המאמן

עם כניסת השבת נהג רודולף קליין לצאת מפתח דירתו המפוארת בקומה השנייה ברחוב קונסטנסר חמש במרכז ברלין. מלווה באשתו ובשלושת ילדיו הקטנים היה צועד לאורך רחוב קודה, הרחוב הראשי בעיר, חולף על פני החנויות המסוגננות ומתקדם הליכה מהירה לכיוון בית הכנסת הרפורמי, שם היה שומע את דרשת השבוע ופוגש את חבריו הרבים.

גבר מרשים היה אבי, מסביר פנים ונעים הליכות, לבוש תמיד בבגדים אופנתיים ובכובע מהודר, בעניבה ובמטפחת תואמים. אני זוכר כיצד אחזתי בגאווה בכף ידו הגדולה, מנסה להדביק את צעדיו. ילדותי עברה עלי בעושר ובתפנוקים בדירה גדולה של שבעה חדרים בבניין ובו מעלית ושוער. הבית היה מעוצב כולו בסגנון אחיד של רהיטי עץ אומנותיים יקרים, שיוצרו במפעל של הורי. היה לי חדר משלי ומשחקים רבים, ואפילו נהנינו מרדיו ומפטיפון, שבאותם ימים היו שיא הטכנולוגיה הביתית.

אליזבת גולדנברג בת העשרים הגיעה באחד מימי האביב של 1926 לצפות במשחק כדורגל. הבלם האחורי, רודולף קליין, הבחין בנערה העדינה, המעודדת את הקבוצה היריבה, ומאחר שחקר אודותיה שמע, כי כמוהו – גם היא – יהודייה ילידת הונגריה. הוריה הם זוג פרוונים אמידים שבתחילת המאה היגרו עם ששת ילדיהם לברלין. הוא הצליח למצוא חבר משותף שיכיר ביניהם, ולאחר רומן קצר הם נישאו.

ב-1930 מונה אבי לקונסול כבוד של הונגריה בברלין ולנשיא הקהילה היהודית בגרמניה, ועד מהרה הפכו הורי לחברים בקהילה היהודית האמידה של ברלין ולשותפים בחיי התרבות האירופאית של המעמד הגבוה. חבריהם, שנהגו לקרוא לאימי 'אשת הנשיא', כללו גלריה מכובדת ומגובשת של אנשי מפתח בחברה הגרמנית, ובהם פרופסורים, אנשי רפואה ומדע, מוסיקאים, אנשי קולנוע ואנשי רוח.

בסופי שבוע יצאנו לבלות בווילה הגדולה שלנו על שפת אגם גדול באזור יוקרתי בפרברי ברלין, שנקראה 'וילת רות' על שם אחותי, רותי ארנסטינה, ואחת לשנה נהגנו לנפוש בבית נוסף שהיה בבעלותנו, ליד אגם בלטון בהונגריה. בחורף נהנינו מחופשות סקי נפלאות בשפינלרמולר שבצ'כוסלובקיה, המקום החביב עלי. המלון שלנו שם, בין היערות בהרי הסודטים, היה מלון ביתי עשוי עץ, לא מפואר מדי, מבודד, שקט ופסטורלי. בבית הקולנוע שהיה במלון החלה אהבתי לסרטים, שבהמשך היו עבורי סם מרגיע לפני כל משחק ביתי של מכבי תל אביב.

ביני לבין אחותי הבכורה רותי, ילדת 1926, ואחי טיבי יליד 1930, המבוגר ממני בשנה, שררו יחסים טובים אך לא קרובים במיוחד. הייתי ילד שובב וספורטיבי ולא פעם נקלעתי לצרות. מפעם לפעם נסענו עם אבי לבקר בבית החרושת, שם היינו אחי ואני מתרוצצים מקומה לקומה ומסייפים בחרבות עץ, שהתקין עבורנו אחד העובדים.

