כבר לא מפעל חיים

    ההחלטה של חיים אוחיון להעביר את גליל עליון למועצת גלבוע, היא מכת מוות לרוח הקיבוצים ששולטת שנים בכדורסל הישראלי בצפון

    • הפועל גליל עליון

    מעולם לא הייתי איש של קיבוצים. חדרי האוכל, חגים, אנשים עם שפם. כל זה היה יכול שלא להיות רלוונטי במיוחד, אילולי מירב ומיטב משפחתי היו קיבוצניקים מעלייה ועד קבורה. כשאתה גר במושב באמצע שום מקום, ולחברים שלך יש סבא וסבתא בתל אביב, או דודים בירושלים, או – לעזאזל, אפילו סתם איזה קרובים רחוקים ברחובות, אתה לא ממש יכול להשתתף בשיחות על סרטים חדשים שיצאו, כי במושב אין קולנוע ובטח שלא בקיבוץ, ושתשמע על אטרקציות חבריך מהעיר הגדולה תנסה לחשוב האם שירה בציבור על דשא רחב נחשבת לאטרקציה.

    מאז עברו כמה שנים. עכשיו, סביר שחלק מהקיבוצניקים האמיתיים, הראשונים, אלה שהבינו את המהות וחיפשו רק לקיים אותה, לא לעשות ממנה כסף, מסתכלים מלמעלה, וכואב להם. כואב להם על ההפרטה, על זילות הקיבוצים, על מה נהיה מהם. אחד הזיכרונות המתוקים היחידים שלי משלושת הקיבוצים בהם הייתי מבקר באופן די קבוע בילדות כולל אולם כדורסל בצפון, שמוחזק לא על ידי ברגים ועמודים, כי אם באמצעות קהילה שלמה. היום, אחרי שסוכם סופית כי חיים אוחיון העביר את קבוצת הפועל גליל עליון למועצת הגלבוע, הוא לא רק מכר את הקבוצה. הוא מכר את הנשמה שלו, ואת הזיכרונות של אלפי אנשים שגדלו עם הקבוצה הזאת, ומתו איתה.

    אני זוכר איך באחד מהחגים - זה לא באמת משנה איזה, בכולם יש טקס מאוד ארוך, שירונים, ואוכל בינוני – אני הולך עם סבא שלי מסביב כפר בלום. הוא כל הזמן תהה מה אני אוהב יותר, כדורגל או כדורסל, ואני כל הזמן תהיתי למה זה משנה. אחרי כמה דקות הליכה שאלתי אותו מה דעתו על אלון שטיין. זו היתה העונה הראשונה של שטיין בקבוצה, ילד שהגיע אחרי קריירת נוער עצומה.

    "הוא מוכשר", סבא שלי ענה, ובין אם ידע על מי אני מדבר או לא, זה לא מאוד משנה. הוא היה בן 70 ומשהו אז, והיה מעורה בקבוצה כמו ילד בן 7 שחלף על פנינו ואמר לו שלום, כמו האחראית על בית ההארחה, כמו מנהל המפעל. לא היית צריך להיות פנאט של כדורסל, כי גליל עליון היתה מעבר לקבוצת כדורסל: היא היתה חלק מהקהילה. חלק מהקיבוץ. כמעט כמו נהר הירדן – היא תמיד היתה שם, לפעמים אטרקטיבית יותר, לפעמים פחות. ברוב הזמן זה לא שינה.

    (תוכן מקודם)

    לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    געגועים לשגרה

    באחד הביקורים האחרונים שלי בכפר בלום, הפעם כשהסבא והסבתא מסתכלים מלמעלה, הייתי חייל. בין שמירה אחת לאחרת, חברים של ההורים באו לקחת אותי מהבסיס ברמת הגולן, וביליתי לילה באחד החדרים הפנויים שהיו בקיבוץ. בשבת בבוקר הלכתי סביבו, כפי שתמיד שנאתי לעשות עם האלה מלמעלה.

