אלוף. גם בדיבורים

מעבר להיותו איש מקצוע מסור ומאמן כדורסל אגדי, רלף קליין ז"ל היה אחד מחביבי התקשורת, בעיקר בזכות לשונו המשוחררת וצורת הדיבור הישירה שלו. האופי של קליין ויושרו המקצועי ייצרו לא מעט כותרות לאורך השנים, והציטוטים שלו – כנים ואמיתיים - עיטרו חדשות לבקרים את דפי מדורי הספורט. מבט בוחן על הציטוטים הגדולים של קליין לאורך השנים מגלה אדם רגיש ומסור, מקצועי וסנטימנטלי, ובעיקר הוגן וישר. להלן סקירה קצרה מדברים שאמר קליין לאורך הקריירה.

קליין הגיע לישראל אחרי שחווה את השואה כילד בהונגריה. חוויה שבאופן טבעי הייתה חלק חשוב בעיצוב האישיות החזקה שלו. נושא השואה חזר לתודעה של רלף כשהחל לאמן את נבחרת גרמניה בשנת 1983.

"הייתי ילד בהונגריה שהלך ברחוב עם טלאי צהוב, ועד היום אני תוהה למה הלכתי עם הטלאי. אם לא הייתי הולך, מישהו היה יודע שאני יהודי? שלושה חיילים היו מלווים 300 איש לטרנספורטים. כולם היו נאיבים, לא חשבו להתקומם. למה לא התנפלנו עליהם?" (מאי 2008, "מעריב").

"היום הכי קשה בחיים שלי היה כשהגענו לישראל באוניה מגנואה. כשירדנו בחיפה, השתנה המזג אוויר ממזג אוויר של מזרח אירופה ל-35 מעלות. ריססו אותי בדי.די.טי, לא ידעתי מה זה. ישבתי עם עצמי ואמרתי: 'רלף, אתה לוקח את כל הפקעלך שהבאת איתך וזורק. אתה מסתכל רק קדימה, לא חשוב מה היה עד עכשיו'. ההחלטה הזאת הצילה אותי וסידרה לי את החיים. היא סייעה לי להיות שחקן כדורסל מוביל, מאמן מצליח עם קריירה בארץ ובעולם" (מאי 2008, "מעריב").

"קצת מוזר לייצג את גרמניה במשחקים האולימפיים, 40 שנה אחרי מה שקרה שם, אבל זה הספורט וזה החיים שלי" (אוגוסט 84, "הארץ").

"הרגשתי אז שניצחתי את הגרמנים. הם לקחו בחור יהודי שעבר את השואה כדי להציל להם את הכדורסל. הרבה אנשים לא ראו את זה ככה, אחותי לא דיברה איתי תקופה בגלל הדבר הזה" (יוני 2008, "מקור ראשון").

תקופת הזוהר של רלף קליין הייתה בשנות ה-70, אז ביסס את מעמדו כבכיר מאמני הכדורסל בישראל עם הישגים היסטוריים לענף בפרט ולספורט המקומי בכלל. קליין החל לאמן את מכבי תל אביב בסוף שנות ה-60 וקיבל את הקבוצה בחזרה בעונת 1976/7, וזכה באותה עונה בגביע אירופה לאלופות. במקביל קיבל את אימון הנבחרת לקראת סוף שנות ה-70 והוביל אותה להישג הגדול ביותר שלה בכל הזמנים: מקום שני באליפות אירופה.

"לנצח את צסק"א בכל מעמד שהוא זה הישג שאותו יקשו לשחזר. אני גאה להיות המאמן שעושה את זה" (אחרי הניצחון ההיסטורי על צסק"א בחצי גמר גביע אירופה לאלופות, 18/2/77, "הארץ").

"יש שתי מכבי תל אביב - אחת שלפני 77' ואחת שאחרי 77'. אין לי ספק שבלי אותה מכבי של 77, מכבי של היום לא הייתה גדולה. היא הפכה מקבוצה קטנה, לאחת מהאריות של אירופה" (מאי 2008, "מעריב").

"אצלי במכבי לא היו 17 שחקנים בסגל. אצלי היו מקסימום שבעה, לי לא הייתה בעיה. מיקי ברקוביץ' היה משחק 40 דקות, לא הייתי משחק עם רוטציה או שטויות אחרות. למה לגרום צרות לשחקנים?" (דצמבר 2007).

