נשיא השפל

בבחירות 2003 זכה ז'ואן לאפורטה, אז עורך דין צעיר ואנרגטי, בהזדמנות לבנות מחדש את ברצלונה. חמש שנים לאחר מכן, לאפורטה נראה הרבה פחות צעיר ומפנה את רוב האנרגיות שלו לביקורת על כל אלו ש"נמצאים מאחורי ורודפים אותי". 'ספורט', אחד משני עיתוני הספורט המרכזיים בקטלוניה (לצד אל-מונדו דפורטיבו), פירסם כבר לפני כחודש וחצי געגוע סנטימנטלי להבטחה שהיווה לאפורטה בראשית דרכו. העיתונאי אמיליו פרז דה רוסאס התלונן כי "חברי המועדון מאמינים שלאפורטה של פעם – צעיר, מוטיבטור, טרי, נקי, יצירתי, מנהיג, מאחד, ידידותי וזוכה לתמיכה מאסיבית בבחירות – כבר אינו שם". הפרשן המשפיע ג'וזף קסאנובס הוסיף באופן תמציתי ודרמטי: "עבור רוב חברי ברצלונה, לאפורטה עבר מגן עדן לגיהנום מבלי לבקר בפרוגטוריום".

כל מי שינסה להסביר במונחים ספורטיביים בלבד את צניחתו של לאפורטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא יחמיץ חלק משמעותי מהסיפור. נשיאי ברצלונה נמדדים באמצעות מכפלה של שלוש קטגוריות – אידיאולוגיה, הצלחה ספורטיבית והתנהלות אישית. עם כל היומרות של ברסה להיות "יותר ממועדון", התוצאות על המגרש הן הפקטור המרכזי. אולם, בדיוק כמו במתמטיקה, כאשר אחד הנעלמים שווה אפס, כך גם המכפלה כולה - ולאפורטה זכה לציון אפס בכל מה שקשור להתנהלות אישית. הוא הכניע פוליטית את קודמיו בתפקיד, ז'ואן גאספרט וג'וזף לואיס נונייס, באמצעות הטענה כי שכחו שהם לא זהים למועדון אלא רק נשיאיו - ואז שכח בעצמו את העובדה הזו. ההשוואה מאלפת.

נונייס, נשיא המועדון במשך 22 שנה (1978-2000), התפטר לאחר עונת 99-00' שהסתיימה ללא תארים, באומרו כי מאס בתחושה כי אינו מוערך. אבל עבור חברי ברצלונה, הבעיה הבסיסית לכל אורך אותן שנים הייתה שהעריך את עצמו הרבה יותר מדי. במסיבת העיתונאים בה הודיע על התפטרות הקיף את עצמו נונייז ב 138 הגביעים בהם זכה המועדון בתקופתו: 27 מכדורגל, 25 מכדורסל, 50 מכדוריד ו 36 מהוקי. האוסף המרשים הזה העיד על הצלחה ספורטיבית אבל לא יכול היה להסתיר בעיה אישיותית עמוקה.

נונייז מעולם לא נתפס כמי שהוביל את ברצלונה למטרותיה מחוץ למגרש, אלא בעיקר כמי שניצל את המועדון למטרותיו. תיאוריית האנשים הקטנים בהיסטוריה טוענת כי אנשים נמוכים – מנפוליאון ועד אהוד ברק – יגלו עניין רב יותר בפעילות ציבורית ופוליטית, כפיצוי על רגש נחיתות הנובע מקומתם. נונייז הוא איש נמוך מאוד. מהגר לקטלוניה שדיבר תמיד קטלאנית מזעזעת, נונייז ראה בנשיאות המועדון פתח לקבלה לחברה הגבוהה של ברצלונה, שהסתכלה בחשדנות על עסקי הנדל"ן אותם טיפח בעזרת משטר פרנקו. בארסה הייתה כלי עבור נונייז להגשמת שאיפות אישיות.

העובדה הזו הייתה ברורה עוד בתואר הראשון בו זכתה בארסה בתקופת נונייז, גביע המחזיקות ב 1979. החגיגות בקטלוניה כללו הצהרות תמיכה ואהדה רחבה ליוהאן ניסקנס, הכוכב ההולנדי איתו נונייז הסתכסך באותה עונה ואשר עמד לעזוב בסיומה. אך נונייז החליט לשייך את הגביע לעצמו. הוא לא רק התעקש לשבת ליד הנהג והגביע כל הדרך באוטובוס הקבוצה אלא אף הציג אותו להמונים בתהלוכת הניצחון והוביל את הקבוצה למגרש מן המנהרה בקאמפ נואו. הקהל לא התרשם, בלשון המעטה, והגיב בסלוגן הזכור: "ניסקנס כן, נונייז לא".

נונייז שרד את אותו משבר – בדומה למשברים רבים אחרים לאורך שנות כהונתו – באמצעות שילוב בין מניפולציה תקשורתית לפוליטיקה ערמומית מול חברי החונטה, בהם שלט ביד רמה.
כל ביקורת שהופנתה נגדו הוצגה על ידי נונייז כביקורת על המועדון, וכל מי שהעז לבקרו מצא עצמו מפוטר למחרת לטובת אומר הן כלשהו. לכן נונייז היה זקוק להצלחה ספורטיבית מתמשכת כאוויר לנשימה . מול כל בעיה ספורטיבית החל כיסאו של נונייז להתנדנד. העובדה ששרד שנים כה רבות בתפקיד, עם אינספור הצבעות אי-אמון ומחאות מצד אוהדים ושחקנים, רק העידה על מידת כישרונו הפוליטי.

לאפורטה היה אחראי ראשי לתחילת הסוף של כהונת נונייז, כאשר ב 1998 היה ממייסדיה של סיעת "הפיל הכחול" (El elefant bleu). הפיל נועד לייצג שיקול דעת חרף גודלו, כניגוד לאגומאניה של נונייז. נונייז שרד את הצבעת אי האמון הראשונה שהגישו אנשי ה"אלפנט", אך עם כל הצעה נוספת הלכה המחאה והתגברה. נונייז, טען לאפורטה, מאיים על מבנה הבעלות הדמוקרטי של ברצלונה וזומם להנפיק את המועדון בבורסה. בנאום מפורסם באותה תקופה רמז לאפורטה לזהותו האידיאולוגית המפוקפקת של נונייז: "אם בארסה תצוף בשוק המניות היא תאבד את זהותה, מכיוון שברגע שאתה בשוק כל אחד יכול לקנות אותך...מי יודע? אפילו ריאל מדריד".

נונייז הכחיש נמרצות כי אי פעם תכנן לשנות את מבנה הבעלות של בארסה. מחליפו, ז'ואן גאספרט, לא נראה היה כדמות מחויבת יותר לאידיאולוגיה שביסוד המועדון. גאספרט, סגן הנשיא של נונייז, הוא חבר ותיק במפלגת הימין פרטיטו-פופולר (PP) של חוסה מאריה אסנאר, ראש ממשלת ספרד עד לפני מספר שנים ואוהד מושבע של ריאל מדריד. ממנו לא היה צפוי שינוי ספורטיבי או אישיותי. הרגע הזכור ביותר מכהונתו היה האחרון: לאחר עוד תבוסה ביתית משפילה בעונת 2002-2003 נעמד גאספרט בהתרסה אל מול המטפחות הלבנות (פניולאדאס) שנופפו אוהדי ברצלונה בהמוניהם. המצלמה התמקדה בו דקות ארוכות, בעוד הוא מנסה לשוות לעצמו דימוי של איש אמיץ הניצב בביטחון אל מול הביקורת, אך הרושם שנוצר הוא של איש מלא היבריס שאינו מסוגל להבין כי זמנו תם. כמו נונייז, גאספרט נראה היה כאילו הוא חושב שהוא גדול מהאוהדים – כלומר גדול מהמועדון. ברגע בו האוהדים פנו נגדו, גם דינו של גאספרט נגזר. לאפורטה לא הפנים את הלקח.

באפריל האחרון, לאחר תיקו ביתי מול חטאפה, אוהדי ברצלונה החליטו שהספיק להם – לאפורטה, כמו גאספרט, זכה ל"פניולאדה" מהקאמפ נואו. הטריגר המיידי היה ספורטיבי, אך שורש הבעיה היה עמוק יותר: לאפורטה, מבחינת יושבי הקאמפ נואו, שכח מה חשוב באמת. במשך שנה וחצי הקבוצה שלו נרקבה מבעיות משמעת ואגו, אך הוא בחר להתעסק בפרויקטים שחצניים ומיותרים: תמורת סכום 'צנוע' של 250 מיליון יורו, לאפורטה סיכם עם הארכיטקט הבריטי הידוע סיר נורמן פוסטר, על שידרוג הקאמפ נואו לרגל 50 שנים לחניכתו. יחס העלות והתועלת היה חיובי בהרבה עבור לאפורטה אישית מאשר עבור המועדון. כנראה שההזדמנות לפוטו-אופ ליד הדגם של הקאמפ-נואו המשופר, לצד האפשרות להשמיע משפטים דביקים דוגמת "בארסה היא יותר ממועדון, ואתה, סיר נורמן, יותר מארכיטקט", הייתה פשוט טובה מכדי להחמיץ. כמה כל זה רחוק מן הימים בהם אוהדי בארסה זכו לכינוי הידידותי "קולס" (cules, ישבנים), בגלל שמושביו המאולתרים של האיצטדיון הישן חשפו את אחוריהם לעוברים ושבים מחוץ לאיצטדיון.

