חיבוק בבודפשט
לילה אחד, בהפתעה גמורה, תמה המלחמה. שמענו ירי פגזים עז, אך זיהינו שלא הייתה זו התקפה אווירית. התכוננו לגרוע מכל, אך המקלט היה דחוק כל כך, שהחלטנו לצאת לרחוב ויהיה מה. במצבנו הנפשי המעורער לא היה כל יתרון למקלט על פני הבית או הרחוב, כי כבר לא היה אכפת לנו מכלום. בדיעבד הסתבר שהחלטה זו הצילה את חיינו. הגרמנים, שכבר היו 'עם רגל אחת בחוץ', השתדלו להרוג כמה שיותר יהודים עד לרגע האחרון. כל מי שהיה במקלט שבו נהגנו להסתתר נרצח על ידם. יום אחד ראינו את הגוויות מוצאות משם ומונחות בערימה על עגלת הפינוי. הבית שלנו ברחוב ושלני חטף 46 פגזי תותחים והפך לגל חרבות.
עם אור ראשון, השתרר שקט בעיר. אף לא חייל גרמני אחד צעד ברחובות. נתקפנו הלם מוחלט לאחר שנים ארוכות של פחד מכל נאצי. מעטה שלג כבד כיסה את העיר, ומכל עבר פרצה לה השמועה שהרוסים כבשו בלילה את בודפשט ושהגרמנים ברחו. אנחנו חופשיים.
רותי הגיעה לבודפשט מספר חודשים אחרי תום המלחמה. היא מיאנה לבוא הביתה כי פחדה לגלות מה עלה בגורלנו. מספר ימים חיכתה עד שאזרה אומץ ופנתה לבקש מידע מבעלי חנות הבדים שמול ביתנו. הם קיבלו את פניה בחום, רחצו אותה, נתנו לה בגדים נקיים וסיפרו לה ששרדו את המלחמה. הם חצו את הכביש וניגשו לאימי בזמן שרותי ממתינה בביתם.
"גברת קליין", הם בישרו לה, "שמענו משהו מהבת שלך". רועדת מבכי ומהתרגשות קיבלה אימי את הבשורה ורק משנרגעה מעט סיפרו לה שרותי כבר כאן. היה זה אחד הרגעים המרגשים בחייה. היא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה על שזכתה שוב להיפגש עם ביתה הבכורה, לאחר חודשים רבים בהם הזקינה מצער ומדאגה לגורלה. אני ואחי חזרנו הביתה מהלימודים, ומרחוק ראינו דמות קצוצת שיער ורזה כדחליל. רק כשהתקרבנו יכולנו לזהות בה את רותי שלנו, שזכרנו עם שיער ארוך ושופע ובהופעה מלאת בריאות. קפצנו מעל הגדר בשמחה והתחבקנו שלושתנו חזק יותר מאשר אי פעם בעבר. השמחה העזה נקטעה כשסיפרה לנו רותי שאבא לא הצליח לשרוד את התופת.
עצה מגיולה מאנדי
דודי, שניהל את קבוצת הכדורמים במועדון VASAS, קירב אותי לענף והפגיש אותי עם שחקנים מפורסמים כמרקוביץ', סיבוש וג'רמטי, אותם פגשתי ב-1952 באולימפיאדת הלסינקי. בשלב מסוים התחלתי לשחק כדורגל במועדון המפורסם MTK, שרבים ממנהליו היו יהודים. הערכתי את עצמי כשחקן התקפה לא רע, והרגשתי בטוח למדי על כר הדשא. נהניתי מכל רגע של אימון ומשחק והתענגתי על הארוחות הנפלאות שהוגשו לנו.
יום אחד, בעודי מתאמן במגרש הכדורגל, קרא לי לשיחה המאמן הבכיר של המועדון שנהגנו לכנות "גיולה באצ'י" "הדוד גיולה". הוא הניח את ידיו על כתפי ואמר לי: "ילד, איני חושב שיש לך נתונים מתאימים למשחק הזה. אני מציע לך לעזוב את הכדורגל ולנסות את כוחך בכדוריד או בכדורסל, ענפי ספורט שיכולים להתאים לך מבחינה פיזית הרבה יותר". העלבון היה צורב. בלעתי רוק ורצתי הביתה לשחרר את נחשול הדמעות שאיים להתפרץ. רק לאחר שעות ארוכות של בכי ואכזבה עמוקה התגברתי על תחושת האובדן הראשונית והתחלתי לחשוב על דבריו של המאמן שכה אהבתי. שמעתי לעצתו וכבר באותו שבוע הצטרפתי למועדון יהודי בשם 'ויוו אתלטיק קלוב', שבו שיחקו כדורסל וכדוריד. אהבתי את שני הענפים, אך העדפתי את הכדורסל שבו התבלטתי בגובהי 1.89 מ' ובכישרוני כקלע מצטיין בעל 'יד טובה'.
צעקות בארץ
'ארצה' הייתה רחוקה מלהיות אוניית פאר. בצפיפות איומה ובתנאי תברואה קשים הפלגנו בה ארבעה ימים תמימים. מאות עולים ליווני בדרכם אל עתיד חדש גדוש בסימני שאלה, ואת תקוותי לחיים טובים יותר בישראל תליתי בקצין העברי הראשון שפגשתי בימי חיי. בהערצה רבה הבטתי בבחור הצעיר והשזוף בעל הבלורית המתבדרת. חדור גאווה יהודית וביטחון עצמי הוא הסתובב על הסיפון וחילק הוראות לכל עבר. לימים נודע לי שאותו קצין היה אוהד מכבי של מכבי תל אביב בכדורסל. פגשתי בו במספר משחקים שבהם התייחס אלי באותה מידה של הערצה.
ביום הרביעי התגלו לעינינו חופי הארץ המובטחת, שבקרוב יתברר כי היא נראית הרבה יותר טוב מבחוץ. רעש בלתי נסבל, צעקות רמות בעברית, שרב כבד ולחות נוראית קיבלו את פנינו המיוזעות בנמל חיפה. הצברים התייחסו אלינו כאל יצורים נחותים, והתקשיתי להשלים עם חוסר הנימוס שלהם. באגרסיביות רבה ריססו אותנו בדי-די-טי והורו לנו לעמוד בתור הארוך והמשתרך לקבלת פנס נפט ושמיכות צמר. אחי המתין לנו על הרציף במדי זית של מדריך בקורס קצינים, ואילו אני, כשאר העולים החדשים, נעלתי סנדלים עם גרביים, ומכנסי הגיעו עד הברכיים.
נשלחנו למעברה ליד כפר שמריהו, שם שהינו שלושה ימים ארוכים כנצח. התקשיתי להאמין שוויתרנו על דירת פאר של חמישה חדרים בבודפשט, ממנה נשקף נוף אירופי קסום עוטה אוויר צח, תמורת מדינה מדברית מלוכלכת, אוהל מצחין עם פנס בודד, עקרבים שחורים ושאר זוחלים. מימי לא ראיתי עקרבים. העולים מצפון אפריקה, שאת שפתם בקושי הבנו, הצליחו ללמד אותנו להבעיר אש סביב העקרב על מנת לגרום לו לעקוץ את עצמו למוות. חיכיתי כבר להתעורר מחלום הבלהות שהבאנו על עצמנו.
מהפועל למכבי
"מה בכוונתך לעשות בארץ?", שאלה אותי רותי דקות ספורות לאחר שהתמקמנו בסלון ביתה. "מה זאת אומרת מה אעשה? אשחק כדורסל", עניתי בביטחון מוחלט. "כדורסל זה מקצוע?", היא שאלה בתמיהה. "המקצוע היחיד בשבילי", הייתה תשובתי הנחרצת. כלפי חוץ הפגנתי ביטחון עצמי וקור רוח, אך בלבי היה חשש גדול. לא היה לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל. הייתי עולה חדש בן 19, והדבר היחיד שידעתי לעשות היה לשחק כדורסל. בהונגריה פתחתי בחמישייה של קבוצה בליגה הלאומית, אך לא היה לי כל מידע לגבי רמת הכדורסל הישראלי ולגבי יכולתי להשתלב בו.
גיסי צבי היה מפ"מניק שרוף והחליט שעלי להצטרף לשורותיה של הפועל תל אביב האדומה. לי כלל לא היה אכפת איפה אשחק העיקר שאוכל כבר לשחק. הגענו למגרש הפועל ברחוב אוסישקין אך לא הייתה שם נפש חיה. הסתבר שהקבוצה יצאה למסע משחקים באירופה, ואנו נדרשנו להמתין שלושה שבועות לשובם.
אחי ה'מכביסט' הגיע לחופשה קצרה מהצבא והזדעזע לשמע הרעיון. "אתה בהפועל לא משחק", הודיע לי, וליווני בנחישות למגרש הישן של מכבי תל אביב ליד קולנוע 'אוריון'. בצעד בוטח דפק על דלתו של אפרים אטלס, מנהל הקבוצה ולימים דיקן הסטודנטים במכללת וינגייט, שהזמין אותנו לשבת במשרדו.
"תראה", אמר אחי, "רלף הגיע לא מזמן מהונגריה ואומר שהוא שחקן כדורסל. מעולם לא ראיתי אותו משחק, אך אני מאמין שהוא טוב. אני לא רוצה אותו בהפועל ומבקש ממך לבחון אותו". אטלס עזב מיד את כל עיסוקיו והתפנה לערוך היכרות ביני לבין המאמן יהושע רוזין. רוזין הורה לי לעלות על המגרש ולזרוק כמה כדורים לסל, וכעבור פחות מחצי שעה הפכתי לשחקן מכבי תל-אביב.
לא כל חברי הקבוצה ראו בעין יפה את הצטרפותו המהירה והבלתי צפויה של ה'פליט', במיוחד בגלל שהייתה זו קבוצה מגובשת למדי, שהתקשתה לעכל נספחים זרים. הקפטן והמנהיג הבלתי מעורער היה אברהם שניאור, שנחשב לשחקן הטוב ביותר בארץ. שניאור ויתר השחקנים ניצלו את העובדה שלא הבנתי מילה בעברית ובאנגלית, והפכו אותי לנושא המרכזי של כל בדיחה. שמלוק מחרובסקי מכנה אותי 'גולאש' עד היום.
פרישה וחלום
לא פעם אני חושב, כי לו הייתה קבלת הפנים שלה זכיתי במכבי תל אביב קלה וחמה יותר, אולי לא הייתי מגיע לאותן התוצאות. דווקא הקושי הכלכלי והבדיחות הרבות שהושמעו על חשבוני מבלי שאבינן, חיזקו את הרצון העז שלי להוכיח שאני הטוב מכולם. עד מהרה סללתי את דרכי לחמישייה הפותחת בתמיכתו הנפלאה של המאמן רוזין, שהעריך את יכולת הקליעה שלי ומיקם אותי בהרכב עם שניאור, יהודה וינר, זכריה עופרי ומנחם קורמן.
לקראת המשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 הצליחו מרכזי 'הפועל' ו'מכבי' להגיע לפשרה, לפיה סגל הנבחרת יכלול שבעה נציגים מ'הפועל' וחמישה מ'מכבי'. הסיבה הרשמית לחוסר השוויון הייתה של'הפועל' היו קבוצות רבות יותר ברחבי הארץ. נבחרתי לשחק בנבחרת שיצאה לאולימפיאדת הלסינקי מיד עם התאקלמותי כשחקן הרכב ראשון במכבי תל אביב, וציינתי שיא אישי ראשון בדרכי הארוכה להצלחה. ראש הממשלה דוד בן גוריון החליט, שכל חברי הנבחרת האולימפית חייבים לעברת את שמם, וכך הפכתי מרלף קליין לרם רפאל, אך איש לא השתמש בשם זה מעולם, אלא לצרכים משרדיים בלבד.
1959 הייתה השנה הטובה ביותר שלי כשחקן. באליפות אירופה באיסטנבול נבחרתי כאחד מחמשת הקלעים הטובים ביותר באירופה, שהראשון שבהם היה קוראץ' שחקן ציר מוביל של נבחרת יוגוסלביה והשחקן הטוב ביותר באירופה. קוראץ' נהרג בתאונת דרכים קטלנית ולזכרו מקיימים עד היום את 'גביע קוראץ''. רשמתי לעצמי שיא אישי נוסף, ושמי עלה לכותרות. עד היום אני מחזיק בשיא הישראלי הלא רשמי של קליעת 87 זריקות עונשין רצופות ללא פספוס.
מיום הקמת הליגה הלאומית ב-1954 ולכל אורך שנות השישים כמעט תמיד הבסנו את הפועל, יריבתנו התל אביבית המושבעת, וקטפנו את שני התארים החשובים הליגה והגביע. לכולם היה ברור, שמכבי תל אביב היא קבוצה מובילה בעלת שחקנים יוצאים מן הכלל, הסובלת ממחסור במשאבים ומניהול בלתי מקצועי.
מיד אחרי הטורניר הקדם אולימפי בז'נווה ב-1964 עברו בי הרהורי פרישה. בן 33 הייתי, עם מאזן עשיר של הישגים והרבה ניצחונות. הפכתי לאחד השחקנים הטובים ביותר בארץ והצלחתי להגיע למטרה שהצבתי לנגד עיני בתחילת דרכי. אחרי אחד האימונים הודיע לי יהושע רוזין, כי עלי להתחיל להתכונן לישיבות ממושכות יותר על הספסל, וזה היה בלתי נסבל עבורי. "אם כך", הודעתי לו, "בכוונתי לפרוש". אך טרם עיכלתי את הצעד הזה עד תום.
ביני לבין עצמי נרקם חלום חדש, להיות המאמן הטוב ביותר בארץ. מחשבה זו עודדה אותי ואפשרה לי להתגבר על הצער שבפרידה בתוך זמן קצר יחסית. נשארתי במקצוע שאני אוהב יותר מכול, ונותר לי רק לחצות את הגשר.
* הכתבה מצטטת קטעים נבחרים מתוך הספר "המאמן", הוצאת אלפא. מחברים: מישל טיר ורלף קליין. יצא לראשונה בשנת 2000