"דינו מנגין, שהיה הכוכב הגדול ביותר של וארזה, אמר אחרי שניצחנו אותם בגמר בבלגרד שכשהוא יצא מהחדר הלבשה הוא ידע שהוא הולך להפסיד. הוא היה בהלם מזה שהיציעים בבלגרד היו מלאים באוהדים של מכבי. אנחנו היינו מדינת ישראל והוא והחברים שלו ייצגו עיירה קטנה באיטליה. באף מקום אחר באיטליה לא היה אכפת מוארזה" (מאי 2008, "מעריב").

כמאמן מכבי תל אביב היו לקליין – צהוב מלידה - לא מעט תאקלים עם היריבה העירונית, הפועל תל אביב. בגמר פלייאוף 88' נשמע קליין צועק על המזכירות "הפועל מסריח", אבל נדמה שמאז הוא התמתן. בהמשך הקריירה אימן את האדומים בתחילת שנות ה-90, ואף תמך במאבק נגד הריסת אוסישקין. ובכל זאת, רוב הקריירה שלו הוא העביר כמכביסט אמיתי.

"יש לי תחושת הקלה, לא רציתי להיכנס להיסטוריה בתור כמי שהפסיד את האליפות, ועוד להפועל" (13/5/88, "ידיעות אחרונות").

"כשאתה מגיע עם מכבי למעמד של גמר, וזה עוד מול הפועל, אז אתה יודע שאם תפסיד זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך. פשוט אסור שזה יקרה" (25/4/1983, "הארץ").

בעונת 1991/2 הגיע רלף להפועל תל אביב לראשונה בקריירה הארוכה שלו, והוביל את הפועל לזכיה בגביע בשנת 93' וכמעט גם לאליפות בעונת 1992/3, אז איבד את התואר להפועל גליל עליון. כיאה למסירותו, קליין התבטא בתקשורת כאילו כל חייו היה בצד האדום של תל אביב.

"באוסישקין אנחנו מתחילים עם יתרון 15 נקודות כל משחק" (רלף מתרגל לאמן אדום, דצמבר 91', "מעריב").

"כדי להיות אלוף אתה צריך לנצח את מי שיותר טוב ממך. מה החוכמה בלנצח את מי שחלש ממך?" (רלף מגביר ציפיות לקראת עונתו בהפועל, ראיון ל"מעריב" לקראת עונת 91/2).

"לא יודע אם יש קסם באוסישקין, אבל יש אווירה מעולם אחר. הקהל שלנו עושה יותר רעש מעשרת אלפים אוהדים ביד אליהו" (11/5/92, "מעריב").

"מסתבר שהמשחק הזה לא היה רק לפרוטוקול. הדברים שנאמרו קצת הרגיזו את האנשים פה. מדיבורים לא יוצאת אליפות, וזה לא פעם ראשונה שדיבורים של אחרים עושים לנו טוב" (קליין עוקץ את פיני גרשון - שאמר שהוא בא לקחת את האליפות באוסישקין - אחרי ניצחון הפועל תל אביב, 17/5/93, "מעריב").

"כשהייתי שחקן היה לי שבר באצבע ביד הקולעת, ואני הרי הייתי קלע. בבוקר היה לי גבס על חצי יד ובערב הייתי מוריד אותו ומשחק. גם במצב הזה הייתי לא רע. יש שחקנים שיכולים לעמוד בזה ויש כאלה שלא" (רלף משדר מסר לעמי נאוי שנפצע, יום לפני משחק מספר 4 בגמר הפלייאוף מול הגליל, 19/5/93, "מעריב").

"אוסישקין הוא ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי. הפועל תל אביב זה המועדון מהמפוארים ביותר" (רלף בטור לקראת הריסת האולם של האדומים, 26/2/2006, "מעריב").

לאחר השנים בהפועל חזר רלף למכבי תל אביב, בתחילה בתור מנג'ר מקצועי, ולאחר מכן בתור מאמן. רלף של אותם שנים כבר לא היה אותו מאמן של תחילת שנות ה-70.

"בחיים שלי לא שכחתי כלום, ובטח שאני לא מפוזר. זה שלפעמים אני אומר דברים ואחר כך אומר דברים אחרים, זה פשוט כי לא הבינו אותי בהתחלה" (רלף הודף את הטענות על כך שהוא סנילי, ינואר 1992, "חדשות").

"מכבי תל אביב לא צריכה להפסיד שום משחק" (בראיון לפני פתיחת העונה שבה שימש כמנג'ר מקצועי, 16/8/94, "ידיעות אחרונות").