טיבי היה ילד פחות שובב, עדין יותר ובעל מראה גרמני. פעם צילמו אותו לעיתון הנאצי 'שטורמר', תחת הכותרת 'ארי טיפוסי'. לו ידעו שהוא יהודי, וודאי היו הורגים את הצלם או לפחות מפטרים אותו.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 העלו הורי לעיתים בשיחות סלון את רעיון העלייה לארץ ישראל. בייחוד לאור זאת שהנאצים עודדו בהתחלה את יציאת היהודים מגרמניה. מי שלא היה להם מה להפסיד מבחינה כלכלית, ומי שהצליחו לראות מעט קדימה וללצפות את הנולד, עזבו את גרמניה והקימו בארץ את כפר שמריהו ורמות השבים. גם אצולת התרבות היהודית בגרמניה עזבה מוקדם למדי, כי רבים מאנשיה פוטרו ממקומות עבודתם ואולצו לבקש את מזלם במדינות אחרות. אך רוב היהודים העשירים פחדו מעליית הקומוניסטים לשלטון ותמכו בהיטלר. כל מה שעמד לנגד עיניהם היה הרצון לשמור על פרנסת ועל רמת חייהם הגבוהה, שאותה היו מתקשים מן הסתם להעתיק למקום חדש. הם לא האמינו כי ייפגעו מעם כה נאור ותרבותי כמו העם הגרמני, והרגישו שאין כל סכנה ממשית לעמלם.

האנטישמיות התגברה, אולם חיינו התנהלו ללא כל הפרעות מיוחדות, ומשום כך סירב אבי בתוקף לאפשר לאחותי לעלות על עליית הנוער לישראל. 'מדינה המנוהלת על ידי יהודים בלבד לעולם לא תוכל להיות ארץ נורמלית', פסק לה את דינו. הוא עצמו לא הסכים לעזוב כיוון שהתקרב לשנתו החמישים, ולא רצה להתחיל מבראשית. הוא חשש מאוד להשאיר מאחור את מקור פרנסתו, את רכושו הרב ואת מעמדו החברתי האיתן.

לטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בברלין 1936 הגיעה משפחתי במכונית מדגם HORCHE, בעלת מספר רישוי EA51. את המכונית היוקרתית קיבל אבי זמן קצר קודם לכן בעסקת חליפין עם הרמן גרינג, נשיא הרייכסטאג ומפקד חיל האוויר הגרמני, תמורת ארון ושולחן עבודה שבנה עבורו. המכונית הייתה זהה בכול לזו של אדולף היטלר מלבד הצבע, שהיה בורדו במקום שחור. בעוד אנו מתקדמים לכיוון האצטדיון, נסענו בטעות לשדרה המיועדת לפמליה הנאצית. השוטרים, שהכירו את המכונית וסברו כי גרינג נוהג בה, לא עצרו אותנו. נסענו בכביש הריק ממכוניות ולחרדתנו שמנו לב לפתע, שההמון מריע לפיהרר בכבודו ועצמו, שהגיע באותה דרך דקות ספורות לפנינו. תחושת אימה משתקת השתלטה עלינו מהקרבה הפיזית לרודן הנאצי. חששנו פן יחשדו בכוונות זדון של המשפחה היהודית הנוסעת קרוב כל כך לאדולף היטלר. אוחזים ידיים בחוזקה ישבנו רועדים ומכווצים מפחד בספסל האחורי, בזמן שאבי מנסה לברוח מהאזור במהירות האפשרית. עד היום איני מבין כיצד בדיוק הצליח לחמוק מההמולה שנוצרה סביבנו. מזיע כולו הוא נכנס הביתה, רטוב מהמחשבות על גורלנו לו היינו נתפסים.

