הדוקטור עולה על המאסטר

אסף רביץ:

ללייקרס דרוש שינוי תפיסתי. התאמות בדרך כלל כוללות התייחסות ליריבה, הפעם פיל ג'קסון צריך להתאים את עצמו קודם כל לקבוצה שלו. זה אומר שאי אפשר לסמוך על אודום וגאסול שייקחו את המשחק עליהם, אם הוא רוצה שזה יקרה הוא צריך להכריח את הקבוצה לשחק פנימה באופן שיטתי ולדרוש מהם באופן מפורש לזרוק יותר. שינוי בתחום הזה לא יקרה ממשחק למשחק, אבל גם ככה בלי התעלות של שניהם אין ללייקרס סיכוי לבצע מהפך בסדרה, כך ששווה להתעקש להכניס אותם לעניינים.

בנוסף, הזן מאסטר, ואני בשוק ממה שאני עומד לכתוב, צריך ללמוד מדוק ריברס איך לנהל רוטציה של שחקנים לא יציבים. הכוונה היא בעיקר לא להיתקע ברוטינות קבועות, כי הוא לא יכול לדעת מה הוא יקבל מרוב השחקנים שלו ביום נתון. וויאצ'יץ' חם - שיפתח ברבע השלישי, הסלובני לא פוגע - צריך שיידע שאין חוק שקובע שהוא חייב לקחת מינימום 9 זריקות במשחק. שחקן משולי הרוטציה (נגיד, אריזה) תופס יום - אפשר לתת לו יותר מ-8 דקות. ואם אודום באחד מהימים האלה שכלום לא נכנס לו - הוא לא חייב לשחק יותר מ-20 דקות.

גיל קדרון:

למקרה שפספסתם, הסלטיקס דחפו את ידם לתוך הגרון של הלייקרס במשחק הרביעי, לפתו את הלב ועקרו אותו ממקומו. כך שההתאמה הראשונה שפיל ג'קסון צריך לעשות הוא השתלת לב חדש ללייקרים הצעירים ש"השתינו במכנסיים", כדברי קובי. אולי כדאי לו גם להחדיר להם קטטר. מעבר לכך, נדמה שלג'קסון אין הרבה מה לעשות מלבד לוודא שגם במחצית השנייה כדורים נכנסים לאודום ולגאסול, ועליו לעשות מאמצי על כדי להחדיר בהם ביטחון. בנוסף, זה שהסלטיקס מחקו פיגור 24 וקובי לא הצליח להיכנס למשחק אחרי מחצית בלי סל שדה, הוכיח שההגנה של בוסטון טובה מכדי שה-MVP ישמש כמתווך בין הכדור לחבריו לאורך זמן, ואז לפתע ישתלט על המשחק במאני טיים. הוא צריך להכניס את עצמו לעניינים לאט לאט.

עומר דיקמן:

ערב המפגש בין בוסטון ללייקרס השאלה הגדולה הייתה האם ההתקפה הטובה בליגה מסוגלת לפצח את ההגנה הטובה בליגה, והתשובה בינתיים היא שלילי מוחלט. בוסטון הוכיחה שהיא אכן מסוגלת לעצור את קובי יותר טוב מכל קבוצה אחרת בליגה, ובמצבה של הלייקרס היא לא יכולה להרשות לעצמה לקוות שגאסול ואודום יפסיקו לבצע הודיני במחצית השנייה. הפתרון, אם כן, נמצא דווקא בקצה השני של המגרש – ההגנה של הלייקרס היא זו שצריכה לנצח את ההתקפה של בוסטון, שלהבדיל מההגנה שלה, מציגה עד כה שתי נקודות תורפה מרכזיות. הראשונה – היעדר איומים רציניים במשחק הפנים: פרקינס לא נספר על ידי החברים שלו (ולא ממש בצדק), וגארנט מעדיף להשליך כדורים מההיי-פוסט. הבעייה השנייה והמרכזית יותר – רונדו. רונדו מתפקד בפלייאוף הזה על תקן ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כאשר מיסטר הייד מופיע באופן קבוע למשחקי החוץ. כשהוא ופרקינס נמצאים על המגרש הופכת ההתקפה של בוסטון למשחק בין שלושה שחקנים, ואת התוצאות ראינו במשחק האחרון כשדוק העדיף לספסל את רונדו ולשחק עם האוס בתור רכז, כשבפועל האוס תפקד כקלעי חוץ נטו והשאיר לאלן ולפירס את מלאכת ניהול המשחק.

