ירי בלבנון, הגרסה האופטימית

לא קל לחיות בלבנון. במציאות המסובכת במדינה השסועה, שסבלה לא רק מהפגזות ישראליות אלא גם מאין ספור מלחמות פנימיות, אין ספק שגם קשה מאוד להיות ספורטאי. בנוסף לכל אלה, בעקבות המלחמה לפני שנתיים גם יש מגבלות על נשיאת כלי נשק. איך כל זה משפיע על סיכוייו של זיאד ריקה להביא ללבנון מדליה בקליעה?

ריקה, 40, שגדל ליד ביירות, שמע לאורך כל ילדותו רעש של פגזים ויריות, כך שבתור ילד הוא לא האמין שדווקא כלי נשק יהוו עבורו מקור לתקווה. "הייתי רוצה להשיג משהו שיוכל לעזור לאנשים בלבנון", סיפר בכתבה שנערכה עליו ב-BBC, "האולימפיאדה היא חלום עבורי, והישג בבייג'ינג יוכל להביא קצת שמחה ואושר לתושבים פה".

רוב הבתים בשכונה שלו מתפוררים בעקבות ההפגזות מלפני שנתיים, הגבעות שמקיפות את אזור מגוריו מלאות בפגזים, אבל ריקה בטוח שהיריות שלו באות ממקום אחר לגמרי. "במדינה הזאת כולנו ציידים מלידה, כמעט בכל בית תוכל למצוא לפחות אקדח אחד", הוא מספר, "אבל באמת שהרובה שלי מיועד רק למטרות שלום. הרובה שלי, בניגוד לשאר כלי הנשק באזור, מעביר מסר חיובי".

ריקה, שביום יום עובד כסוחר מכוניות, סובל מהסנקציות של האו"ם בעקבות המלחמה האחרונה, שמגבילות נשיאת כלי נשק ולא מאפשרות קנייה של רובים מארה"ב ומאירופה. "יש פה הרבה מאוד קשיים, במיוחד מ-2006", מספר, "כמעט בלתי אפשרי להתאמן פה. אולי בגלל זה כל אחד ששומע שאני נוסע לבייג'ינג, רק אומר לי עד כמה אני בר מזל על זה שאני נוסע מפה".