    כשהגעתי ליד אולם הכדורסל שמעתי את עמית גל צועק. אמנם לא מדובר במחזה נדיר, אבל כך או כך, זה העלה לי חיוך על הפנים. הקבוצה הזאת, שמאיימת כבר שנים לסגור ולהיסגר, שכבר מזמן לא מצליחה למלא את האולם על בסיס קבוע, עדיין כאן.

    ליד האולם אפשר היה להבחין באנשים צועקים בתור לקיאקים. חשבתי לעצמי איך דברים אף פעם לא ישתנו בכפר בלום. המשכתי ללכת עד שהתעייפתי ואז חזרתי לחדר, חולף על פני אנשים שאני לא מכיר שאומרים לי שלום. בערב, בחדר אוכל מופרט לחלוטין, חשבתי שאולי הקיבוץ כן משתנה, ומי יודע – אולי בעוד כמה שנים אחזור ואגלה שפתחו בית קולנוע קטן, או סניף של מקדונלדס, ואולי הקבוצה תיקנה על ידי איזה אוליגרך רוסי שיגדל שפם בשביל תחושת השייכות.

    במקום זה, קרה דבר גרוע פי כמה. ההחלטה של חיים אוחיון להעביר את הקבוצה מהמועצה האיזורית גליל עליון למועצה איזורית גלבוע, היא מכת מוות. השם הנלווה והחדש, הפועל גליל/גלבוע, לא משנה. באותה מידה היו יכולים לקרוא לקבוצה הזאת הפועל פלאפל. זה שיש אזכור לגליל, זה שעודד קטש ימשיך לאמן – כלומר, בהנחה שלא יחליט לעבור לנהריה ואז יתחרט, יעבור ויתחרט – כמו גם זה שחלק מהשחקנים ימשיך גם בעונה הבאה, לא משנה. השחקנים מעולם לא עשו את הקבוצה, גם לא המאמן. הפועל גליל עליון היתה גדולה מהם.

    דגל לבן

    אם לחיים אוחיון היה קשה להשאיר את הפועל גליל עליון בחיים, והוא לא יכול היה לעמוד כלכלית ללא תמיכה מהמועצה, היה עדיף שישים את המפתחות ויילך לחפש לו קבוצה אחרת. לא בטוח שאיש עסקים אחר היה קופץ ומציל את הגליל, לוקח אותה כל הדרך חזרה אל הימים היפים, אבל חיים אוחיון לא נתן לקבוצה הזאת אפשרות לשרוד. אוחיון היה יכול לוותר על הקבוצה, ובמקרה הגרוע היא היתה יורדת ליגה או שתיים, אבל לפחות היא היתה נשארת בחיים.

    במקום, המעבר למועצה איזורית גלבוע הוא סוג של הנפת דגל לבן, הוכחה נוספת שהכסף שולט בעולם. הפרטת הקיבוץ היתה רק צעד אחד בדרך להפרטת הקבוצה. אוהדי הפועל תל אביב הקימו קבוצה חדשה כדי להשאיר את רוח אוסישקין חיה. עבור הקיבוצניקים מהצפון, קשה לראות דבר דומה קורה. סופה של הפועל גליל עליון מסמל את סופה של רוח הקיבוצים שהיוותה באופן מסורתי את עיקר הכדורסל הישראלי בצפון. לאחר שהפועל גבת/יגור והפועל עפולה/העמק נעלמו מהעולם, נשארה הגליל העליון בודדה במערכה, וייצגה איזור שלם בכבוד ובגאון. עד עכשיו.

    לפני כמה שבועות, בעודי אורז קופסאות במעבר מהמושב הקטן והחם לעיר הגדולה והלחה, נזכרתי שבאחת המגירות, הקטנה, התחתונה, מצד ימין, אמורה להיות חוברת האליפות של הגליל מ-93. הסתכלתי במקום הקבוע, בין קלפי NBA, עיתונים ישנים וכדור חתום של הקבוצה משנת 1998, אך לשווא. החוברת נעלמה. כמה שבועות אחר כך יתברר כי גם הקבוצה. שתיהן לעולם לא יחזרו.

    nimrodofran@walla.com

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully