איזה ברך יש לקלינגר

הילד הקטן של המשפחה, בן הזקונים, רגיל לקבל יחס מיוחד. באופן טבעי הוא מפונק יותר, דורש תשומת לב, מקבל כמובן מאליו את היחס החם שהוא מקבל. אבל באותה שבת, הפעם הראשונה שלי בכדורגל, זה נראה אחרת. הגענו לבלומפילד שלושה אחים ואבא, התמקמנו בשער 12 בבלומפילד (אבי תמיד העדיף את השערים בפינות), הניחו על כתפיי צעיף צמר כחול-צהוב, וזהו. בזה זה הסתכם. בניגוד גמור למה שחוויתי בחיי עד לאותו משחק – הפעם אף אחד לא התייחס לילד המתוק עם הלחיים השמנמנות. הושיבו אותי בצד, ליד איש זר ולא נחמד עם שערות שיבה, ובמשך השעתיים הקרובות התעלמו לגמרי מקיומי. בכל זאת, דרבי. למי יש כוח לשאלות של ילד בן 6?

מיותר לציין שמאותו יום חיי השתנו. אף פעם לא אשכח את תחושת הניכור באיצטדיון, את האווירה הגברית הקשוחה שמסביב, את האדם הממורמר שלצדי שלא חייך לעברי אפילו פעם אחת, את העצבים של אחיי, את הכעס של האוהדים, את אבי מתנהג באמוציונליות לא אופיינית, את החופש לקלל, לירוק, להשליך קליפות גרעינים על הרצפה. בדיעבד, דווקא העובדה שאף אחד לא התייחס אליי קסמה לי. סוף סוף, לראשונה בחיי, הפכתי לאחד מהחבר'ה, לגבר, למישהו שלא זקוק ליחס מיוחד. נמרוד דרייפוס כבש את שער הניצחון להפועל בדקה ה-90, אבל לא ראיתי את השער, ובטח שלא לקחתי את זה קשה מדי. בעיקר זכור לי שאחר כך הלכנו לאכול שיפודים, וסביב השולחן השתררה שתיקה מעיקה. אף אחד לא הוציא מילה, רק אני חייכתי. חיכיתי למשחק הבא.

המיתוס מספר שבהפסקה קשטן לא אמר מילה לשחקנים, ורק שלח אותם לדשא. במחצית מכבי הייתה בפיגור 1:0 בקרית אליעזר משער של רוני לוי, תוצאה שהעלתה את חיפה למקום הראשון, כמו קשטן, גם ביציע לא החלפנו מילה. רק הבטנו אחד בשני בדממה, בהשלמה, עם הראש בין הברכיים, בדיכאון ובייסורים. רק לפני שנתיים ספגנו חמישייה משפילה באיצטדין המקולל הזה, ועכשיו הרגשנו איך האפשרות לנקמה בורחת לנו מהידיים, איך הקבוצה המופלאה שלנו שוב עומדת בצלה של חיפה האימתנית, של ברקוביץ', רביבו ושפיגל, איך הכישרון והיוהרה החיפאית שוב גוברים על הנחישות הברומרית. נכון שאוהדי מכבי בעיקר זוכרים מהמשחק הזה את השער המופלא של נמני, שסבסב את דוידוביץ' וקבע 1:3, אני דווקא מעדיף להיזכר בדחיקה של קלינגר, שהקדים את הבלם, זרק את גופו קדימה, שלח ברך ארוכה וקבע 1:2.

כי מבחינתי, מכבי הגדולה של שנות ה-90 לא הייתה הקבוצה של נמני וזוהר. היא הייתה של קלינגר, הפייטר האולטימטיבי, הלוחם הבלתי מתפשר, האיש שהרצון והתשוקה שלו השכיחו את המוגבלות הטכנית שלו, הקפטן והמנהיג שפעם אחר פעם הקריב את גופו למען הקבוצה. כך היה גם באותו רגע, כשלא היסס לזנק לתיקול, להסתער אלי קרב ולשלוח את הברך קדימה, ופשוט לדחוף את הכדור לתוך השער, כאילו היה שחקן רוגבי. כמו בהילוך איטי, הכדור התגלגל לאטו אל תוך הרשת, נישק אותה בעדינות, וקבע מהפך. עבורי השער הזה סימל את הניצחון של הלב הגדול על השחצנות והכישרון. נמני רק נתן את הפיניש.

עם שני אחים גדולים ואבא דומיננטי, אין ספק שחונכתי באווירה גברית לחלוטין. ולמרות זאת, אף פעם לא היה ספק מי באמת שולט בבית: אמא, המלכה האמיתית. היא תמיד ידעה לקבל בהשלמה את מחלת הכדורגל, הבינה את החשיבות של הקבוצה, התעניינה בתוצאות כדי לדעת את מצב הרוח של הגברים במשפחתה, אבל גם תמיד התעקשה לשים דברים בפרופורציות, ניסתה לאזן, להסביר שיש עוד דברים בחיים חוץ מכדורגל. זה לא תמיד הצליח.

