מעשה בשתי פייבוריטיות

כל איש קולנוע מתחיל יודע שתסריט טוב הוא כזה עם טוויסט - אם לא באמצע הסרט, לבטח בסופו. זה טוב ויפה ליצור בילד-אפ במשך זמן מסוים, אך הוא חייב להוביל למקום כלשהו. טורניר הכדורסל של האולימפיאדה סיים את שלבי הבילד-אפ. יצרנו ציפיות, הבנו מה קורה, הכוכבים המשניים פינו את הבמה למרכזיים.

מעכשיו אין יותר חורים בתסריט. מעכשיו, כל מערכה - או במקרה שלנו, רבע - צריך לתרום לעלילה, להשפיע עליה, לשנות אותה. אחרת, כל שנקבל הוא סרט בנאלי ולעוס, ידוע מראש ומשעמם. כדי שנקפוץ מכסאנו, כדי שנקום למחוא כפיים בסוף, כדי שמי יודע - אולי נשוב לראות את הסרט הזה בעתיד שוב - הגיע זמן הטוויסט. חצאי גמר טורניר הכדורסל האולימפי ישוחקו היום, והמשך בקלשיאות קולנועיות עשוי לגרור את אקי אבני להתחנן לקבל תפקיד ראשי, אז בואו ניגש ישר לעניין.

חצי הגמר הראשון (14:55, ערוץ 5) יפגיש את ספרד - הנבחרת שעל הנייר היתה אמורה להיות אחת משתי הטובות בטורניר - עם ליטא - הנבחרת שבפועל היא אחת משתי הטובות בטורניר. ספרד הגיעה אל הטורניר הנוכחי עם יומרות רבות. סגל כה מאוזן ועמוק, של 12 שחקנים ברמה הכי גבוהה באירופה שמוכנים ומסוגלים לוותר על אגו אחד בשביל השני, לא זכור כבר הרבה זמן ביבשת. על הנייר הכל אמור היה להיות מושלם: את העניינים היה אמור לרכז חוזה קלדרון, אחד הרכזים הטובים ב-NBA בעונה שעברה. לידו אחד הקלעים הטובים שידעה היבשת בעשור האחרון (חואן קרלוס נבארו), ובפנים אופציית פוסט-אפ שלא קיימת ברוב הנבחרות (פאו גאסול).

ואם זה לא הספיק, תוסיפו למשוואה כוכבים בקנה מידה אירופאי (גרבאחוסה, ראול לופז), שלושה מהשחקנים הצעירים, מוכשרים והמבטיחים בנמצא (ריקי רוביו, רודי פרננדז, מארק גאסול) ושחקני משנה קשוחים, חכמים ומנוסים (ברני רודריגז, קרלוס חימנס, אלכס מומברו), וקיבלתם סגל שלם, ללא חורים נראים לעין. לספרדים כרגע יש שתי בעיות עיקריות: הציפיות, והאיש שאמור להפוך אותן לתוצאות.

עם סגל כה גדול, ותוצאות מרשימות במשחקי ההכנה, ברור לחלוטין שכל דבר פחות מגמר יהיה אכזבה עצומה מהספרדים. לאורך הטורניר כולו הנבחרת האדומה לא הציגה יכולת מרשימה במיוחד, אך לזכותה ייאמר כי היא לא ממש היתה צריכה: את המשחקים שציפו ממנה לנצח היא ניצחה, ובאחד בו היא הגיעה אנדרדוגית, מול ארצות הברית, היא הפסידה. אבל זה לא היה סתם הפסד.

אאיטו רנסס, שעומד בראש הנבחרת, קיבל באותו משחק 37 הפרש בראש, והאמריקאים חשפו את תסמונת "המלך העירום" של ספרד. לכאורה, נבחרת מושלמת. בפועל, הדרך של אאיטו להתמודד עם 12 שחקנים היא לקיים רוטציות ארוכות ולא ברורות, ולקבל, באופן כללי, יותר החלטות שגויות מנכונות. הוא הולך יותר מדי עם ריקי רוביו ופחות עם חוזה קלדרון. בקושי מוצא דקות לנבארו, ומאבד יותר מדי פעמים מומנטומים. התבוסה שנחל לארצות הברית היתה, יותר מכל, תודעתית: כשם שתמיד אומרים שאת נבחרת ארצות הברית אפשר לנצח ביום נתון, כך פתאום היה ברור לכולם שאת ספרד, זה יכול לקרות גם ביום נתון פחות.

