הם ממשיכים הלאה. אנחנו נשארים במקום

כשחודש אוגוסט היה בדרך לסיים את תפקידו לשנת 2002, החתימה טאו ויטוריה – שמהפן הפרובינציאלי, היתה יריבת מכבי תל אביב ביורוליג – את ראג'ה בל. בל, אז שחקן לא מוכר במיוחד, הגיע מה-NBA, רק כדי להיחתך מהקבוצה הספרדית כעבור חודש, לאחר שזו החתימה שני אמריקאים אחרים. ומה שלא היה מספיק טוב עבור טאו ויטוריה – שהעדיפה על פניו את ראשארד גריפית' וג'רום אלן – מוצלח גם מוצלח עבור הפיניקס סאנס, לה היה בל שחקן מרכזי וחשוב בניסיונה להביא תואר אליפות הביתה במהלך שלוש העונות האחרונות. בל, ככל הנראה, לא ממש הצליח להרשים את הצוות המקצועי של ויטוריה, כי היה שחקן מעט מוגבל – סט שוטר שלא יכול לסדר לעצמו מצב לקליעה. באירופה, זה לא מספיק טוב.

במרבית הפעמים, קבוצות מחתימות שחקנים אמריקאיים כדי שיתפקדו על תקן השחקן המרכזי בהצגה – לא כדי שיעמדו מאחורה וירימו את המסך. באופן מעט פרדוקסאלי, המאפיינים שגרמו לחוזהו בן החודש של ראג'ה בל לא להיות מוארך בטאו ויטוריה, הביאו אותו להיות שחקן חמישייה חשוב וקריטי בפיניקס סאנס. איך כל זה מתקשר לוויל ביינום, וויל סולומון, אנתוני רוברסון ורוג'ר מייסון? ובכן, באופן מאוד דומה, לא אירוני, מפתיע או בלתי הגיוני כלל.

כשרוג'ר מייסון נחת בנמל התעופה בן גוריון בקיץ 2005, הוא מיהר להצהיר כי המטרה של הפועל ירושלים היא לקחת אליפות. זה לא הפך אותו לשחקן שונה מכל זר אחר שהגיע לארץ באותה שנה – או בשנים אחרות, לצורך העניין – ועוד עשר או עשרים שנה, לא יזכרו אותו. מייסון – גם באותה עונה וגם במבט רטרוספקטיבי – לא היה משחקניה המרכזיים של הקבוצה. הוא נעלם יותר מדי דקות, והגישה המקובלת גורסת ששחקן זר צריך לעשות יותר מלקלוע שלשות פנויות או לשמור כמו שצריך.

את העונה הבאה מייסון כבר לא בילה בירושלים. בעיר הבירה, שמחליפה באופן מסורתי זרים כמו שהיא מחליפה מאמנים, העדיפו לחפש אופציות טובות יותר בשוק. אז מייסון עשה את הדבר ההגיוני היחיד מבחינתו: הוא הלך ל-NBA, וקיבל חוזה בוושינגטון. בעונה הראשונה הוא לא הרבה לשחק אך בשניה, פתאום אנשים התחילו לשים לב שמדובר בשחקן משלים לא רע בכלל. אקס הפועל ירושלים ניצל פציעות של גילברט ארינאס ואנטוניו דניאלס כדי להרוויח 21 דקות משחק בממוצע לעונה, ולהשיב עם 9 נקודות. המספרים הטובים פר-דקה, כמו גם יכולת הקליעה של מייסון, ההגנה הטובה שלו והיכולת להוביל כדור לכשנדרש, הספיקו לסן אנטוניו ספרס – אחת הקבוצות הטובות בליגה – להחתימו על חוזה של 7.5 מיליון דולר לשנתיים. מה שלא היה מספיק טוב למלחה, מספיק טוב לגרג פופוביץ'.

עבור ג'ונתן גבעוני, מייסד ובעלי אתר "דראפט-אקספרס", ככל הנראה אתר הדראפט הפופולארי והנחשב בארצות הברית, אין דבר או חצי דבר מפתיע בחוזה שקיבל מייסון. "אם רוג'ר מייסון קולע את הזריקות הפנויות, משחק הגנה חזקה ולא מאבד כדורים, אז סן אנטוניו מציעה לו חוזה של 3.5 מיליון דולר לעונה - כי הוא מתאים לנישה הזו מהספסל. ירושלים כנראה היתה צריכה אותו כסקורר, וניסתה להלביש עליו תפקיד אחר מזה שלו, מה שגרם לכולם להיראות רע".

