פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דון ז'ואן, למה אתה לא בורח בזמן?

        חוסר האמון בלפורטה מחריף, מסי לא יכול להנהיג, ראול מסכן את ריאל ואתלטיקו לא בשלה. שמוליק ניל"י על המחזור השני בספרד

        באופן מסורתי, המחזור השני בספרד, שמגיע כמעט תמיד אחרי משחקי הנבחרות, מסמן את התחלתה האמיתית של הליגה. תמיד מסוכן להסיק מסקנות ספורטיביות נחרצות משני מחזורים, אבל על אווירה כללית נדמה שאפשר לדבר. לא מעט מהאווירה הכללית הזו, בקבוצות שונות ובליגה בכללותה, נראית עדיין כמו המשך טבעי של עונה שעברה.

        הדוגמה המובהקת והחשובה יותר נמצאת כרגיל אצל שתי הענקיות של ספרד. נדמה שמוטיב היין-והיאנג, או של "מעגל החיים" אם אתם מעדיפים את סגנון מלך האריות, ממשיך לאפיין את ריאל ובארסה. לפני שנתיים, בתחילת העונה של קאפלו במדריד, ברצלונה הייתה האלופה הבטוחה בעצמה (אבל כבר הראתה סימני שבריריות). ריאל הייתה זו שנמצאת בתחילתה של בניה מחודשת, עם ספקות, ביקורות וחששות, ועם נשיא שלא רוחשים לו אמון. שנתיים קדימה, והנה תמונת ראי מושלמת: אחרי שתי אליפויות רצופות בריאל ישנה נינוחות מסוימת (בעירבון מוגבל המתחייב מן ההיסטריה הבסיסית של המועדון). בקאמפ נואו, מנגד, הסקפטיות מורגשת לאחר עונת התפרקות ובתחילת ניסיונות השיקום, בזמן שלאפורטה, הנשיא שרק לפני שנתיים זכה לאהדה עצומה, זוכה עכשיו לקיתונות ביקורת.

        ההבדל בין ברצלונה למדריד בולט במיוחד דווקא בגלל שאחרי קיץ של כישלונות רכש מהדהדים. אוהדי ריאל רוכשים עוד פחות אמון לקלדרון מאשר רחשו לו כאשר נבחר ברוב זעום. יחד עם זאת, אותם אוהדים סומכים על כך שהקבוצה שלהם, שהסתדרה למרות מעללי הנשיא ולא בזכותו בשנתיים האחרונות, תמשיך לעשות זאת גם השנה. אוהדי בארסה לא סומכים על הקבוצה שלהם, כי כרגע הם לא מזהים אותה אלא רק את מסי, ובמצב הזה לא נותר אלא להמשיך ולכעוס על הנשיא שלהם.

        ההבדל הזה היה מוחשי במיוחד במחזור השני. ריאל ובארסה הגיעו שתיהן לבכורה ביתית לאחר שהפסידו במחזור הפתיחה, אירוע שלא קרה כבר הרבה מאוד זמן. אבל רק בקאמפ נואו היו קרחות, בעוד הבירנבאו היה מלא. למרות ההפסד הקבוע לדפורטיבו בחוץ, צריכים לקרות עוד כמה הפסדים בעייתיים כדי שתחושת העליונות של ריאל תתערער באמת. בבארסה, לעומת זאת, באין דומיננטיות על המגרש, הכותרות השליליות מחוצה לו משתלטות על האווירה באיצטדיון.

        אל תשקר לנו

        בדומה לעיתונות המגויסת של מדריד ויחסה לריאל, עיתונות הספורט הקטלאנית מחויבת לבארסה, כסמל הקטלאני מספר אחת. משברים עמוקים באמת בקשר בין המועדון לתקשורת המקומית נוטים להיות קשים, מכוערים והרסניים. בקיץ כבר נחשף "הקרע ביחסים", כאשר אותה עיתונות דנה מפורשות ב"טעויותיו של לפורטה", אבל באמצע השבוע שעבר אותו קרע הגיע לשיא: "מונדו דפורטיבו" העז להכריז, שחור על גבי לבן, כי נשיא ברצלונה שיקר בראיון שהעניק (לעיתון המתחרה "ספורט", כמה מפתיע) בו טען כי "לא רצינו למכור את אטו והוא לא רצה ללכת". אף פוליטיקאי לא אוהב האשמות מפורשות לגבי שקר, בוודאי כשהן מגיעות מעיתון שאמור להיות עיתון הבית. האוהדים אהבו אותן עוד פחות, בגלל שהאמינו להן. מבחינתם מדובר היה רק בחוליה נוספת בשרשרת שהייתה אמורה להביא להדחתו של לאפורטה כבר בקיץ.