ואל המצב הזה מגיעה נבחרת ליטא. מה לא אמרו על הליטאים: הם מבוגרים, הם אחרי השיא, הם קצרים וחד-גוניים מדי, השטיק שלהם מזמן לא רלוונטי. בפועל, שוב הוכח כי תקשורת הספורט, כמו גם חובבי הענף, יודעים לעשות דבר אחד טוב יותר מלהספיד אנשים ונבחרות, וזה להספיד אנשים ונבחרות בטרם עת. ליטא אולי טיפה מבוגרת, אבל אם ככה, הלוואי על כולנו להיות מעבר לשיא.

ניתן היה לראות את הרצינות איתה הגיעה ליטא למשחקים כבר ביום הראשון, כשבמשחק הכי קשה שלהם, ה-משחק של הבית, הם ניצחו את ארגנטינה 75:79 תוך הצגת חלק במשחק שספק אם אפילו הליטאים בעצמם ידעו שקיים אצלם: הגנה. ואכן, הליטאים ספגו פחות מ-80 נקודות גם נגד רוסיה, קרואטיה וסין. היחידה שקלעה מעל 80 נקודות, וגם ניצחה (ולמעשה, הביסה) את הליטאים היתה אוסטרליה, וזה קרה במשחק האחרון והחסר חשיבות של שלב הבתים. באופן כללי, אם להוציא את אותו משחק, הליטאים הציגו כדורסל מאוד מרשים לכל אורך השלב המקדים, תוך שהם מחזירים למרכז הבמה בחור חינני ואנרגטי, שמוכר בארץ הקודש כאקס של לינור אברג'יל.

אחרי עונה חלשה במדי פנאתינייקוס, אפשר לומר בביטחון מלא ששרונאס יאסיקביצ'יוס חזר לעניינים. קצת מצחיק להגיד שהסטטיסטיקה של מוסר האסיסטים המצטיין של האליפות הזו (5.5 למשחק), והקלעי מספר שתיים של הליטאים (12.7 נקודות למשחק ב-53 אחוז מהשדה ו-45 מחוץ לקשת) משקרת, אבל זה פחות או יותר המקרה. באופן מסורתי, ההשפעה של שאראס על המשחק - בין אם בקבוצות בהן שיחק או בנבחרת - היא גדולה יותר מסך הנקודות שקולע או האסיסטים שמוסר. ההתקפה הליטאית בנויה לחלוטין סביבו. הדקות בהן יורד הרכז לספסל הן, בדרך כלל, הדקות אותן מנצלות הנבחרות היריבות לבצע קאמבקים או בריחות, על אחת כמה וכמה כשלליטאים אין ממש רכז מחליף טבעי על הספסל.

אלא שליטא היא לא רק שאראס. דומה כאילו ריימונאס שישקאוסקאס ורימאס קאוקינאס נמצאים איתנו כבר 15 שנה, אבל שניהם חמים (50 אחוז מחוץ לקשת) וחכמים מתמיד. תוסיפו לזה את לינאס קלייזה, שמגיע אחרי עונה מצוינת ב-NBA והוא כרגע האקס פקטור והקלעי המוביל של הנבחרת, סט של גבוהים קשוחים ומגוונים, ובאופן גורף - משחק חכם ומפרגן, וקיבלתם נבחרת שכן, כמו תמיד תקום ותיפול על הקליעה לשלוש, אבל אם לשפוט על פי האליפות עד כה, זה לא דבר רע.

ביום נתון, ליטא יכולה לנצח כל נבחרת בעולם, וזה כולל את ארצות הברית כפי שזה כולל את ספרד. ההגנה המשופרת, היכולת הטובה של המנהיג שלהם ושל שחקני המשנה, ואחוזי הקליעה הגבוהים בהם מדייקים הליטאים במסגרת האליפות הופך אותם לנבחרת מאוד מסוכנת, ודאי בשלב חצי הגמר, אליו הם מגיעים כאנדרדוגים מובהקים. ספרד כמובן עדיפה על הנייר, אך באותה נשימה יש לה גם יותר מה להפסיד.

בזמן שהרוטציה בנבחרת הספרדית לא ברורה אפילו אחרי שלב הבתים ורבע הגמר, בליטא הכל ברור וידוע. לאורך זמן, סגל עמוק של 12 שחקנים יעזור לך, אבל במשחק בודד הוא עשוי להוות חיסרון - בטח אם כמו אאיטו, אתה לא ממש יודע מה לעשות איתו. אז כן, ספרד טובה יותר. ברוב המאץ'-אפים יש לה יתרונות די מובהקים וברורים. היא משחקת הגנה יותר טובה, וקשה לשבור אותה. אבל אם המשחק הזה יהיה צמוד, בליטא כולם יודעים למי הולך הכדור האחרון. בספרד אף אחד לא יודע, ובראש הלא-יודעים האלה עומד המאמן. לא מצב אידיאלי במיוחד. לא בחצי גמר האולימפיאדה.

