למי בכלל אכפת מגוסטמלסקי?

אחת לארבע שנים זה קורה. כמו שעון, עם תחילתו של חודש אוגוסט, הם מתייצבים. אלמונים ברובם, אבל מלאים בביטחון, אמונה וכוח נפשי לעמוד ללא פחד מול קהל גדול ולקבוע: האולימפיאדה משעממת. הם לא מבינים ברוב הענפים, הם לא מכירים את רוב הספורטאים. הם לא עוקבים, לא מתמצאים, אבל בבוא אירוע הספורט הגדול בתבל הם שולפים את בורתם כי רבה וטוענים כי משעמם להם. שערי היסטוריה? פסגות ספורטיביות? הם משתעממים. למה? בעיקר כי הם לא מבינים. כאשר אתה לא מבין סרט איכותי, ויסקי משובח או ארוחת גורמה מורכבת; כאשר אתה מרגיל את עצמך לדברים מתקתקים, סיפוקים מהירים, ג'אנק פוד, אתה משתעמם כאשר אתה פוגש דברים אחרים. שזה בסדר. לא את הכל אנחנו מבינים, לא כולם באמת מסוגלים להאזין למוצרט ולקלוט את גדולתו. אבל זה לא אומר שצריך לקום בראש חוצות ולצעוק שמוצרט משעמם. ממתי בורות הפכה למקור גאווה?

גם אני, כמובן, לא מעריץ גדול של קפיצה למים, ואם לא מדובר באולימפיאדה, קשה להאמין שתתפסו אותי צופה בהשתאות ב-6 בבוקר באנשים זרים שעושים סלטות וברגים בזמן נפילתם לבריכה (המלצה למארגנים: הוספת תת קטגוריה של "הספלאש הכי גדול"), אבל בכל זאת – זו אולימפיאדה. תנו כבוד למעמד. כל עוד חמשת העיגולים הצבעוניים ניצבים ברקע, זה מעניין. זה היופי של הסיפור, זה מה שנותן משמעות לכל האיזוטריה הזאת. בין אם זה קפיצה למים, ג'ודו או טקוואנדו, אפשר לדעת בוודאות שמדובר בספורטאים הכי טובים בעולם שנמצאים בזירה הכי גדולה בעולם. זה הרגע שלהם. הספורטאים המופלאים הללו, שהקדישו את חייהם לספורט אך ורק בציפייה למעמד הזה, נמצאים בתחרות החשובה מכולן. עכשיו, כשהם ניצבים מתוחים בקצה המקפצה, זהו רגע האמת. כל קפיצה חורצת גורלות. מי יצליח ליישר את הרגליים? מי ייתן את הביצוע המושלם? מי יתעלה על עצמו ויפתיע? מי ייבהל וינחת על הבטן? ומה יהיה לאורי לוי להגיד על זה? וחוץ מזה, איך אני לא נהייתי קופץ למים? הרי הייתי גדול בזה.

סקר שפרסם משרד החוץ מגלה כי 4 אחוזים בלבד מהתושבים בישראל יודעים מיהו אלכס אברבוך. זה לא יפריע, כמובן, למדינה שלמה לרדת עליו ועל כל מי שהעז "לאכזב" בבייג'ינג אם וכאשר תקרה התקלה. ככה זה באולימפיאדה – כולם כאן מבינים פתאום בשייט, כולם יודעים לנתח את הסיכויים של אודי גל. אם אניה גוסטמלסקי לא תעלה, שומו שמים, לגמר לפחות בשתי קטגוריות, מדובר בכישלון לאומי ממדרגה ראשונה. וזה עובד גם הפוך. הרי כשגל פרידמן זכה בזהב מדינה שלמה הייתה באופוריה. עכשיו אולי כדאי שמשרד החוץ יערוך סקר "איך קראו לדגם שבו גל פרידמן התחרה באתונה?". מעניין אם יותר מ-4 אחוז יענו נכונה. אני מהמר שלא.

