לא, לא אמרנו לכם

אז זהו, עונת ה-NBA הסתיימה לה. הגיע הזמן לנתק את אינפוזיית הקפה השחור, לכוון מחדש את השעון הביולוגי, ולהפסיק לענות "וויאצ'יץ'" כששואלים לשלומך, ו"פרקינס" כשתוהים מה השעה. אפשר לחזור לחיים. העונה הרגילה הכי טובה בעשור האחרון יצרה בילד-אפ היסטרי לפלייאוף דומה, שקצת אכזב אבל פיצה בסדרת גמר קלאסית. וכמו שלפעמים קורה כשמסכמים, הרבה אנשים אוהבים לבוא ולהגיד: "הנה, רואים? אמרנו לכם". ובכן, אז זה דומה, רק שונה. להלן רשימת עשר הסטיגמות הכי גדולות שפמפמו לנו לפני, במהלך ובסיום העונה, הפעם בגרסה המנופצת שלהן.

לפני שהחלה סדרת הגמר, כל בנאדם עם זוג עיניים ומעט הגיון שאוהב את הליגה הזאת – זה לא אישי, סטיבי וונדר ואייזאה תומאס – ידע שהיתרון הכי גדול של הלייקרס הוא בעמדת המאמן. מצד אחד, אחד הגדולים בהיסטוריה, מהשני בחור נלעג, מושא לפאנץ' ליינים דלוחים, אחד שלא מצליח ללכת מהמיטה לסלון בלי שטום תיבודו יסדר לו תרגיל. אלא שדוק ריברס נתן סדרה גדולה. ברוב הזמן הוא הכתיב את קצב המשחק, ובכולו הכתיב את ההרכבים. כמעט לא יצא לראות את פיל ג'קסון יוזם ואת דוק מגיב, כי אם להיפך, והדוגמה של ללכת נמוך עם פוזי כ-4 היא רק אחת. וזה רק הפן המקצועי. כמה מטרים ממנו עמד הזן מאסטר הגדול, מר מנטאליות ורוחניות, וראה את השחקנים שלו מאבדים הפרשים עצומים ונחנקים בקלאץ', בעוד החבורה של בוסטון קשוחה נפשית כמ"פ בצבא, יעילה כמ"פ בצבא, ומוודאת הריגה כמו... כמו אנשים שמוודאים הריגה.

מה לא אמרו על רג'ון רונדו. הוא רזה, הוא כחוש, הוא לא פוגע מבחוץ, הוא לא רכז של מועדון עם יומרות, בקבוצה עם שלושה סופרסטארים כל כך מובהקים שרוב הזמן מחזיקים בכדור, הרכז צריך להיות משלים, לדעת לקלוע את הזריקות הפנויות שיקבל וזהו. אלא שרונדו הוכיח אחרת. לא, הוא עדיין לא פוגע, ובהרבה מקרים לא זורק מחצי מרחק ומעלה. אבל הוא חודר מדהים, שומר עצום, ומבצע מעט מאוד טעויות יחסית לרכז עם פז"ם של שנתיים בליגה. רונדו הוכיח במהלך הפלייאוף כולו, ובסדרת הגמר בפרט, שקבוצה של כוכבים לא חייבת רכז משלים סטייל דרק פישר, סטיב קר או ג'ון פקסון. בסיטואציה הנכונה, זה יכול להיות מקלון ארטיק עם קליעה מפוקפקת מבחוץ.