        ההחלטה של גווארדיולה, בגיבויו של לאפורטה, להעלות סגל משני למשחק בגביע קטלוניה (טורניר זניח עבור בארסה אך משמעותי עבור שאר קבוצות האזור), הייתה בבחינת חטא על פשע. נוכחותו של לאפורטה במשחק (בו בארסה הפסידה 3:1 לקבוצת חובבנים) התקבלה בקריאות בוז ובתנועות ידיים שלא השאירו מקום רב לדמיון. גווארדיולה כלל לא היה באיצטדיון, וגם הוא בוודאי לא הרוויח מן האירוע, אבל רוב האש הופנתה ותמשיך להיות מופנה כלפי לאפורטה. נראה כאילו כל עוד הנשיא הנוכחי של ברצלונה עדיין מכהן, העונה המסויטת האחרונה עדיין נמשכת, מבחינת התקשורת הקטלאנית ובעיקר מבחינת האוהדים. לכן, גם אם גווארדיולה ינסה לפייס את ליבם בזריקת הנרי ליציע ובהעלאת שני צעירים (מוכשרים מאוד) בהרכב, יש סיכוי לא מבוטל שברצלונה תשחק לא מעט משחקים בקאמפ נואו ריק למחצה.

        בהנחה הסבירה שלאפורטה יישב בתא הכבוד לכל אורך העונה, התקוות של בארסה לשינוי התחזית העגומה הזו ימשיכו להישען על קסמים במגרש, קרי על כתפיו הצנומות של מסי. במילים אחרות, גם מהזווית הספורטיבית גרידא אוהדי בארסה צריכים להיות מוטרדים. חובבי הסטטיסטיקה יישלפו אולי את הנתון הפיקנטי, לפיו בפעם האחרונה בה בארסה פתחה את העונה עם מאזן דומה בשני המשחקים הראשונים היא זכתה באליפות אגדית, בעונת הבכורה של קרויף בקבוצה (1973/74).

        אך ההשוואה בין מסי לקרויף בעייתית, בלשון המעטה. קרויף נזקק רק לתקופת התאקלמות ספורטיבית קצרה, ואחריה התחילו ההצגות להגיע. מסי כבר התאקלם מזמן, ועם העזיבה הרשמית של רונאלדיניו הקבוצה 'רשמית' שלו (שלא במפתיע הוא משחק העונה עם החולצה מספר 10). ברצלונה נראית כמו קבוצה אחרת לגמרי כשמסי על המגרש, אבל התלות המוגזמת בו תמשיך ותפגע בקבוצה, פשוט כי סביר להניח שבלא מעט משחקים הוא שוב יהיה פצוע. קרויף הוביל את בארסה לאליפות לא רק ב-0:5 מדהים בבירנבאו, הוא היה שם כמעט בכל משחק באותה עונה. קשה מאוד לראות את מסי שומר על אותה יציבות, וקשה עוד יותר לסמן שחקן אחר בבארסה שיצליח למלא את החלל ו'לעקוף את האוטובוס' שקבוצות רבות יחנו בקאמפ נואו.

        זחיחות מדאיגה במדריד

        במדריד, בינתיים, ימשיכו להרגיש כאילו הליגה בשליטה עד שלא יוכח אחרת, ולזעוף על כשלונות הרכש של קלדרון - בעיקר כשיחשבו על המפעל שחשוב להם באמת העונה. בלי רוביניו, רק רובן מחזיק איכשהו בניצוץ הדרוש כדי להגיע לשלבים המכריעים של ליגת האלופות, שזכורים רק מימי הגלאקטיקוס. אבל רובן הוא משענת קנה רצוץ עוד יותר מאשר מסי: ההולנדי הרבה פחות מגוון ומוכשר מהארגנטינאי, ונפצע בערך באותה התדירות. האלטרנטיבה היא ואן דאר וארט, אבל זו אלטרנטיבה שצריכה זמן להבשיל. במקביל, בריאל יקוו שסרחיו ראמוס ישוב להפגין יכולות על-אנושיות וההגנה הקבועה תתייצב על המגרש (ללא מיצ'ל סלגאדו המבייש את נעוריו) לאורך זמן.