זה תמיד מרשים, נוצץ, עמוס רקדניות מצודדות, לוליינים זריזים, זמרים כבירים ומאות ניצבים. והתפאורה, אוי התפאורה, זה מ-שו. דקורציות ענק צבעוניות, מגובות בתאורה מסנוורת, קרני לייזר, קונפטי, גלגלי ענק, כדורים פורחים וטילים באליסטיים. הכל כדי לפאר את המדינה המארחת, ששברה את כל השיאים והחסכונות כדי להקים טקס מפואר, שיסביר לעולם על התרבות המקומית הנהדרת ויגביר בעתיד את זרם התיירים. בהמשך המוזיקה הקלאסית (תמיד קלאסית, כן, גם בסין) מקבלת את המצעד האין סופי של הספורטאים, מסוממים יותר או פחות, ואלה מנציחים את האירוע במצלמותיהם, לאור נורות הפלאש הבוהקות מהיציעים כנגדם. ואז הזיקוקין, איך אפשר שלא. טקס סיום תיכון, אופרה בפארק הירקון או מסיבת מילניום - זיקוקין-די-נור מכשירים כל שרץ, ומעניקים לכל אירוע, גדול כזניח, את ההכשר: אכן, היה נפלא. ועל זה נאמר, הכל צפוי (מייגע וארוך מדי), והרשות (האולימפית) נתונה. אנחנו מעדיפים את התחרויות.

את הדיווחים מבייג'ינג – במיוחד אלה המניפולטיביים ממדינות יריבות לסין – אפשר להשוות לחוויה של מי שנוחת לראשונה בהודו. העוני, הצחנה, הכתות, הכל עלול להטעות ולגרום לאנשים לא לצלול לתרבות המרתקת ממנה החברה הזאת צמחה. כנ"ל לגבי סין – כמה נוח להתמקד בחוליי המשטר שלה, ולא לחשוב שנייה האם יכולה להתקיים שם דמוקרטיה. כמה קל לרדת על זכויות האדם במדינה הזאת, ולהתעלם מבעיות זכויות האדם במדינה שלך. כמה קל לומר משהו ביקורתי על האכזריות הסינית, ולא להתנגד לפשעי המלחמה האמריקאיים, הרוסיים ושאר העוולות של המדינות שהקימו שם מפעלים רבים שפגעו באיכות החיים, תרתי משמע. אפשר להתווכח על חלק מהאמירות האלה, אפשר להתנגד למשטר בסין/ארה"ב/גרמניה, אבל רק בקשה אחת: לפני שאתם מבקשים מהסינים להשתנות, קודם תשתנו בעצמכם. פחות תנצלו את שוק העבודה שם, פחות תפגעו בזכויות אדם של עצמכם ושל שכניכם. אחר כך תצביעו על האחר.

העיניים טרוטות. אתה מכין לך קפה במטבחון, ושומע ברקע את הטלפון שעל שולחנך המשרדי מטרטר.8 בוקר, וכבר ים עבודה מחכה לך. ואז הוא נכנס, מבושם, נמרץ, אפילו הספיק לעבור בחדר הכושר לפני שהגיע למשרד. תמיד יש את הפוץ הזה, שהשולחן שלו מסודר, הוא נחמד לכולם ואוהב "לעדכן את החבר'ה" עם סיפורים תפלים מחייו המשעממים.

אתה, חובב ספורט מושבע, שלא מפסיד משחק בצ'מפיונס ורואה מכבי כל יום חמישי, עוקב בחצי עין אחרי ברזיל בכדורגל ומחכה לגמר ה- 100 מטר. אבל הוא, המצטיין, פתאום מתעניין. לחננה אין מושג בספורט, הוא לא יודע מי זה בואטנג וחושב שאלכס אברבוך זה הרוסי הנחמד שמנקה לכם את האופן ספייס, אבל ל-16 ימים של תהילה זה לא מונע ממנו להיות מה זה בעניינים ולהתפעל מהילד הבריטי, ההוא שקופץ למים. כשברוריה מהכספים ומנשה מהשיווק נכנסים למטבחון ומספרים שלפני הפקק הם ראו את השייט הניגרי ההוא עושה בית ספר לצוברי שלנו, אתה יודע שמחכים לך 16 ימים של בחילה.

