פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בארה"ב רק אמא לא מחליפים

        העזיבה של הסוניקס את סיאטל שוב הדגישה את הקשר בין הספורט והדולר בארה"ב. נמרוד עופרן תוהה אם ריאל יכולה לעזוב את מדריד

        "היום? היום כבר אף אחד לא משחק בשביל הסמל", תהיה התשובה של כדורגלן עבר ישראלי לשאלה שלא נשאל, אחת לשבוע – בדרך כלל כשלא יתנו לו כרטיס ליציע הכבוד. "היום זה רק ביזנס", הוא ימשיך ברובוטיות, מדקלם קלישאות ששמע במקום אחר, "לא תראה שחקנים משחקים בשביל הקהל, החולצה, המועדון. היום כל מה שחשוב הוא חשבון הבנק", הוא יסיים בדרמטיות יחסית, ואז יגיד במבוכה שהוא כבר לא זוכר, אבל כמה נהוג לשלם עבור ראיון כזה?

        ובאיזשהו מקום, כדורגלן העבר שלנו צודק, אבל לא ברמת המיקרו, כפי שחשב, כי אם במאקרו: ועזבו שהמיקרו היחיד שאותו כדורגלן עבר מכיר הוא זה שמשמש אותו לחמם בורקסים. לפעמים דברים בנאליים נכונים ברמה גלובלית. ובעולם בנאלי, זה די הגיוני. הכדורגל הישראלי אולי לא מה שהיה בפעם, אבל זה רק בגלל שהעולם כבר לא מה שהיה פעם. ואת אותם הדברים בדיוק ניתן להגיד על הכדורסל הישראלי, על הכדורגל האירופאי, וייתכן שאם תחפשו היטב, תמצאו גם חובב טניס שיגיד לכם את אותם הדברים על ענף שפעם היה משהו אחר, והיום הוא סתם.

        המטרה מקדשת

        אבל התכנסו כאן כדי לדבר NBA, ובליגת הכדורסל הטובה בעולם, הקלישאה נכונה מתמיד. אלא שבניגוד לאחרות, הנוסטלגיה מקודשת שלא לצדק. גם אז, גם היום, הסמל היחיד ששווה, שאומר משהו, שגורם לתגובה רגשית כלשהי, הוא הדולר.

        אחרי 41 שנה, לעיר סיאטל אין יותר קבוצת כדורסל, לאחר שהסוניקס - מינוס השם, הצבעים, ההיסטוריה והלוגו - עברו לכרך הגדול של אוקלהומה סיטי. תחת ענן של פרובינציאליות, זה קצת מזכיר את המעבר של הפועל גליל עליון למועצה איזורית עפולה, או את הניסיון של מיקי דורסמן לאחד בין הפועל חולון ומכבי ראשון לציון.

        המניעים דומים, המסקנה חופפת: הכסף שולט בעולם, אינטרסנטים תמיד יהיו חזקים מהנוסטגלים. בעל המאה הוא בעל הדיעה, ובעל המאה – חיים אוחיון במקרה הגלילי, קליי בנט בגרסה הסוניקסית – חושב קודם כל על טובתו האישית. ככה זה כשהספורט הפך, קצת כמו העולם כולו, לשחקן משני בהצגה בה מככב הכסף הגדול של אנשים שרוצים להפוך אותו לעוד יותר גדול. ואם האיש הקטן עומד בדרכם, הוא ייאלץ לזוז הצידה, גם אם המשמעות היא שישלמו לו עבור כך.

        המטרה, כמו שאומרים, מקדשת את האמצעים, והמטרה של קליי בנט, ולמעשה, גם של דייויד שטרן, גם אם לעולם לא יודה בכך - היא לעשות $$$. טבעי? כן. נורמלי? בטח. כמו כולנו? בהחלט. אלא שהחלטות כואבות קשה לנתח בצורה רציונלית. עד כמה שה-NBA מורכב מפרנצ'ייזים, קצת בניגוד למה שקורה באירופה, לך תסביר את זה לאוהדים השרופים שהלכו לישון בלילה עם קבוצה, וקמו בלי.

        אני מחויב להישאר. אז כמה אתם משלמים?

