לא גילו את אמריקה

המיקרוגל מצפצף פעמיים ומפר את השקט ששורר באחוזתו של דייויד שטרן. הבית ריק, וחוץ מקומישנר ה-NBA אין אף אחד באחוזה. מבחוץ אפשר לשמוע את הרוח מעיפה איתה עלים, אידיאולוגיות וטרנדים ממקום אחד לאחר. שטרן נשאר על הספה בשקט, קורא את הביוגרפיה החדשה על ג'ון מקיין.

השעה היא כך וכך בלילה, ובחוץ חשוך. כשהרעב תוקף אותו הוא קם וניגש אל המטבח. הצעדים שלו נשמעים בכל האחוזה. הוא פותח את המיקרוגל ומוציא את חתיכת הלחם, שכבר התייבשה. הוא טורק את דלת המכשיר האלקטרוני אותו רק למד להפעיל, והרעש מצלצל לו באוזניים בחוזקה.

תוך כדי פיהוק, הוא עושה דרכו במעלה המדרגות אל חדר השינה, נזהר לא למעוד. שם הוא מתפשט, לובש את הגופייה של לברון ג'יימס, ונכנס למיטה. הוא עוצם את העיניים, אבל מרגיש במשהו שלא כשורה בחדר. הוא פוקח עיניים, מניח את המשקפיים על חוטמו, ובחלון רואה את הסיוט הגדול ביותר שלו: אטורה מסינה אוחז בדוויין וויד, שמחייך ואומר משהו ברוסית, או באיטלקית, כלומר בלא-אמריקאית.

שטרן צורח ומתעורר. זה רק היה סיוט. הוא נאנח, פולט גלונים של אוויר מהריאות, ולא נרדם יותר, מהפחד שהסיוט יהפוך למציאות.

אוקיי, אז הסיטואציה הבאה לא באמת קרתה. אבל יודעים מה? היא גם לא תקרה, לא כרגע, ולא בגלל שהחלומות של הקומיש הם בעיקרם טובים: פשוט, לקומישנר ה-NBA אין מה לפחד מהטרנד החדש, זה שבו שחקני NBA, בעיקר אירופאיים, חוזרים ליבשת הישנה.

אם כבר, לקומישינר עם המשפים יש שלל סיבות אחרות לפחד ממצב הליגה שלו, ואלו דוסקסו פעמים רבות. מנהירת האירופאים – והחל מלפני שבוע, גם ג'וש צ'ילדרס – מליגת הכדורסל הטובה בעולם לאירופה אין לו מה לחשוש, ולו רק כי מדובר בטרנד. וטרנדים באים והולכים – זה מה שהופך אותם לכאלה.

חשוב להבדיל בין ההחתמות של צ'ילדרס, ברנדון ג'נינגס, ואלה של חואן קרלוס נבארו, קרלוס דלפינו, חורחה גארבחוסה, פרימוז ברז'ץ' ובוסטיאן נכבאר. הזרים ברשימה היו שחקני רוטציה ב-NBA, ובעוד שהראו כי הם מסוגלים להשתלב בליגה הטובה בעולם, ואפילו לא רע, הם מעולם לא היו שחקנים מרכזיים. לא מדובר כאן בפאו גאסול שחוזר לברצלונה, בדירק נוביצקי שמעדיף חוזה בצסק"א מוסקבה, או אפילו בשחקנים מסדר הגודל של חוזה קלדרון ובוריס דיאו, כי אם בסך הכל בשחקני רוטציה די שוליים, רול פליירים שאפשר להחליף די בקלות.

בסופו של דבר, זה לא שאין קבוצת NBA שלא יכולה להציע לנכבאר חוזה גדול - זה שהוא פשוט לא רוצה. ועם יד על הלב? אפשר להבין אותו. קבוצות NBA מעדיפות להציע חוזים גדולים לשחקנים שהן מרגישות ששווים את זה. זה שקרלוס דלפינו חותם על חוזה של 30 מיליון דולר לא אומר שהוא שחקן של 30 מיליון דולר, זה רק אומר שכרגע, בנוף הכדורסל האירופאי, קיים בנאדם שישלם לו את הסכומים האלה.

הסיפור של ברנדון ג'נינגס, עד כמה שהוא תקדימי ומרתק, איננו מייצג דבר. הציונים הנמוכים שלו בתיכון והרצון לשחק בליגה מקצוענית - אז יוכל לחתום על חוזי פרסום שיכניסו לו משכורת גבוהה יותר משכל קבוצה אירופאית יכולה לשלם - גרמו לו לקבל את ההחלטה לוותר על ליגת המכללות לטובת קבוצה אירופאית.

רומא לא הציעה לו הצעה בלתי שגרתית בנוף הכדורסל האירופאי. למעשה, הסכומים שירוויח הגארד הצעיר די פרופורציונאליים בהתחשב בכשרון ובהייפ שהוא מביא עמו. אם כבר, דווקא הטרנד הזה – של שחקני תיכונים שיעדיפו כסף באירופה על פני תואר בארצות הברית – עשוי לתפוס במידה כלשהי. אבל גם אם כן, זה לא יפגע ב-NBA כהוא זה. נכון, שחקנים יגיעו ללא תואר או נסיון קולג'ים לליגה, אבל איך זה שונה מהמצב שקיים עכשיו, כשהקווין דוראנטים של העולם הולכים לקולג' לשנה, רק כי הם מחוייבים לעשות כך מבחינה חוקית?