בשעה 17:10 (ערוץ 5) יעלו ארצות הברית וארגנטינה לחצי הגמר השני, כשהן כבר יודעות מי מחכה להן בגמר. אלא שסביר להניח כי זה יהיה הדבר הכי פחות מטריד במשחק הזה, כשעל הנייר, ממש כמו חצי הגמר הראשון, מפגיש נבחרת עדיפה, עם יומרות וציפיות והכל להפסיד, מול אנדרדוגית מובהקת. אחת שיכולה לנצח, ואפילו עשתה זאת בעבר, אבל היא מגיעה מעמדת נחיתות. באופן מסורתי ובכלל לא אירוני, זו הדרך הטובה ביותר להפתיע.

עשרות אלפי מילים כבר נשפכו על נבחרת ארצות הברית בטורניר הנוכחי. כשהם ניצחו, הביסו, קרעו במשחקי ההכנה, אמרו שמדובר במשחקי הכנה, ובאליפות עצמה הכל כבר יהיה אחרת. כשהם שחטו את יוון במשחק הראשון של האליפות, אמרו שזה המשחק הראשון של האליפות, וההמשך יהיה קשה בהרבה. כשהם המשיכו להתעלל ביריבה אחר יריבה, כולל ניצחון מדהים בן 37 נקודות על נבחרת ספרד, כולם הזכירו שאסור לרתום את העגלה לפני הסוסים.

במידה רבה, הכישלונות שנחלו האמריקאים באליפויות קודמות חלחלו, אבל האמריקאים כמו אמריקאים, לקחו מנטרה וטחנו אותה עד דק, עד גיחוך. עיתונאים בארצות הברית מתייחסים לכל משחק - בצדק, יש לומר - כאל מוקש. הופכים כל פטריק מילס לכריס פול, כל ספאנוליס לגילברט ארינאס. הפחד מכישלון נוסף הכניס, בפעם הראשונה בשש השנים האחרונות, את ארצות הברית לכוננות שיא. ניצחון במשחק מסוים לא שווה כלום - כי מיד אחר כך מסתתר לו מוקש נוסף אותו צריך לעבור. זו הגישה הנכונה, הגישה שלא היתה לאמריקאים באליפויות קודמות.

ועד עכשיו, טפו טפו טפו, קשה למצוא דברים רעים להגיד על הנבחרת האמריקאית מבחינה מקצועית. היא מאוזנת להפליא, חסרת אגו להחריד, יעילה עד כדי כאב. זו לא נבחרת החלומות, כי החלומות האמריקאיים מעולם לא היו נראים כל כך נכונים במהותם. השחקנים של מייק ששבסקי יודעים מתי לרוץ ומתי ללכת. לא תראו יותר מדי האלי-אופים שלא במקום, זלזול מופגן או חוסר רצינות. כל אלה היו נחלות העבר אצל האמריקאים.

נקודה מרכזית נוספת שעומדת לזכות נבחרת ארצות הברית בטורניר הנוכחי, וקצת בניגוד למצב של נבחרת ספרד, היא ההיררכיה הברורה לגמרי שמונחלת בנבחרת. למרות סגל עמוק, הצליח מייק ששבסקי לגבש חמישיה ברורה, מחליפים קבועים, גו-טו-גאי לכל מצב. דוויין ווייד הוא השחקן השישי של הנבחרת. כריס פול מחליף אחרי דקות ספורות את ג'ייסון קיד. ומעל כולם, עומד לו בגאון לברון ג'יימס.

בנבחרת משופעת כוכבים ואגו, צפויים היו קרבות גדולים על המנהיגות, על ההובלה. אלא שבאופן בלתי צפוי, כולם התבטלו. לברון ג'יימס לקח וקיבל (בסדר מסוים ובלתי ברור) את המנהיגות על כל הנבחרת. הוא השחקן החשוב ביותר שלה, גם בהגנה וגם בהתקפה. הוא הופך כל חיסרון מיס-מאץ' בצד אחד, ליתרון מיס-מאץ' בצד שני. העליונות המובהקת של ג'יימס, בציוות עם הנכונות של שאר השחקנים האמריקאיים לוותר על אגו ולהירתם כולם למשימה - בלי לזלזל, בלי לצאת בהצהרות - היא שהופכת את ארצות הברית לנבחרת הטובה בעולם, ובהפרש ניכר מכל השאר. קשה לדמיין את הגישה האמריקאית המחודשת נעלמת לה היום, ולכן, סיכוייה של נבחרת ארגנטינה נראים קלושים. אך הם בהחלט קיימים.