        דראפט 2007 הביא לסיאטל את היהלום שלה, את הסיבה היחידה שאוהדים שהם לא ההורים של לוק רידנאוור או הילדים הבלתי חוקיים של קורט תומאס משלמים כמה עשרות דולרים כדי לראות את הקבוצה שלהם. קווין דוראנט היה אמור להיות סיאטל, אבל האוהדים השתדלו שלא להיקשר אליו יתר על המידה, מתוך הגנה עצמית. הסיבה טרגית באותה מידה שהיא פשוטה: הם ידעו שבקיץ הקרוב הפרנצ'ייז עתיד לארוז תיק ולעבור לאוקלהומה.

        וכך היה. אז כן, האולם באוקלהומה אולי יהיה מלא בעשרים אלף צופים נלהבים ותמימים, והליגה של שטרן עשויה להרוויח כמה עשרות אלפי אוהדים חדשים בליגה (למרות שסיאטל היא שוק תקשורתי גדול פי כמה), אבל מה עם האוהד הנאמן של סיאטל? זה שביקר במחט המפורסמת כבר אלף פעם, זה שמחזיק במנוי לסופרסוניקס ב-20 השנים האחרונות? כמה הוגן זה מהצד שלו? ואיזה מסר זה שולח לכל האוהדים של כל קבוצות הספורט האחרות בארה"ב? משפחה משפחה, אבל רק עד שאבא מחליט להשאיר את הילדים לאחור ולהקים משפחה חדשה בעיר אחרת, כי שם הוא ירוויח יותר כסף.

        לפני מספר חודשים, הספוקלציות החמות לגבי אוקלהומה וקבוצת הכדורסל שאולי תקבל עירבו דווקא את הניו אורלינס הורנטס. באותו זמן הרגיע הבעלים ג'ורג' שין את כל מי שדרש הרגעה: "אני בן 66," אמר, ורגע לפני שהכתב תהה האם זה אומר ששין בעצם לא שמע או הבין את השאלה, המשיך: "נמאס לי לעבור. אני לא רוצה לעבור שוב. אנחנו רוצים לגרום לזה לעבוד כאן." וכדי להוכיח עד כמה הוא רציני, כשבועיים טרם אותו ראיון, האריך שין את חוזה השכירות של האולם שלהם – "הניו אורלינס ארינה" - עד שנת 2014.

        מעודד? על פני השטח כן. כשמסתכלים עמוק יותר, מוצאים סעיף שמאפשר לשין לצאת מהחוזה אחרי העונה הבאה בתנאי שממוצע האוהדים השנתי יהיה נמוך מ-14,700 (נכון לאותם רגעים, הממוצע העונתי עמד על כ-12,300). כלומר, שין פעל בשתי חזיתות: הציבורית – זו שהיתה אמורה לגרום לשלושת אוהדי ההורנטס לחייך, והאינטרסנטית – זו שתאפשר לו להמשיך לחתום על חוזים בשווי מאות מיליון דולרים גם בעתיד. הרי היה זה אותו שין שלקח קבוצה מצליחה בשארלוט, המאיס אותה על האוהדים, ואז נטש לניו אורלינס.

        למעשה, ייתכן מאוד כי אחרי המעבר של סיאטל לאוקלהומה, וכשהחוזה של שין עם מדינת לואיזיאנה ייגמר ב-2012, הפרנצ'ייז של ההורנטס ינדוד ל... סיאטל. מבולבלים? ככה זה בספורט המקצועני האמריקאי, הקשר בין מועדוני הספורט לעיר שמארחת אותם הוא חצי מקרי.

        ריאל ולנסיה, אתלטיק סנטנדר

        וכאן נכנס גם הסיפור של הניו ג'רזי נטס, שעושים כל שביכולתם כדי להיפטר מכמה שיותר נכסים, כדי לנסות ולפנות מקום תחת תקרת השכר לקיץ 2010, אז כבר אמורה הקבוצה לשחק בברוקלין, אולי ביחד עם לברון ג'יימס. במקרה הזה ההבדל הגיאוגרפי הוא לא גדול במיוחד, ולניו ג'רזי מעולם לא היתה את ההיסטוריה או הקהל של הסופרסוניקס, לכן המעבר לא מזעזע או מעציב יותר מדי אנשים, עד כדי כך שהוא מדובר וידוע שנתיים מראש.