הנה גילוי נאות: אני לא אוהב במיוחד את פול פירס. האיטיות נשפכת ממנו, תמיד מצאתי בו משהו מעט פלסטי ומתנשא, והציוות שלו עם אנטואן ווקר בזמנו הוביל לקבוצת הכדורסל המגעילה בהיסטוריה. כשאנשים ביקרו אותו, מעולם לא עמדתי והגנתי עליו. גם בגלל שלעמוד תמיד דורש לקום, ואני מעדיף לשבת, וגם כי אף פעם לא היה נראה שהוא עשה משהו כדי להצדיק את זה. אבל הנה, אולי כל מה שפול פירס היה צריך זה צוות מסייע טוב. פתאום, עם שחקנים שלא קוראים להם סבסטיאן טלפייר או מארק בלאונט, מתגלה לו פול פירס אחר. פירס מנהיג. פירס חכם. פירס שמשיג את הנקודות כשצריך, בזמן ששחקנים שקוטלגו כהול אוף פיימרים וששמם מתחרז עם "גווין דארנט" נעלמים. זה עדיין לא הופך אותו לסווינגמן הטוב בליגה, וייתכן כי הוא אפילו מחוץ לחמישיה הראשונה. אבל בפעם הראשונה בקריירה של פול פירס, זה ממש לא משנה.

אחרי שהפסידו 3 פעמים באטלנטה ו-3 בקליבלנד, אף אחד לא נתן לסלטיקס צ'אנס לעבור את דטרויט, שלא לדבר על הקבוצה שעתידה היתה להגיע מהמערב אם איכשהו יתקדמו. בשביל לקחת אליפות, אנשים אמרו, צריכים לנצח בחוץ. יכולת כזאת לא תספיק. אלא שבסלטיקס לא נכנסו לפאניקה. הם ידעו שמה חשוב זה לעבור. קבוצה שנבנתה בשנה לומדת עם הזמן, עם ההפסדים, עם הביקורת. מה שחשוב הוא לעבור, כדי ליישם את הלקחים בסיבוב הבא, לא בעונה הבאה. ובוסטון, בניגוד לפיניקס, לדאלאס, לסן אנטוניו ולדטרויט, עם כל הביקורות, על כל ההפסדים בחוץ, עברה שלב. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.

אנשים אוהבים לפוצץ בלונים עוד לפני שהופרחו לשמיים. עוד כשהורכבה הקבוצה הזאת מבוסטון, נשמעו מכל עבר קולות שקצת הזכירו את דבריו הרגילים של פיני גרשון: כדורסל זה לא מתמטיקה. אתה לא שם שחקנים בבלנדר ומקבל קבוצה מנצחת. צריכים חיבור, צריכים כימיה, צריכים להפסיד ביחד כדי לדעת לנצח. ובכן, בוסטון הוכיחה שעם הסגל הנכון, המאמן הנכון, והחיבור ביניהם, גם לבנות קבוצה לאליפות תוך מספר חודשים זה אפשרי. קצת כמו הפועל תל אביב בכדורגל, רק, כאילו, ההיפך הגמור.

אפילו לדטרויט של 2004, שהיתה ככל הנראה האלופה הכי קבוצה ב-20 השנים האחרונות, היה שחקן קלאץ' מובהק. גו-טו-גאי ברור, מישהו שייקח על עצמו כשהכל תקוע, כשהידיים של כולם רועדות, כשההגנות אמורות להיות בשיאן. אצל הפיסטונס זה היה צ'ונסי בילאפס. בבוסטון, כך אמרו, אין כזה. קווין גארנט נחנק במאני טיים, ריי אלן לא יכול ליצור לעצמו, פול פירס, כאמור, הוא שחקן של קבוצות קטנות. בפועל, בוסטון הפכה את החיסרון שלה ליתרון: היא פשוט הלכה עם האיש החם. ריי אלן תפר לא מעט נקודות קלאץ' במהלך הסדרה, פול פירס העלה את המשחק שלו, והצליח להגיע אל העונשין כשהכל היה תקוע, ואפילו אדי האוס וג'יימס פוזי הוכיחו שאפשר לסמוך עליהם ברגעי ההכרעה. באותו זמן, בעיר אחרת, הלייקרס הסתמכו באופן בלעדי על קובי בריאנט. כשההגנה הרצחנית של הסלטיקס בלמה את קובי שוב ושוב, הלייקרס נחנקו, ולרוע מזלם, פיל ג'קסון לא תרגל היימליך באימונים.