אור ליום 10 בנובמבר 1938 שמענו ברדיו את ההכרזה על פתיחת הפרעות ביהודים, כנקמה על כך שיהודי צעיר בשם הרשל גרינשפאן התנקש באחד מעובדי השרירות הגרמנית בפריז, לאחר ששמע על גירוש הוריו מגרמניה למקום לא ידוע. הייתה זו עילה לתוכנית קפדנית ומדויקת שעליה עמלו הנאצים חודשים קודם לכן, כשציוו על בעלי העסקים היהודים לסמן את חלונות בית העסק שלהם באותיות צהובות גדולות, כך שידעו היכן לפרוע.

בליל בלהות זה, שנרשם בהיסטוריה כליל הבדולח, שמענו את מגפיהם הכבדים של החיילים הנאצים עולים במדרגות הבניין שלנו. הם נעצרו בקומה השלישית, פרצו את הדלת, ולאחר סדרת צעקות רמות מלווה בצרחות קורעות לב, דחפו את אחד השכנים מחלון ביתו למטה לרחוב. לא רחוק מביתנו שרפו בית כנסת שבתוכו היו באותה עת מתפללים. זעקות השבר שלהם הגיעו לאוזנינו. לא זזנו מפתח ביתנו עד אשר הודיעו ברדיו מאוחר בלילה על תום הפרעות ועל איסור חמור על פתיחת בתי עסק יהודיים.

רק בתחילת 1939, כאשר האנטישמיות ושנאת היהודים השתלטו לחלוטין על המדינה, הבינו הורי כי עליית הנאצים לשלטון איננה תופעה חולפת שאפשר לחיות עימה. הם החליטו לוותר על חלק הארי מרכושם ולחזור להונגריה. כשפנה אבי לשלטונות בבקשה לוויזה, אמרו לו הפקידים: 'מר קליין, אנו מציעים לך לנסוע למקום אחר. אם תיסע להונגריה, נבוא אחריך'. אבי לא האמין להם לרגע ולא שעה לעצתם, מה גם שלא היה יכול להעלות בדעתו מקום אחר על פני הגלובוס שאליו יוכל להגר עם משפחתו, מלבד מולדתו האהובה והבטוחה.

בגרמניה מעולם לא פגעה בי האנטישמיות באופן אישי, וההיתקלות עימה החלה רק בבודפשט, כאשר בדרך לבית הספר החלו ילדים הונגרים רודפים אותי ואת אחי בצעקות: 'יהודים! יהודים!', ומיידים בנו אבנים. לא יכולתי לשתוק להם. הייתי רץ לעברם ומפליא בהם את מכותי. חטפתי גם בלי סוף בחזרה, אך כילד לא יכולתי להתאפק ובכל פעם הייתי נקלע לתגרה חדשה. אחי, שכל הזמן ניסה להניא אותי מכך ולא השיב במכות אך פעם, הפך לחיל ביום בו הגיע באונייה לארץ. הוא היה מג"ד בשריון, נלחם בכל מלחמות צה"ל, והמשיך לשרת את המדינה כאיש מוסד.

כולם הוזנו מאותן השמועות אודות סבלם הנורא של היהודים במחנות, אבל התודעה האנושית לא הצליחה לתפוס, שבני אדם מסוגלים לבצע עוולות כאלו בבני אדם אחרים. כשאחותי סיפרה לי את התיאורים ששמעה על המתרחש במחנות, אמרו כמה מהשכנות לאימי: 'ביתך מדברת שטויות', 'היא לא נורמאלית', 'עלייך לטפל בה'. באותה תקופה היו היהודים מוכנים להאמין בכול, כולל הידיעה שהפיצו הנאצים על כך שלא התכוונו להרוג את היהודים בגז, אלא רצו רק לקטול את הכינים ששרצו בגופם. היה זה אך מקרה שהגז היה חזק מדי והמית את כולם.