ממש כמו נונייז וגספארט, לאפורטה הפך את עצמו לסיפור המרכזי. כמה שעות לפני אותה פניולאדה באפריל, השתלח לאפורטה בתקשורת הקטלאנית כאשר צעק בנאום בפני אסיפת חברים של בארסה כי "כל אחד מכם חייב לעמוד על המשמר כנגד הצבועים והרמאים המנסים להסוות עצמם כאוהדי ברצלונה. אל תיפלו במלכודת שלהם לפיה הם אוהדי בארסה, כי אז לא תצטרכו לקרוא אותם או להקשיב למה שהם אומרים".

לצד מתקפות נוסח משה קצב נגד התקשורת הספיק לאפורטה לתקוף גם את בוחריו. לאחר שתועד במהלך העונה האחרונה צועק על קבוצת אוהדים על כך שאיננה תומכת מספיק בקבוצה ("באמת, אנחנו לא עד כדי כך גרועים!"), הודה לאפורטה ברגע נדיר של רוגע כי "אני רואה תמונות ואני לא מזהה בהן את עצמי" – ומיהר 'להסביר' את הסיבה להתנהגותו: "הושתלו מיקרופונים בחדר ההנהלה, איומים אישיים נשלחו אלי ובלשים עוקבים אחריי".

במובן מסוים, אפשר להבין את תסכולו של לאפורטה: בחמש השנים שעברו מאז התיישב על כיסא הנשיא לאפורטה שיפר ללא הכר את מצבו הכלכלי של המועדון, בנה קבוצה מרשימה ומצליחה, לפחות בשנים הראשונות, ובניגוד לקודמיו החיה את המחויבות האידיאולוגית של המועדון. בין היתר, הכניס לאפורטה סעיף בחוזה של כל השחקנים הזרים המגיעים למועדון, המחייב אותם ללמוד קטלאנית והקדיש חלק מהכנסות המועדון מאירוח הקלאסיקו האחרון לארגון מקומי המלמד קטלאנית. אולם בסופו של דבר לאפורטה נפל היכן שנפלו קודמיו.

שלושת קהלי היעד המרכזיים של כל נשיא בברצלונה הם התקשורת, הנהלת המועדון וחברי המועדון. נונייז נשען על טקטיקות הפרד ומשול בקרב ההנהלה גם כאשר התקשורת והחברים פנו נגדו. גאספרט לא נשען על אף אחד והיה כישלון אידיאולוגי, אישי וספורטיבי – ולכן היה ברור שזמנו קצוב. לאפורטה איבד את אמון החברים, איבד את אמון התקשורת ואיבד את אמון ההנהלה, כאשר פחות או יותר פיטר את כולה ואיחד אותה נגדו. מבין המפוטרים בולט במיוחד סנדרו רוסל, סגן הנשיא הדומיננטי שהגיע לברסה מנייקי והביא אליה את רונאלדיניו. אך גם המנהלים שנותרו עסוקים בעיקר בלהאשים זה את זה בכישלונות הקבוצה. עיתונות הספורט הספרדית לעגה בין היתר למסיבת העיתונאים בה צ'יקי בגיריסטיין ומארק אינגלה, שני סגני נשיא לענייני ספורט, האשימו את השחקנים בכישלונות העונה האחרונה – הרי כאשר הם יושבים זה לצד זה, הם לא יכולים לדקור אחד את השני.

רוב חברי ההנהלה הנותרים של בארסה איימו להתפטר אם לאפורטה לא יתפטר בעצמו; האוהדים כבר הכריעו וכך גם התקשורת. נחמה בודדת יכול למצוא לאפורטה דווקא אצל ז'ואן גאספרט: "היציבות בברצלונה מחייבת שלאפורטה ימשיך ושלא יגיע נשיא אחר שיימנע מלקחת אחריות על רכישות הקיץ", צוטט גאספרט במארקה. בתור דמות פוליטית חשודה בפני עצמה בקטלוניה, לא מפתיע שדווקא המארקה המדרידיסטי הבליט את דבריו של גאספרט. אם מישהו היה אומר ללאפורטה שהוא יזדקק לתמיכה של המארקה וגספארט לפני חמש שנים, לא ברור אם היה רץ מלכתחילה. כעת ברור למדי שגם אם ירצה לא יוכל עוד לרוץ.