מייסון הוא רק דוגמא מייצגת וגבעוני, שמכיר את הכדורסל הישראלי טוב כפי שהוא מכיר את האירופאי, ואולי אף את האמריקאי, גורס כי ה-NBA, במהותו, שונה מאירופה. במידה מסוימת, מייסון לסן אנטוניו הוא מה שניצן חנוכי לעירוני נהריה – שחקן משלים, שפרופורציונאלית, מרוויח פחות מהשחקנים אותם הוא משלים. ב-NBA זה נראה הרבה כי באמריקה הכל נראה הרבה. "צריך להסתכל מנקודת מבט גלובאלית, ולנסות להבין מה הקבוצות מחפשות כשהן מחתימות שחקן", מסביר גבעוני, ומכין אותנו לסיפוריהם של אנתוני רוברסון, וויל ביינום ווויל סולומון, שהולכים בעקבותיו של שחקן סן אנטוניו בהווה.

הסיפור של אנתוני רוברסון משונה לא פחות מזה של מייסון. אחרי חודשים ספורים וכושלים במדי הקבוצה האדומה, הוא נחתך ממנה בתירוץ משמעתי קלוש. יכולתו של רוברסון אמנם היתה מאכזבת, בעיקר כי הוא בקושי קיבל דקות, ובאופן כללי – יותר קל לקלוע מהשלשה מאשר מהספסל. אז רוברסון חיכה, שיחק בליגת הקיץ עם הניו יורק ניקס, וזכה לחוזה מובטח של שנתיים.

בניו יורק אהבו את היד האוטומטית של הגארד מבחוץ. מבחינתם, העובדה שמדובר בקומבו גארד נמוך לא משנה, כי הוא לא צריך להוביל, הוא צריך לעשות את התפקיד שלו: לעלות מהספסל ולהכניס אנרגיות וטירוף, במיוחד בצד ההתקפי. הוא צריך לפתוח איזוריות, הוא צריך להשתולל כשההתקפה תקועה. "רוברסון הוחתם מוקדם מאוד הקיץ - הוא מתאים להתקפה של מייק דאנטוני בניקס, ומגיע מאוד בזול", מנתח גבעוני את ההחתמה, ומוסיף כי סיכוייו של הגארד להשתלב כראוי ב-NBA הם לא גבוהים, אבל, בעצם, זו בדיוק הנקודה: הסיכון הוא כל כך נמוך, שהוא בין רגע הופך את הסיכוי למשתלם.

המצבים של שני הווילים – ביינום שחתם בדטרויט, סולומון שחתם בטורונטו – דומים במידה רבה. אף אחד מהם לא מגיע במעמד של רכז פותח לקבוצתו. למעשה, ביינום צפוי להיות שלישי ברוטציית הרכזים של הפיסטונס, אחרי בילאפס וסטאקי, וסולומון יגבה את קלדרון, ואולי אפילו את אוקיץ'. אבל זו לא הנקודה – שני הרכזים לשעבר של מכבי תל אביב, שני שחקנים שהקהל הצהוב שרק להם בוז לא פעם, שההנהלה העדיפה להיפרד מהם מלהמשיך איתם הלאה, קיבלו חוזים מובטחים ב-NBA. אז איך זה ייתכן?

שרון דרוקר, שאימן את סולומון בעונת היול"ב של הפועל ירושלים, סבור כי לרכז צ'אנס לא רע בכלל להצליח מעבר לים. "לוויל סיכוי עדיף להצליח מביינום. הוא שחקן NBA - גם מבחינת התנהגות, גם ביכולת. הוא גם שומר יותר טוב מביינום", אומר דרוקר, ואכן מסביר את הסיבה בגינה קיבל סולומון חוזה ב-NBA, אך לאורך תקופה לא קצרה, סולומון ידע רגעים קשים – גם בירושלים, גם במכבי. שתי הקבוצות היו קרובות לוותר עליו בשלב כזה או אחר ופתאום, בא מועדון NBA ונותן לו חוזה.