יום אחד, כפי שהבטיחו הפקידים בגרמניה ארבע שנים קודם לכן, הגיעו לפתח דלתנו נציגי השלטונות, שהודיעו לאבי כי עליו להתלוות אליהם מיד למחנה עבודה בבודה. כל עוד דיברו על אנשים זרים שנחטפו ברחוב ונשלחו למחנות, לא נותר לך אלא להשתתף בצערם; אך כאשר בלי כל אזהרה זה קורה לאחד מבני משפחתך, המצב שונה לחלוטין. אימי קיבלה עובדה זו בגבורה רבה, אך כל חייה לא יכלה לסלוח לעצמה, על שלא שכנעה את אבא לקבל את עצת הפקידים. אבי חיבק אותנו אחד אחד, ואמר: 'אל תדאגו, אני אהיה בסדר. בקרוב אחזור לחופשה. שמרו על עצמכם'. הוא נתן לכל אחד מאיתנו נשיקה, והלך. לא היה לו שמץ של מושג מה צפוי לו, והפרידה הייתה סתמית בהתאם.

מדי שבוע ארזה אמא בגדים חמים, נעליים ומצרכי מזון והלכנו כולנו לבקרו. בתמימותם קיוו שאבי יישאר תקופה קצרה במחנה וכעבור זמן ישוחרר. המשכנו בשגרת הביקורים שלנו, עד שבאחת הפעמים הודיעו לנו: 'רודולף קליין הועבר למחנה אחר מחוץ לגרמניה, שם אין אפשרות לביקורים'.

זמן קצר לאחר שהועבר אבי ממחנה בודה, נתפסה אחותי רותי ברחוב. בת 18 הייתה כשנלקחה לאושוויץ בלי להיפרד מאיתנו ובלי לספר לנו, כי היא נוסעת ליעד בלתי ידוע. עד אחרי המלחמה לא ידענו מה עלה בגורלה. היעלמויות פתאומיות כאלה החלו להיות נפוצות מאוד, ויכולנו רק לשער, שמן הסתם היא באחד המחנות.

על אף המציאות העגומה, ניסתה אימא להמשיך בביתנו באורח חיים נורמלי ככל האפשר. הקפדנו ללכת לבית הספר, אני לכיתה ו' ואחי לכיתה ז', אך ההתנכלויות מצד הילדים ההונגרים הפכו אלימות יותר. בריונים נהגו ליידות אבנים גדולות על שער ביתנו, ואימי אחוזת הדאגה לאבא ולרותי החלה לסבול מהתקפי חרדה ומדיכאון עמוק.

בשלב מסוים פשטה ברחוב היהודי השמועה כי ניתן לקנות 'כתב חסות', המקנה כניסה לבית מוגן בחסות הדגל השוודי, שבו לא הייתה לנאצים ולעושי דברם ההונגרים דריסת רגל. משפחות בעלות אמצעים יכלו לקבל את תעודת הביטוח השוודית מהר יותר ולעבור לגור מיד בבית כזה, שעל פי החוק נחשב לטריטוריה שוודית, שהכניסה אליו אסורה לזרים לא רצויים. יוזם הרעיון היה הדיפלומט השוודי בהונגריה, חסיד אומות העולם ראול ולנברג.

המעבר מווילה מרווחת של שלוש קומות לבית אחד שבו למעלה מארבעים משפחות ושמונה נפשות בחדר, היה קשה. היציאה מהבית נאסרה לחלוטין והדגל השוודי העניק לנו ביטחון יחסי. ועד הבית דאג למזון ולציוד, וכל שנותר לנו על מנת להעביר את הזמן שהשתרך לו בעצלתיים היה הברידג'. בכל שעות היום שיחקנו את המשחק שלמדנו מדודתי מגדוש, שהייתה בעבר אלופת הונגריה. מאז אותה מלחמה לא שיחקתי עוד ברידג'.

* הכתבה מצטטת קטעים נבחרים מתוך הספר "המאמן", הוצאת אלפא. מחברים: מישל טיר ורלף קליין. יצא לראשונה בשנת 2000.