"יש שחקנים שרוצים ומשתדלים ויש כאלה שלא. עודד קטש הוא כישרון ענק, כשהוא יפסיק לקחת ללב את כל מה שכותבים עליו בעיתון, הוא גם יראה את זה, והכל ייראה אחרת" (קליין מקבל בראש מראשון בגביע, ויורה לכל הכיוונים, 8/1/96, "ידיעות אחרונות").

"עוד לא קרה לי שהחליפו אותי לפני סוף עונה" (קליין ממשיך להיות אופטימי, 8/1/96, "מעריב").

"כמה שחקנים שמו לי רגליים. קיים במכבי הרבה אגו והרבה מנהיגות שלילית" (קליין מפוטר ממכבי ומתחיל להסביר מה קורה במערכת הצהובה, 10/1/96, "ידיעות אחרונות").

אחרי העזיבה באמצע העונה, רלף קיבל פרספקטיבה שונה על מכבי ולא חסך ביקורת מראשיה. בין היתר היה פרשן הערוץ הראשון ששידר את משחקיה של הקבוצה מאמצע שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000.

"אני אוהב את שמעון. הוא מנהל את העסק, ומכבי היא החיים שלו. אני מעריך את העבודה שלו, ויש לו לב זהב, אבל הוא עשה דברים לא סימפטיים והוא לא יודע לקבל ביקורת" (מאי 2008, "מעריב").

"אין לנו תרבות ספורט. כאן אומרים לך 'עשית את העבודה שלך. ביי ביי'. ברגע שאתה מסיים הם ממשיכים הלאה, לא זוכרים אותך יותר. אני מודה שההתנהלות של ההנהלה של מכבי פגעה בי לאורך השנים, אבל ככה הם" (יוני 2008, "מקור ראשון").

"פעם נסעתי עם שמלוק לארצות הברית למצוא שחקן חיזוק. מצאנו שם שחקן, ואני לא רוצה להגיד שם, שמאוד מצא חן בעינינו והבאנו אותו לארץ למבחנים. הוא שיחק במכבי שלושה משחקי אימון מול הנבחרת. מוטי דניאל שמר עליו ובכל משחק השחקן הזה נתן לו 30 נקודות על הראש. אמרתי להנהלה שאני רוצה אותו ושמעון אמר שזה בלתי אפשרי כי הוא יקר. שלושה ימים אחרי שמעון בא ואמר לי שיש לו משהו בשבילי שלא יכול לסרב לו. זה היה טום צ'יימברס, שעלה לפחות כפול מהשחקן שרציתי. נסענו ללונדון לפגוש אותו בטורניר וכבר באימון הראשון ראיתי שהוא לא מתאים לנו. הלכתי לשמלוק ולחשתי לו באוזן – 'אנחנו נפלנו'. בסוף העונה שאלו את שמעון למה הביאו אותו, אז הוא ענה שברגע שזה התפרסם הם מכרו 5,000 מנויים. זה מכבי, ככה הם מתנהגים עד היום" (יוני 2008, "מקור ראשון").

"בגמר ה-NBA אתה רואה את כל הכוכבים של הסלטיקס יושבים בשורה הראשונה ומקבלים את הכבוד הראוי. אני מקבל כרטיס לשורה 15 ליד עמוד. כשביקשתי כרטיס לפיינל פור שהיה בתל אביב, אמרו לי שאין. בסוף קיבלתי כרטיס מפיני גרשון שהוא חבר שלי. גם מהיורוליג הציעו לי, רק לא ממכבי. כשהייתי בברלין בטיול ביקשתי כרטיסים למשחק של אלבא ברלין, שהייתה היריבה הכי גדולה של הקבוצה שאימנתי שם. תוך שעה שלחו לי ארבעה למלון. זו תרבות ספורט" (יוני 2008, "מקור ראשון").

"כאן הוא היה מלך, שם הוא כלום" (קליין מדבר על שאראס במעברו ל-NBA, יוני 2006, "צהבת").

"את פארקר הייתי רוצה לאמן, מאה אחוז. אבל את שאראס לא, יש לו אופי בעייתי" (קליין עונה על השאלה את מי במכבי ב-2005 היה רוצה לאמן, יוני 2006, "צהבת").

"אני יושב בטלוויזיה ואומר 'מכבי ינצחו', גם כשמכבי עומדת להפסיד. זה מרגיע את האנשים" (אפריל 2001, "העיר").

"קיבלתי הרבה תארים בחיים שלי, גם עם מכבי. אבל תואר מהאוהדים זה התואר המרגש מכולם" (בטקס הוקרה שנערך למענו במאי 2008).