באירופה בכלל ובישראל בפרט, שחקנים זרים – במיוחד במכבי תל אביב והפועל ירושלים – צריכים לעשות הכל. כל דבר פחות מזה פשוט לא מספיק. הם צריכים להוביל ולהנהיג, לתפקד טוב בהתקפה ובהגנה, ולהיות הרבה יותר קרובים לשחקנים מושלמים ממשלימים. רוג'ר מייסון היה שחקן משלים נהדר – שומר, מוביל כדור כשצריך, קלעי מצוין – וזה לא הספיק, כי הוא נעלם לעתים תכופות מדי. סולומון לא מסר מספיק, ביינום לא חשב מספיק, רוברסון לא היה מספיק וורסטילי. בנו אודריך, שהגיע לארץ בגיל 19, קיבל על הראש מכל הכיוונים ותוך מספר שנים הפך לרכז NBA לגיטימי.

כולם נפרדו בסופו של דבר מקבוצותיהן, כולם בסופו של דבר מצאו חוזה ב-NBA בדיוק בגלל אותן סיבות: וויל ביינום, למשל, הוא אתלט גם ברמת NBA. רוברסון ומייסון קלעים אדירים, בכל קנה מידה. סולומון מביא חבילה די שלמה כרכז מחליף, והחיסרון העיקרי שלו היה תודעתי וציבורי – הוא לא היה שאראס.

ייתכן ומדובר בצירוף מקרים קוסמי שלא אומר כלום. שלושה שחקנים שלא נחשבו לכוכבים ענקיים בישראל פתאום מקבלים חוזים מובטחים ב-NBA (ומייסון, שזוכה לחוזה גדול וחדש מקבוצת צמרת). אבל זה כן אומר משהו עלינו – כאוהדים, כתקשורת, ועל הצוות המקצועי של אותם שחקנים. ייתכן וקשה לנו לקבל כל דבר פחות ממושלם. עבורנו, אם שחקן זר מובא לקבוצה תמורת כך וכך אלפי או מיליוני דולרים, כל דבר פחות מהסיטואציה הוורודה ביותר לא תתקבל על הדעת.

שרון דרוקר, שכבר אימן במספר מועדונים שונים באירופה, מסמן את ההבדלים בין ישראל, ומקומות אחרים ביבשת. "הקהל בישראל אוהב ומבין כדורסל", אומר המאמן, אך מוסיף: "אבל במקומות אחרים באירופה, כמו גרמניה בלגיה או צרפת, גם נותנים כבוד, ותרבות הספורט היא שונה - בבלגיה הקהל כל הזמן מוחא כפיים לקבוצה הביתית, גם אם מפסידים". במדינה עם תרבות ספורט מעט קלוקלת, אין פלא שקשה להעריך שחקנים טובים.

עד שנשנה את תפיסתנו באשר לתרבות הספורט במדינה הזאת – עניין שעלול לקחת בין שלושה ימים לחמישים שנה - נמשיך לראות שחקנים אמריקאיים צעירים באים ומצליחים, ונתייחס אליהם כאילו הם נכשלו. הם, מצידם, יטוסו להגשים את פסגת שאיפותיהם, גם אם כשחקנים משלימים, בליגה הטובה בעולם.

ייתכן וגם הטרנד החדש, של אירופאים שעוזבים את ה-NBA לאירופה תמורת חוזי עתק, משפיע על החלטתם של ביינום, סולומון ושות' לעשות את הדרך חזרה. "היום, כשכקבוצות מנסות לחסוך כסף ולהישאר מתחת למס המותרות, הן לא משלמות יותר מדי לשחקנים שהן מראש לא מייעדות להם תפקיד בעל השפעה רבה", אומר ג'ונתן גבעוני. "קבוצות כרגע מעדיפות להמר על שחקנים כמו ביינום או סולומון, במקום לשלם כסף רב לקרלוס ארויו או ג'אנרו פארגו".

במידה מסוימת, אנתוני רוברסון ווויל ביינום הם תחליפים זולים לקרלוס ארויו וקרלוס דלפינו – רול פליירים שמקבלים סכומים פרופורציונאליים. בזמן שאירופה משתגעת ומחזירה בנים אבודים הביתה, ה-NBA עושה בדיוק את אותו הדבר, רק בזול.