אני חושב שמכל השמות שיש היום בספורט, אין אפילו אחד שמקומם אותי כמו הכינוי "דרים טים". כשהאמריקאים עלו באולימפיאדת ברצלונה עם סופר-סטארים שנלחמו כמו אריות והלכו מכות עם כל מיני אנגולים גם כשהתוצאה הייתה 78 הפרש לטובתם, זו הייתה דרים-טים. מאז נבחרת ארה"ב עשתה הכל כדי לפגוע בתדמית הליגה הטובה בעולם. שחקנים אנוכיים וחסרי חוט שדרה שעושים טובה שהם בכלל מופיעים, שמשחררים הצהרות ריקות מתוכן (קובי: "זכייה בזהב חשובה מאליפות ה-NBA". נו, באמת) ושלא ממש טורחים להצדיק בזירה הבינלאומית את המעמד הרם שלהם בכדורסל העולמי. הרי אפילו בטורניר האחרון שבו הם זכו, בסידני 2000, הם לא הרשימו. אז כל עוד הם לא לוקחים את הטורניר עם מאה אחוז ניצחונות בהפרש ממוצע של 30 נקודות – תעשו טובה, תקראו להם "נבחרת ארצות הברית".

אוי, כמה הם נוראים האיראנים האלה, שרוצים רק להשמיד אותנו, שוחרי השלום ואוהבי האדם. הם לא נחמדים. מדברים על אחווה ספורטיבית, בעת העתיקה מלחמות הופסקו עד לסיום המשחקים, והם בשלהם. דווקא כשנדמה היה כי יש הפשרה ביחסים, לאחר שאחד העיתונאים הישראלים אמר "בוקר טוב" במלון לקולגה איראני, וזה החזיר לו מבט (נוקב וחמור סבר, אבל מה זה חשוב), הם שוב חוזרים לעמדותיהם הקשיחות. זה ברור, הרי אם אותו איראני יתמודד מול יריבו הישראלי זו תהיה הכרה בישות הציונית, ימח שמה.

העניין הוא כזה: האיראנים עושים לנו טובה גדולה בזה שהם לא מתמודדים מול ספורטאינו. ההעפלה האוטומטית לסיבוב הבא היא צ'ופר זניח, כי מה שחשוב פה הוא שקלוננו לא נחשף ברבים. תארו לכם שהג'ודוקא אודי וקס היה מובס על ידי יריבו האיראני, אראש מירסמאלי, באתונה 2004? למישהו פה היה נצרב משהו לא נעים בתודעה, ואפשר לדמיין את אחמדינג'ד מרביץ וואחד נאום ניצחון לגלגני. עזבו אתכם מכל הצדקנות הזו, ותיהנו מ-16 ימים נטולי איום איראני.

לכישרון הישראלי להבין בהכל יש מחיר כבד בלא מעט גזרות באולימפיאדה. זה בעיקר בולט כאשר הספורטאים הישראלים מתחילים לנשור מהתחרויות בזה אחר זה. או אז כולם רצים להאשים את העסקנים - סוג של קוד עבור אנשים שמחפשים את מי להאשים באכזבה שלהם אבל לא ממש יודעים את מי. השייטים פישלו? העסקנים אשמים. האתלטים הביכו? העסקנים אשמים. המתעמלות החליקו? העסקנים אשמים. לאף אחד אין מושג בענפים האלה. הוא לא התנסה בהם כמו שהתנסה בכדורגל או כדורסל בשכונה, אבל היי - חייבים להאשים מישהו. זה שטחי, זה צפוי, זה מאוס, זה קל, זה רק חלק קטן של התמונה הגדולה, אבל ככה חינכו אותנו: לעשות מעט ספורט ולהאשים הרבה את העסקנים.