ועדיין, גם בידיעה המוחלטת שהיריבה שלהם לא נראתה כל כך טוב מאז הדרים טים המקורית של 1992, לארגנטינה עדיין קיימות מספר סיבות להיות אופטימיות. הראשונה שבהם היא תודעתית, מנטלית: כל תבוסה שהנחילה ארה"ב ליריבתה, הגדילה - אם במודע או שלא - את האגו של השחקנים מבחינה אישית וקבוצתית, את המחשבה כי הם בלתי מנוצחים. האמריקאים לא יגיעו שאננים, חלילה, למשחק חצי הגמר היום, אבל מספיק שחלק מהשחקנים לא יגיעו מרוכזים, מפוקסים ורציניים ב-100 אחוז - דבר שייתכן, ושקרה בעבר - וטורניר שלם יכול לרדת לטמיון.

והרי, אם יש נבחרת שיכולה לנצל שאננות או זחיחות אמריקאית נתונה, זו ארגנטינה. הנבחרת שכבר היתה שם. הנבחרת היחידה שניצחה את ארצות הברית בשני טורנירים שונים (אולימפיאדת 2004 ואליפות העולם 2002). הנבחרת שלא מפחדת מכלום. ככה זה כשאתה נולד וגדל בארגנטינה, בהרבה מקרים יש לך צרות גדולות יותר מחסימה מדורגת, או לחץ על כל המגרש. הקשיחות והאגרסיביות שמציגה הנבחרת הארגנטינאית באופן מסורתי לאורך השנים היא חסרת תקדים. ועל אף שבאליפות הנוכחית לא תמיד ראינו את זה, הרי שאתה יכול להוציא את השחקנים מארגנטינה, אבל אתה לא יכול להוציא את ארגנטינה מהשחקנים.

זו עדיין נבחרת חכמה, נושכת ומנוסה, עם ארבעה שחקני NBA מתוך החמישיה הפותחת. מאנו ג'ינובילי הוא שחקן קלאץ' ברמות עולמיות - ועל זה לאף אחד אין ספק. בנבחרת, כולם משחקים כינור שני לשוטינג גארד הנפלא, אבל לעזאזל, כינורות מעולם לא נשמעו טוב כמו במקרה של נבחרת ארגנטינה. לואיס סקולה ופבריציו אוברטו יוצרים קו קדמי קשוח ויעיל שלא מפחד מכלום. קרלוס דלפינו עולה מהספסל כדי לתת אליפות מצוינת, ובמידה רבה הוא האקס-פקטור בנבחרת, זה שצריך לקחת על גבו את העניינים כשג'ינובילי ייחנק על ידי קובי בריאנט, או דאבל-טימים אגרסיביים של ההגנה האמריקאית.

אלא שמלבדם, ומלבד פבלו פריג'יוני הרכז, שלא מאיים על הסל, ואנדריאס נוצ'יוני באליפות בינונית, לארגנטינה אין ממש כלום. מדובר בנבחרת של שישה שחקנים פחות או יותר, נבחרת שמצד אחד בנויה על אנרגיות, ומהשני לא ברור אם יהיו לה מספיק כדי לשרוד 40 דקות דקות מהירות נגד ארצות הברית. האמריקאים - הנבחרת הכי עמוקה בטורניר - ינצלו את הסגל הרחב כדי ללחוץ, אולי כדי לנסות ולהוציא עבירות משחקני המפתח של ארגנטינה.

אם ג'ינובילי וחבריו יצליחו להישאר נקיים מעבירות, וימצאו דרכים להאט את המשחק, הם יכולים להישאר צמודים. ההתקפה העומדת של ארגנטינה תמיד היתה בלתי מוערכת, ואם, בסיטואציה לא סבירה אבל כן אפשרית, יצליחו האנדרדוגים הדרום אמריקאיים לגרור את המשחק לדקות האחרונות, הרי שבשורותיהם משחק, ייתכן, שחקן הקלאץ' הטוב בעולם. אבל כדי להגיע לקלאץ' צריך להישאר צמוד במשך ארבעים דקות שלמות, וזה דבר שאף נבחרת לא הצליחה לעשות לאמריקאים עד כה. איכשהו, קשה לראות גם את ארגנטינה עושה את זה. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרו גם בחצי גמר אתונה 2004, ואז זה נגמר במדליית זהב ארגנטינאית.