תוסיפו למשוואה את העובדה שהם מבוגרים (אלן), פצועים (פירס), ואחרי פלייאוף ארוך ומתיש, ותגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שג'קסון צריך להיגמל מההרגל המגונה שלו לקמץ בעזרה בהגנה (דבר שהוא התחיל לעשות במשחק האחרון, אבל לא מספיק), ולהתקיף בדאבל טים קבוע את מי משניהם שמוביל את הכדור בהתקפה על מנת להתיש אותם, לכפות עליהם איבודים, ולמנוע חדירות לצבע. במקביל היעדר האיום מבפנים צריך להרחיק קצת את ההגנה מהסל ולהתמקד יותר בעצירת הקלעים של בוסטון שמוכיחים פעם אחר פעם שאליפות אפשר לקחת גם בלי משחק פנים. כמובן, ג'קסון צריך להתפלל לבודהה שדוק לא ייזכר שיש לו ליאון פו על הספסל, כי מצחיק ככל שזה יישמע, פו הדוב אולי הבעיה הכי רצינית שיכולה להיות ללייקרס בהגנה מהסוג הזה.

אסף רביץ:

הפלייאוף הזה לא ממש חיזק את האמונה ביכולת ניבוי העתיד של פרשנים. לא שאמורה להיות לפרשנים יכולת לקרוא בקפה על סדרות פלייאוף, אם הייתה לנו יכולת כזאת היינו כבר מזמן מיליונרים, כך שעדיף לקרוא לילד בשמו - אלה פשוט ניחושים. אז זה הניחוש שלי למשחק החמישי - אני לא רואה את הלייקרס מתאוששים ממה שקרה להם במשחק הקודם. אני גם מתקשה להאמין שהסלטיקס יתחברו למשחק גדול בנסיון הראשון של שלושת הגדולים להשיג טבעת. יותר מדי מטענים רגשיים יושבים על המשחק הזה, לכן אני מהמר על משחק חפירות בינוני בסגנון המשחק השלישי, בלי בריחות וקאמבאקים ורחוק מהמשחק הגדול שאנחנו מקווים שיבוא ועדיין לא היה. תספיק התעלות של שחקן-שניים מאחת הקבוצות כדי לעשות את ההבדל, כדי לדעת מי בדיוק ולטובת איזה קבוצה תצטרכו לשלם 50 שקל לאשה זקנה עם ציפורניים גדולות.

גיל קדרון:

כמו רבים אחרים, גם אני הלכתי עם הפייבוריטית, אבל בוסטון זו קבוצה שכיף לטעות לגבי איכויותיה והנחישות ההגנתית והמנטלית שלה. אבל אני לא מפספס הזדמנויות לאכול כובעים, ולכן אהמר הלילה על ניצחון של הלייקרס. LA תעלה נואשת, הקהל יכניס אותה לטירוף מוחלט, ובוסטון תישאר בתמונה, אבל בסופו של יום הביתיות, חוסר האונים של רונדו מחוץ לגארדן, והפציעה המסתמנת של פרקינס תשחוק את הרוטציה המקוצרת של דוק. פי ג'יי נותן הרבה ניסיון ומלחמה, אבל הרגליים שלו איטיות מדי אל מול הכניסות של קובי והפיק אנד רולים איתו, ובהנחה שפישר יקבל יותר דקות, אדי האוס הוא לא בדיוק הסטופר ההגנתי שיידע לעצור אותו. הלייקרס ישחקו על הכבוד, ויעבירו את ההכרעה לבוסטון, הכרעה שתגיע במשחק השישי.

עומר דיקמן:

הדיעה המקובלת היא שקובי לא ייתן שני משחקים רעים ברציפות וישחזר את ההצגה מהמשחק השלישי. בבית, עם הגב לקיר, זה בהחלט עשוי להספיק. במקרה הזה אני אהיה סופר שמרן ואצמד לדעה הזו, ואפילו אוסיף מוטיבציה הגנתית מיוחדת שתזכיר לנו למה הוא נבחר לחמישיית הגנה של הליגה, עובדה שגם קובי עצמו מדחיק במשחקים האחרונים משום מה. בהנחה שגם הפעם גאסול ואודום יופיעו למחצית הראשונה כהרגלם בסדרה הזו, אל תתפלאו אם גם הפעם זה ייגמר ב-20 הפרש במחצית לטובת המארחים, כשלשם שינוי קובי לא יאפשר לירוקים לבצע עוד קאמבק הוליוודי על חשבונו, ולא, לא הייתי שם את הכסף שלי על שחזור הגג המשפיל של פירס. בהיעדר נוכחותו של רונדו אלמנט העייפות יתחיל להשפיע על אלן, ואני צופה שאיפשהו לקראת סיום הרבע השלישי דוק ישליך את המגבת למגרש, יוציא את הכוכבים שלו, ויתחיל להתרכז בשני המשחקים החשובים באמת, בסיומן יקבל את הטבעת שכולם חושבים שממש לא מגיעה לו. אבל פייר, מגיעה לו ועוד איך.