ואז נכנס לתמונה ג'וש צ'ילדרס, ולמעשה, גם סיפורו הרבה פחות דרמטי מאיך שהצטייר בעולם הכדורסל. המצב היה די פשוט: צ'ילדרס, אחד מהחבר'ה הצעירים והאינטליגנטים בליגה, סיים את חוזהו העונה באטלנטה, והיה שחקן חופשי מוגבל, כלומר – חופשי, ויכול לקבל הצעות מקבוצות NBA אחרות, אבל בו בזמן לאטלנטה יש את הזכות להשוות כל הצעה שיקבל.

וצ'ילדרס, כמו רוב האנשים עם מעט הגיון בריא, לאו דווקא רצה להישאר באטלנטה הנוכחית, עם בעיות הבעלות שבה. המצב הפך מסובך יותר כשהפורוורד החביב רצה חוזה מהסוג שההוקס לא נוהגים לתת לשחקניהם, והגיע למבוי סתום כשאטלנטה פשוט לא הציעה לו דבר.

במשך שבוע ושבועיים וכמעט חודש ההוקס לא הגישו לצ'ילדרס או לסוכנו הצעת חוזה, אקט יותר סמלי מפרקטי: צ'ילדרס, שמראש חלם על דברים גדולים יותר מלשחק בפני 159 אוהדים ביציע. וכשהבין שלקבוצה שלו לא נורא אכפת ממנו, החל הכדור להתגלגל. באם היה צ'ילדרס שחקן חופשי בלתי מוגבל והיה מקבל הצעות מקבוצות טובות, הוא לא היה עובר לאירופה (תנו לבחור קצת קרדיט. בכל זאת, הוא למד בסטנפורד).

בדיוק מהסיבה הזו שחקנים חופשיים בלתי מוגבלים עם יכולות כדורסל מוכחות לא מגיעים לאירופה – הם פשוט מקבלים חוזים ב-NBA. דבר דומה לא היה קורה לשחקן חופשי בלתי מוגבל, או כזה שהיה משחק במועדון גדול יותר וסאטירי פחות מאטלנטה.

בסופו של דבר, הטרנד הנוכחי הוא פונקציה של כסף, וכסף בא והולך. כשם שהכדורסל האירופאי ידע דעיכה מסוימת בעשור האחרון, כך הוא עשוי לדעת גם עליה בשנה או שנתיים הקרובות. הסכומים המגוחכים שנשפכים בזמן האחרון יכולים להוביל לאחת משתי אפשרויות.

המועדונים יצליחו, וההצלחה תוביל לעוד כסף ולשחקנים טובים יותר, או שתוך שנה, שנתיים או שלוש נחזור למצב הרגיל, בו הבוסים האירופאיים יבינו כי לא משתלם להרים תקציבים של 40 מיליון דולר לקבוצות כדורסל. הכסף ימשיך ללכת לכדורגל, הרווחי פי כמה. איזה מהסיטואציות נשמעת הגיונית ומוכרת יותר?

בסופו של דבר, ספורטאים מקצוענים ואמיתיים שואפים לשחק ברמה הגבוהה ביותר. המצב הזה לא השתנה, וניתן לקחת כדוגמה שחקנים אמריקאים ששיחקו באירופה בעונות האחרונות, כשהם ממשיכים לנסות ולהשתחל לליגה הטובה בעולם, ועדיין מעדיפים באופן כללי את ה-NBA על אירופה. זו מתפקדת לרוב כברירת מחדל. וויל ביינום ובובי בראון חתמו על חוזים נמוכים יותר מאלה שהיו מקבלים באירופה, ואפילו אלטון בראון ופי ג'יי טאקר היו יכולים לקבל חוזים גבוהים באירופה עוד בתחילת הקיץ,

אך הם מעדיפים לקרוע את התחת במחנות קיץ כדי לקבל חוזה מינימום באחת מקבוצות ה-NBA, בה בקושי יראו דקות משחק. גם רוקו לני אוקיץ', רודי פרננדז, סרחיו רודריגז, ניקולה באטום, דנילו גלינארי ואחרים היו יכולים להישאר באירופה תמורת חוזי עתק, אך הם בחרו להירשם לדראפט, וכולם ישחקו בעונה הקרובה ב-NBA.

באופן גורף, הליגה מושכת אליה את הכוכבים הכי גדולים, ואלה שעוזבים אותה בשביל כסף אמנם יוצרים עניין תקשורתי גדול ולגיטימי, אבל המשמעות הפרקטית של עזיבתם על הליגה האמריקאית היא שולית, תיאורטית במקרה הטוב.

אז אוקיי, ה-NBA הפסיד או יפסיד בקרב הגדול על שירותיהם של שחקנים אירופאים טובים, כמו נכבאר ודלפינו, אבל לא תיווצר כאן רעידת אדמה פוטנציאלית, ושמות גדולים מג'וש צ'ילדרס לא יחצו את האוקינוס האטלנטי. עם עזיבתו של גארבחוסה תדע הליגה להתמודד, אפילו עם זו של צ'ילדרס. אז עם מה נשארנו? עם ספקולציות על מייקל פינלי וכריס וובר המזדקנים, והצעות לשחקנים שממילא על התפר בין ה-NBA, ה-NBDL ואירופה, בסגנון טוריאן גרין, או ג'וש פאוול.

בסופו של יום, ליגת הכדורסל הטובה בעולם לא בסכנה – מעשית, ציבורית או תודעתית - והנהירה המרוכזת של שחקנים כאלה ואחרים לחוזים עצומים וחסרי פרופורציות באירופה היא היוצא מן הכלל שכרגע, לא מעיד על אף כלל.