        הספורט האמריקאי בכלל וה-NBA בפרט הפכו כל כך ממוסחרים וחסרי אכפתיות וקשר לקהילה ולאוהדים (למרות התוכנית מחממת הלבבות ה-"The NBA Cares"), שלאנשים כבר נשבר מלהתלונן. פתאום מעבר לברוקלין נראה הגיוני לחלוטין.

        האם הייתם יכולים לדמיין מצב דומה בליגה הספרדית, נניח? אולי לריאל כדאי לעזוב את מדריד או לאתלטיק את בילבאו? מישהו יכול לראות את טוטנהאם אורזת מזוודות ומעבירה את הקבוצה למנצ'סטר? לא, ולא בגלל שהכסף לא שולט בליגה האנגלית. פשוט כי באנגליה, כמו ברוב אירופה, תרבות הספורט שונה בתכלית השינוי מזו שבארצות הברית. ברצלונה ללא בארסה זהה לבארסה ללא ברצלונה, והמטרה של המועדונים איננה להרוויח כסף, אלא להמשיך להתקיים כמועדוני ספורט, בדיוק כשם שמטרת העירייה היא להשתמש בכספי התושבים על מנת שהעיר תמשיך להתקיים.

        לא פלא שסיפור אהדת הספורט הגדול יותר שנכתב עד כה – "Fever pitch" של ניק הורנבי, התרחש באנגליה. אם הורנבי, שכשרון כתיבתו לא מוטל בספק, היה נולד בניו יורק, וושיגנטון או שיקגו, הוא עדיין היה סופר נפלא. אבל לא על ספורט.

        הכסף בא, האהבה הולכת

        ליגת הכדורסל הטובה בעולם כבר לא תשתנה. השיטה של שטרן תמשיך לגלגל כסף בקצב שיא, ולאבד אוהדים נאמנים בקצב דומה. עם מסלול כזה, לא חשוב כמה יקדם הקומישינר את הליגה דרך כוכבים עם אופי טוב, יקבל בגמר מאבקים קלאסיים כפי שהיו השנה, ישיג רייטינג מעודד וימכור מרצ'נדייז במאות מיליוני דולרים, הספורט האמריקאי יישאר כפי שהוא לעד. הכסף ימשיך לדבר, אוהדי קבוצה X יפסיקו לאהוד אותה כשזו תעזוב לעיר אחרת, ואז כשפתאום תועבר אליהם קבוצה Y, הם יצבעו את פניהם בצבעים החדשים, ויצעקו למצלמות "גו קבוצה Y!". וחוזר חלילה.

        הנקודה העצובה היא שספורט ללא מידה גדושה של הזדהות ואנושיות איננו ספורט. היום אלה האוהדים של סיאטל שמרגישים איך 41 שנות אהדה הלכו לעזאזל, ומחר יהיו אלה תושבי ניו ג'רזי. בעוד שבועיים זו יכולה להיות סקרמנטו, שעשויה לעבור ולשחק בלאס וגאס, שם יש לבעלים שלה, האחים מאלוף, קזינו משגשג.

        ולא, אל דאגה: על השווקים הגדולים של ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו, מיאמי, הקבוצות הטקסניות ומספר מועדונים אחרים כנראה לא יוותרו. אלא אם כן מדובר בקבוצות בייסבול ופוטבול, שכבר הספיקו לנטוש את LA כמה פעמים. זה מנחם מישהו? לא במיוחד, כי הסיבה היחידה שהקבוצות הללו יישארו בעירם היא בדיוק אותה סיבה שאחרות ינדדו: כסף. אם אתם מוכנים להוציא אותו מארנקכם, אנחנו נשמח ליצור קשר רגשי חזק ביניכם לבין הקבוצה שלנו, שהיא כמובן חלק מהקהילה. סליחה, הסכום המינימלי לקשר רגשי הוא 3,000,000 מיליון דולר.