אל תטעו: למרות האליפות הנפלאה של בוסטון, עדיין מדובר בליגה של כוכבים. לא בכדי מקבלים את מירב תשומת הלב פול פירס וקווין גארנט, שני כוכבים גדולים בליגה. הליגה מחפשת אותם כדי להיאחז בהם, לשווק דרכם, להתגאות בהם. אלא שאם עד היום, כששתי קבוצות פחות או יותר שוות נפגשו, אמרו לפני כן שהיתרון יהיה אצל הקבוצה עם השחקן הטוב ביותר, הרי שבוסטון הוכיחה כי השלם הרבה, הרבה יותר גדול מסך חלקיו.

סטיגמה שנהגתה אי שם בתחילת העונה ודעכה במעט עם הגעתם של פי ג'יי בראון וסם קאסל. אמרו שאדי האוס הוא לא רכז טבעי, ואיך הוא יגבה את רונדו. שטוני אלן חסר כל אינטליגנציית משחק שהיא. שסם קאסל יותר זקן מהכוכב ממנו הגיע. שאם ג'יימס פוזי היה בכושר הוא היה שחקן חמישיה איפשהו. שאליפות לא לוקחים עם חיפוי גבוהים של גלן דייויס וליאון פואו. בפועל, דוק ריברס הפך את פואו ודייויס לצמד גבוהים מחליף אדיר ומגוון, כשכמעט בכל משחק לאורך הפלייאוף אחד מהם משחק טוב יותר מהשני, ומקבל את רוב הדקות. אדי האוס מצא את הנישה שלו, ובתוכה הוא אחד הטובים בז'אנר, קאסל נכנס כדי לעשות קצת בלגאן בסדר, פי ג'יי בראון קבר את הג'אמפרים הפנויים גם בגיל 85, וג'יימס פוזי, לאחר שעבר ניתוח מסובך להסרת האגו, הוא הראה יכולות של השחקן המשלים האולטימטיבי: תמיד תופר את השלשות הפנויות, חכם, שומר ענק. ערב הסדרה, דיברו על היתרון הגדול שיש לייקרס בספסלים, וצדקו: פארמר ווולטון באמת היו טובים.

כשהסלטיקס התקשו מול קליבלנד ודטרויט – שתיים מקבוצות ההגנה הטובות ביקום – אנשים מיהרו לייחס את זה לעובדה שדוק ריברס לא מאמן, לזה שגארנט זורק רק מבחוץ, וכדי שריי אלן יהיה אפטקיבי הקבוצה צריכה לעבוד בשבילו. אלא שעם כל משחק שעבר בפלייאוף, דמה כי לסלטיקס התקפה מגוונת, מאוזנת ויעילה. כמעט בכל משחק היה מישהו חם – פירס, אלן, גארנט, פואו, האוס, פוזי – ובבוסטון ידעו למצוא אותו. בזאת, אולי, הגדולה של דוק ריברס: מאמן שמרן וקפדן יותר היה מתכנן תכנית משחק ונשאר איתה עד הרגע האחרון, ויהי מה. האגו של דוק מסודר מספיק טוב כדי שהוא יידע לתפקד בהתאם למומנטום, ולרוח המשחק.

מקטרגי הסלטיקס אהבו את ההצהרה הזאת. בוסטון נותנת עונה מדהימה ובקושי מפסידה אבל היי, היא משחקת בקונפרנס נחות, וזו לא חכמה. אז מה אם המאזן שלהם מול אריות המערב מרשים לא פחות מהמאזן הכולל, הרי בפלייאוף זה סיפור אחר לגמרי. בעונה הרגילה אף אחד לא מתאמץ. ובכן, הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר במזרח פגשה את הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר במערב, ולא תאמינו מי ניצחה – הקבוצה עם המאזן הכי טוב בליגה. הטבלה לא משקרת.


nimrodofran@walla.co.il