הפסקנו לאהוד את הנבחרת?

בזמנו, לפני שבע או שמונה שנים של תמימות, ביקורים ביד אליהו היו שקולים אצלי לחוויה אנתרופולוגית: נסיעה בת שלוש שעות מהערבה, אלפי אנשים בחוץ ואז בפנים, ובאופן כללי – הרי שכל דבר שלא מורכב מהמון חול הינו חידוש מרענן עבור ילד מהערבה. אבל לא כאן זה מסתיים. הביטוי "יד-אליהו" זכה למשמעות כמעט מיסטית אצלי. באופן אוטומטי הוא מיגנט אליו קונוטציות חיוביות. זו גם הסיבה שאני מסרב להתייחס אל האולם כאל "היכל נוקיה" – קשה להתנתק מדברים בעלי ערך סנטימנטאלי כה גבוה.

לאורך שנים, הייתי מחכה לפעם בחודשיים, חמישה, או שנה בה ניסע ליד אליהו. גם בגלל שאז עוד אהדתי איזו קבוצה בצהוב, גם בגלל האולם עצמו. בדיעבד, אני לא בטוח מה בא קודם לכן. אלא שלהווה יש נטייה להפוך גרוע יותר ככל שהעבר היה טוב – זה רק נורמאלי. הכיף של יד-אליהו של אז היה כיף של ילד בן כך וכך שרואה את העיר הגדולה מבפנים, שמוקף בכדורסל שהוא אוהב ובעשרת אלפים אוהדים שחולקים את תחושת השייכות הזו. אבל מאז עברו הרבה מזוודות בירקון ואתמול, בפעם הראשונה מזה אלוהים-יודע-כמה-זמן, ראיתי את יד אליהו לא בתור מה שהוא, כי אם במה שהוא לא: לא יותר מאולם כדורסל.

כן, יש להניח כי השנים הרבות שעברו גרמו לכך, אבל גם נבחרת ישראל ואוהדיה. במשחק נגד בריטניה האולם היה כמעט מלא בקהל וברעש – מזויף או לא, מלא הוא היה. מאז עברו שבועיים, ופתאום ההיכל רק חצי מלא (או חצי ריק. תלוי איך מסתכלים על זה). מסתבר שלהיות פטריוט זה נחמד וכיף גדול והכל, אבל רק כשנוח. במשחק אמש – שהיה, אגב, לא פחות חשוב מההוא נגד הבריטים – כמות הקהל היתה פחותה, והרעש בהתאם.

במועדונים, יש מושג שנקרא "אוהדי הצלחות" – קהל מהסוג שתומך רק כשקבוצתו, ובכן, מצליחה. אלא שבזמן האחרון, דומה כאילו בנבחרות ישראל הכי קל להיות אוהד הצלחות – הרי רוב האנשים יותר קשורים רגשית לקבוצה שלהם מלמדינה בה הם משלמים מיסים. התמיכה בנבחרות ישראל היא רגעית, בדרך כלל בתחילת קמפיין – אז הסיכוי לעלות עוד לא נחרב, או במהלכו – אז הוא עדיין קיים. סיומם של קמפיינים בדרך כלל מסמנים גם את סיומה של התמיכה הקולקטיבית שלנו – כלומר, עד הקמפיין הבא.

כך היה גם אתמול. הקהל מתעורר כשהנבחרת מתעוררת. כשהיא ישנה, וצריכה אותו יותר מכל, הוא חורפ. לקראת סוף המשחק, הכרוז הזכיר לאוהדים כי ההפרש חשוב, והנבחרת חייבת לנצח ביותר משש נקודות. הקהל, מצידו, מיד קפץ והחל לעודד – הוא לא ידע את זה קודם לכן. ספציפית לנבחרת והסיטואציה הנוכחית, קשה להאשים את הקהל שלא בא, או זה שכן ולא מעודד. הקהל לא אשם שליותם הלפרין לוקח ארבעה משחקים כדי לתת אחד טוב; שיניב גרין ועידו קוז'יקרו עורכים תחרות החטאות מתחת לסל; שצביקה שרף צריך רק קמפיין שלם כדי להבין שהפלא ופלא, שיטת השלושה גארדים ההיא אשכרה עובדת.

הקהל הוא הסימפטום של הנבחרת ומה שהיא משדרת ומציגה – לא ההיפך. ולא שזה משנה, כמובן. ללא רלוונטיות לאשם העיקרי, כואב לראות את הכדורסל הישראלי נמצא בנקודת שפל כה מביכה – וזה עוד אחרי ניצחון נדיר.

ייתכן ואני עברתי אמש את שעברו אוהדים וותיקים ממני, ואת שצעירים ממני עוד יעברו. כך או כך, אלה לא ימים מוצלחים במיוחד להיות אוהד כדורסל בארץ. אם קשה לתמוך בנבחרת ישראל – חבורת השחקנים האחת שהיינו אמורים לאהוב ללא תנאים רבים – כנראה שמצב הכדורסל הישראלי באמת בעייתי משהו. זה מתחיל באולמות נאבדים, אבל אל תופתעו אם עד מהרה זה יהפוך לנבחרת נאבדת.