הליגה נגד השמצה

להיות פרשן זה לוקסוס. אתה מביט על המתרחש מהצד, בוחן את הדברים בניחותא, יושב רגל על רגל כשסיגר עבה תקוע בפיך, בידך רישיון לקטול באין מפריע, וכל הקוטל הרי זה משובח. כמובן שמהביקורת שלך משתמע שאתה יודע את מה שאחרים לא יודעים, שאילו הדברים היו תלויים בך הכל היה מתנהל אחרת, טוב יותר, גבוה יותר, חזק יותר. כל ביקורת במהותה היא מתנשאת, אך כשהפרשן בוחר כדרך חיים רק לשחוט ולקטול כל מה שזז, זה מתחיל להיות צורם. בקיצור, אם עוד לא הבנתם, השבוע ראיתי "יציע העיתונות".

לפרשני ספורט, כמו לרוב המין האנושי, יש נטייה להיות שליליים. קופמן עשה מזה קריירה. כבר דובר רבות על האופי האלים של התוכנית בכלל ושל קופמן בפרט, זה יהיה מטופש להתעצבן או לכעוס, ובאמת שלאחרונה אני מביט על מופע הליצים הזה עם הבעה סתומה על הפנים בהבנה שמדובר בעוד תוכנית ריאליטי שמיועדת לאנשים חלשים ולשאר קורבנות טלוויזיוניים (כמוני), אבל הפעם קופמן הוא רק חלק ממגמה כוללת, שהתבטאה גם על שערי העיתונים, בטורי הפובליציסטיקה, באתרי האינטרנט, ונדמה לי ששמעתי גם את אודטה זורקת כמה מילים בנושא – כולם יורדים על הכדורגל הישראלי.

תגידו, כמה אפשר להתלונן? לא נמאס לכם? עוד לא התרגלתם? אתם עדיין מופתעים? עוד פעם אתם מתבכיינים שאין רמה, שהם לא רצים, שזה לא כמו אירופה? עד מתי? ואיפה האיזון? מצד אחד למרוח אותם בענק על שערי העיתונים, ובמקביל להתלונן שזה חרא? כמה אפשר? אני, בעוונותיי, דווקא מצאתי את עצמי נהנה מהמשחק של מכבי נגד בית"ר, מהאווירה המצוינת, מהאיצטדיון המלא, מהמאמנים המתוחים על הקווים, מהנחישות של השחקנים, וכמובן מהדרמה בסיום. באמת נמאס כבר לשמוע את ההתבכיינויות האלה; זה הכדורגל שלנו, וזהו, זה מה יש. מי שלא רוצה, שלא יראה, אבל למה להשמיץ?

נדמה שהחטא הכי גדול של קופמן הוא בכך שהוא גורם לי להרגיש כמו שלמה, כיוון שיותר מהכל התחשק לי לצעוק לעברו ש"אם יש לך בעיה, לך תראה את הג'ודו שלך". בסופו של דבר, קופמן, כמו רבים אחרים, נהנה מלהתלונן על דבר שהוא בעצם לא יכול להוריד ממנו את העיניים. קצת מזכיר לי את היחס שלי ל"יציע העיתונות".

לא ברור מהיכן נחת עליי מצב הרוח החיובי הזה. אולי זו הרוח הסתווית הנעימה, אולי זו העובדה שחבר קרוב הגיע לביקור והחבורה הישנה התאגדה מחדש, אולי זו הזוגיות שמתחילה להתייצב, ואולי זה רק משבר קטן וזה חולף; בכל אופן, בימים האחרונים מצאתי את עצמי שוב מחייך יתר על המידה, ובשלב הזה של חיי אני כבר מזהה היטב את התסמינים ויודע להגדיר בדיוק במה מדובר: אני שוב מתאהב, משחק עם הלב. קוראים לו קרלוס, הוא בא מפורטו ריקו, והוא הכניס לחיי שמחה, אושר ואופטימיות.

מעטים הופתעו שגם לקראת פתיחת ליגת האלופות ניתן היה לחוש קמעה באותה רוח שלילית ופסימית, שהתבטאה בדברי ביקורת רבים על ליגת הכדורגל האיכותית בעולם. השליליות, מתברר, היא תכונה אנושית בלתי נמנעת, והיא תוצאה של גודש, שובע ומיאוס, כך שהתלונות על הכדורגל הישראלי אינן נובעות רק מהרמה הנמוכה (והיא אכן נמוכה), אלא מהאופי האנושי, שמתרגל לכל דבר ומואס בשגרה.

אודה ואתוודה שגם אני הגעתי סקפטי לערב הראשון של ליגת האלופות, אך בסופו של דבר, עם כל הפרומואים המושקעים והמיתוס סביב האולפן של מודי, נדמה שהדבר היחיד שעדיין מחזיק את החגיגה זה הכדורגל עצמו, או ליתר דיוק - התקצירים שבסוף הערב. או אז מתקבצת החבורה ומתרכזת אך ורק בדבר שלשמו כולנו התכנסנו (גולים!), ומאפשרת לנו לנדוד בין מגרשי אירופה ולצפות בג'רארד מייצר עוד שער וירטואוזי בלתי נתפס, בזלאטן עם שני בישולים מופלאים וחיבוק מרגש עם מוריניו, באדריאנו (הערן לוי של אירופה) בעוד קאמבק אפשרי, בשני שערים מדהימים של קלוז' באולימפיקו ואת הטיל של שחטאר בבאזל. לא רק שקשה שלא לאהוב כדורגל אחרי ערב כזה, קשה שלא להיות אוהב אדם.

מי שרוצה לקבל שיעור אודות יחס נכון ובריא לספורט, חובה עליו לראות לפחות פעם בשבוע "ספורטסנטר" ב-ESPN, אולי תוכנית הטלוויזיה האיכותית והמקצועית ביותר שניתן למצוא כיום על המסך. זה אומנם תלוי תרבות (ומצב רוח), אך לא פעם נדמה שהיחס של האמריקאים לספורט כאל בידור והנאה הוא הגישה האופטימלית. דשאן ג'קסון, למשל, הרסיבר של פילדלפיה, שהשבוע החל לחגוג לפני שהגיע לאנדזון וגרם לפסילת הטאצ'דאון, סיפק מהלך ספורטיבי מטופש להפליא, שיכול לשמש לקח לכולנו. הרי לו מדובר היה בקופמן מיודענו, ג'קסון הצעיר היה מוגדר ככלום ושום דבר, קולקציה של כלום ושאר דברי הלל; החבר'ה מ"ספורטסנטר", לעומת זאת, בחרו להתייחס לאירוע בחיוך ובקלילות האופייניים, ואיגדו במסמך אנושי מרתק את "עשר החגיגות המוקדמות של כל הזמנים" (לינק מצורף למטה). כך חוגגים ספורט.