        ריאל תמשיך להיות הפייבוריטית לזכיה נוספת באליפות, כל עוד ברמה המנטלית הקבוצה תשמור על הלכידות שליוותה אותה מאז המחצית השניה של עונת קאפלו. איום אחד על הלכידות הזו מגיע מסאגת רוביניו, שאולי גרמה לשחקנים נוספים מלבד הברזילאי הילדותי לחוש שהם אכן לא יותר מאשר כלי משחק בידי המועדון. האיום השני מגיע מסאגת דויד וייה, שעלולה לגרום לשחקנים לא מעטים בקבוצה לחשוב שהם לא סתם כלי משחק, אלא כלי משחק בידי ראול. על פי פרסומי אל-פאיס (האמין מאוד) הקפטן פשוט הטיל וטו על הגעתו של וייה מחשש שהאחרון יתפוס את מקומו. בהנחה שהסיפור אכן נכון, איכשהו נראה שאפילו השנה, ראול יצטרך להוכיח על המגרש כמה דברים, גם לחבריו לקבוצה.

        כולם מנצחים את כולם

        גם במקומות אחרים נראה שהשנה הקודמת ממשיכה לתוך השנה הנוכחית. אתלטיקו מדריד ממשיכה להשתפר ולהרשים לפרקים בהובלת קון אגוארו, אבל הדגש הוא על המילה לפרקים. התלות של אתלטיקו בקון תהיה כנראה יציבה יותר מזו מהתלות של בארסה במסי (פשוט כי אגוארו נפצע פחות), אבל אגוארו עדיין לא באותה הרמה כמו מסי ואתלטיקו, בניגוד לבארסה, לא מורגלת להתמודדות במקביל בליגה ובליגת האלופות. עדות לכך סיפק לא רק ההפסד התמוה לויאדוליד (ששיחקה חלק ניכר מהמשחק בעשרה שחקנים), אלא ההצהרות של המאמן אגירה לאחר המשחק, שהתעניין הרבה יותר בבכורה הקרבה בצ'מפיונס מאשר בניתוח ההפסד.

        גם בולנסיה אין חדשות מסעירות. אומנם עשו שם קולות של התאוששות מעונה מזוויעה אחרי ששמרו בקיץ על צמד הדוידים, וייה וסילבה, ונראו כמו ולנסיה של פעם במחזור הפתיחה (ואפילו בחלקים מהדו-קרב מול ריאל בסופרקאפ). אבל הפציעה של סילבה לשלושה חודשים הוציאה את הרוח מהמפרשים, ועכשיו ישנם סיכויים טובים שהעטלפים ישקעו שוב בבינוניות. במקביל, היריבה העירונית וויאריאל, כמו סביליה, תמשיך להיות קבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש.

        יותר מהכל, גם השנה נראה שזו תמשיך להיות ליגה בה כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה אחרת ביום נתון. זו המסקנה העיקרית מכך שאחרי שני מחזורים בלבד, אספניול, מכל הקבוצות, היא היחידה עם מאזן מושלם. עם כל הכבוד לאספניול עצמה, אומנם יש כאן שבירת מסורת (זו כבר ההתחלה הכי טובה של המועדון מאז 1994), אבל קשה לראות את המאמן ברתולומה מרקז עושה השנה את מה שארנסטו וולוורדה לא הצליח לעשות בעונה הסכיזופרנית האחרונה, בטח ובטח בלי ריירה וזאבייטה.

        ואם בתחרותיות הליגה עסקינן, אי אפשר לסיים בלי מילה אחת על נומנסיה. אחרי שבשנה שעברה אלמריה הייתה העולה החדשה שהפתיעה את הליגה, נראה שלקבוצה הצנועה מסוריה (מקסטיליה ולאון, אין קשר לדמשק) יהיה מה לומר השנה, גם בלי זר אחד בשורותיה ועם תקציב ששקול בערך לתקציב איסוף הקונוסים של ריאל (שלא לדבר על צ'לסי ומנצ'סטר סיטי). אחרי הניצחון על בארסה במחזור הפתיחה, נומנסיה הגיעה לברנביאו ולמרות היעדר הגנה כמעט ויצאה עם 4-4 מדהים. אז נכון שגם ההגנה של ריאל הלכה לישון, אבל לא הרבה קבוצות יבקיעו שלושה שערים בבירנבאו העונה – כולל פצצה מדהימה לחיבורים שגרמה לקסיאס לתנועה בסגנון "פשש, הם יודעים לשחק כדורגל." אם כל קבוצות הליגה ישחקו כמו נומנסיה ולא כמו שהפועל יהוד, סליחה, ראסינג סנטנדר, שיחקה בקאמפ נואו, זו תהיה עונה נפלאה.