באותו יום שלישי מקולל אחי לא הסכים לקחת אותי איתו לגמר גביע המדינה. נשארנו לבד בבית, אני ואמי, צופים בשידור הישיר מאיצטדיון רמת גן. הפועל עלתה ליתרון 0:1, והרגשתי את הדם מציף לי את הראש. סיננתי קללה נזעמת, היא שלחה מבט מאיים. אבל אז הגיע משה סיני האיום - האיש שהופיע לי בהכי הרבה חלומות בלהה, הכדורגלן שהשקיות השחורות תחת עיניו גרמו לי לשקשק – שלח כדור קרן מופלא היישר לחיבורים הרחוקים וקבע 0:2. עולמי חרב עליי. כאחוז אמוק זינקתי לעבר הטלוויזיה, קיללתי, גידפתי, ניאצתי, ובעודי מנענע את המקלט כמעט שהפלתי אותו ממקומו. אמי לא התעניינה במיוחד במחדל של משה מרכוס, ובהינף אצבע אחת נשלחתי לחדרי. את סיום המשחק לא ראיתי. רק לאחר מכן נודע לי שמכבי השוותה ל-2:2, שגילי לנדאו כבש את שער הניצחון ביד, ושהחמצתי אירוע היסטורי. אני חושב שמאז אני משתדל לקחת דברים יותר בקלות.

גם ככה בגיל 16 הכל נראה דרמטי. כל יום בתיכון הוא טלנובלה, הכל ספוג הורמונים ורגשות, כל משחק כדורגל נראה כמו זה שישנה לך את החיים. במציאות כזו, דרבי שהוא גם משחק עונה מהווה שילוב מסוכן לנפשו של נער מתבגר. מיותר לציין שלא הצלחתי להירדם בלילה שלפני, רק הרצתי תסריטים בראש, אבל גם בפנטזיות הכי מתוקות לא הרשיתי לעצמי לפנטז על 0:4, על תבוסה בלתי נשכחת, על חגיגה צהובה מושלמת, על טיל שטוח של נמני מחוץ לרחבה שיקבע 0:2 עוד לפני המחצית, שישלח את מכבי לאליפות היסטורית ולחמש שנים מופלאות. זה היה חלום שמתגשם.

לא סתם אני מתעקש לאמן את האחיין שלי בכדורגל בכל פעם שאני נפגש איתו. מי כמוני יודע עד כמה משמעותית להתפתחותו של ילד היא היכולת שלו בכדורגל, איך היא יכולה לעצב את חייו, לשנות אותם, ולעשות את ההבדל בין ילדות עשוקה רצופה תסכולים לתקופה נהדרת גדושה בזיכרונות מתוקים של השנים הכי טובות. החמצת ברישול או התנועעת בגמלוניות – ולנצח תהיה מוקצה. כבשת את שער הניצחון – ותורם על כתפי החברים. אצל ילדים, כמו בכדורגל, הכל פשוט וברור.

תמיד אכלנו מרורים מהכיתה המקבילה, ה' 3. היה להם הרכב חלומי, שמורכב כמעט כולו מיוצאי מחלקות הילדים של מכבי ת"א. בן שושן היה שוער מושלם, זילכה היה קשר אחורי דינמי, נדב היה המגן המסור, אסף היה חלוץ מטרה, טורצ'ין ובריזמן עלו מהספסל, ועל כולם ניצח גוטמן, 150 ס"מ של עוצמה ומהירות, האיש החזק בעולם, הספורטאי האולטימטיבי, אחת הדמויות המאיימות בבית הספר ובשכונה. לנו היה רק את שניידר, כישרון לא מנוצל, יהלום לא מלוטש. במשך חמש שנים הם כתשו אותנו, הביסו אותנו, התעללו בנו, אבל את היום ההוא אף אחד מאיתנו לא ישכח. בערך בדקה ה-15 של ההפסקה הגדולה הגבהתי כדור סתמי לרחבה (בספק הרחקה), ושניידר האיום, המוכר יותר כ"אופירי", התעופף בווירטואוזיות, הרים רגל שמאל גבוהה ושלח מספרת מדהימה היישר לחיבורי הקורות. בשלב הזה חשוב לי להבהיר: כחובב כדורגל ותיק, ראיתי כבר שערים בחיי. ראיתי את מראדונה, את ואן באסטן, את רונאלדיניו, את נמני. אבל מספרת שכזו לא ראיתי מעולם. זה היה ביצוע מושלם, ובמבט מפוכח של אדם מבוגר קשה לי להאמין שילד בן 10 יכול היה להתעופף לכזה גובה.

מאותו יום חיינו השתנו. אומנם ה' 3 המשיכו לנצח אותנו, אבל הקרבות היו צמודים יותר, קרובים יותר, עם הרבה כבוד הדדי. סוף סוף יכולנו להסתובב בשכונה בחזה זקוף. כמה ימים אחרי זה קיבלתי נשיקה בלחי ממלכת הכיתה, דליה. אני חושב שזה הגול ששינה את חיי.