הרבה יותר מכובשים גדולים

הטקסטים מתוך הספר "מלכים", בעריכת רון עמיקם, הוצאת מדיה 41

זה היה ריטואל קבוע. אלון מזרחי היה מקצוען כל כך, עד ששעה לפני המשחק כבר היה נכנס לריכוז מלא. הוא היה עוטה על עצמו ארשת רצינית, גוזר על עצמו שתיקה ולא מתייחס לאיש. אפילו לא לעצמו. בטקס המוזר הזה תמיד הייתה מגבת. הוא היה שם אותה על הראש, מורח את עצמו – מכף רגל ועד ראש – במשחה לחימום שרירים, בריח 'מנטול' קטלני, שהיה אופף את חדר ההלבשה בניחוחות בלתי אפשריים. רגע לפני העלייה למגרש, עדיין עם המגבת על ראשו, היה ניגש לדלת הכניסה, שם את ידו על המזוזה הקבועה במשקוף, ונושא תפילה. זה היה כל כך חשוב לו, להבקיע, להבקיע, להבקיע, עד שאפילו אנחנו – השחקנים שלידו – התרגשנו בשבילו.

בשנות?י ככדורגלן התמזל מזלי לשחק עם חלוצים מהטובים בעולם, כאלה ששמם הלך לפניהם. איאן רייט, ג'ון הארטסון, ניקולאס אנלקה, רובי פאולר, הנריק לארסן. ברשימה הזו נמצא במקום של כבוד גם אלון מזרחי. לא סתם מקום של כבוד אלא מקום בצמרת. כל פליי-מייקר שאף לראות לפניו בשדה המשחק חלוץ שכזה. הייתה לו תנועה שלאף חלוץ לא הייתה, הבנת משחק ורעב לכדור שלא זכיתי לראות אצל איש מאלה שהכללתי ברשימה. אוסיף לכך את חוש ההתמצאות שלו ברחבת ה-16, את הבעיטה בשתי הרגליים, ואת האומץ לדחוף את הראש או את הגוף, כשאחת הברירות היא לצאת מרוסק לרסיסים. העיקר מבחינתו היה הכדור ברשת. אהבתי את אופיו כשחקן: ווינר בנשמה, חלוץ שדבר לא עניין אותו זולת הבקעת השערים. אם הקבוצה הייתה מנצחת 0-4 והוא לא נכלל בין כובשי השערים, הוא היה מאשים את כולנו על כך שלא מסרנו לו, והיה מסתגר בתוך עצמו. אילו הקבוצה הייתה מפסידה 5-4 והיו נופלים בחלקו שלושה שערים, ההפסד היה שולי וחסר חשיבות לצד השערים שלו. של האווירון.

גדולתו של מזרחי הייתה היכולת לבעוט את הכדור אל מסגרת השער, או לפי הביטוי האנגלי, HIT THE TARGET. אחרי הכול, רוב החלוצים בועטים באחוזים נמוכים מאוד למסגרת השער, אבל לאלון זה לא היה קורה. היה לו דיוק מדהים, גם ברגל ימין וגם ברגל שמאל. אפשר לומר על אלון מזרחי כי מעולם לא בעט באמת לשער, אך תמיד בעט לרשת.

בניגוד לכל החלוצים ששיחקתי איתם, וגם לאלה המשחקים כיום, היתרון של מזרחי היה ברעב שלו למשחק. הוא מעולם לא החמיץ משחק, תמיד בא בריכוז מלא, ועשה הכול כדי לשחק. אפשר לכתוב על מזרחי אינספור בדיחות, אבל בשורה התחתונה תמיד ייכתב שהיה מקצוען. גם באימונים אהב לכבוש, ואף התעקש לעשות זאת.

היה לי העונג לשחק עם אלון מזרחי בקבוצה אחת. לא אבין לעולם כיצד במדינה כישראל, מדינה אשר מנצחיה גיבורים, לא נעשה שימוש במלך השערים בכל הזמנים – בתפקיד של ממש.

אילו הצטייד בסוכן משמעותי, אין ספק כי היה מבקיע גם באירופה, אלא שאין ביטחון שזה מה שהיה מדליק אותו, אילו ידע שהדבר ימנע ממנו להפוך למלך השערים בכל הזמנים. עבורי אלון מזרחי לא היה רק מלך השערים של כל הזמנים – זו עובדה – אלא אף גדול חלוצי ישראל בכל הזמנים. וגם זו עובדה.

את כל השערים שאלון מזרחי הבקיע במדי מכבי חיפה רקחו שני אנשים – אלון חזן ואנוכי. התסריט בשנים הללו היה קבוע. אני הייתי מקבל את הכדור במרכז השדה, ואלון חזן כבר היה דוהר על קו ימין. לא הייתי צריך להסתכל ימינה בעת המסירה, הוא כבר היה שם. חזן היה שולח את הכדור בפס רוחב שהיה חותך את הרחבה ומגיע סמוך לקורה הרחוקה. אלון מזרחי היה כבר מגיע לשם, בדרך כלל מול רשת חשופה. האווירון כל כך אהב את עצמו שתמיד טרח לציין שאת השערים האלה הוא עושה לבד. איש כמובן לא היה שותף להם. אחרי כל בישול כזה היינו משיגים אותו באמצע המטס ותוהים: "שוב עשית את הגול לבד?"

כל הדרך לגמר של 1993 הייתי בטוח שזה המשחק החשוב האחרון שאני רואה איתו. הוא התעקש לנסוע ברכבת של האוהדים, אף שמצבו הגופני כבר לא אפשר את התענוג הזה, ואני זוכר את עצמי בחום יוני הנוראי מחבק את שרשרת העצמות שהייתה פעם האיש החזק שהכרתי, אבא שלי, ומקפיד איפשהו באזור חדרה שכובע הצמר לא ייפול מראשו. אף שלא דיברנו על זה מעולם, ידעתי שלאבד את כל השיער במכה, גם בגיל שבעים ומשהו, היה לו קשה יותר מהמחלה עצמה. ראיתי את נטיפי הזיעה נוזלים מהצדדים של כובע הצמר הירוק, והתפללתי, שהפעם, רק הפעם, נצא משם עם גביע, ולו רק בשביל הזיכרון האחרון. שלו ושלי. ביחד.

הגעגוע מתעתע. אחרי הרבה שנים הוא מאבד מכוח התנועה שלו, ונשאר בפורמט של תמונות סטילס קפואות, בדיוק כמו הזיכרון של דור ההורים שלנו, שאין לו זיכרון בתנועה, ואין לו סרטי 8 מ"מ, ואין לו מצלמות וידאו ביתיות, ואין לו אינטרנט, ופלאפונים שישה מגה-פיקסל. רק תמונות מצהיבות עם שוליים אכולים, שכל אחת מהן מסכמת תקופה. ככל שעוברות השנים מאז הפרישה של עטר, הולכות ומצטמצמות התמונות. על אחת אין ויכוח: זו שלעגה לכל חוקי הפיסיקה במשחק העונה של 1994 נגד מכבי תל אביב: הגול השלישי.

ברוב התמונות רואים אותו, עם הגוף מוטה בשישים מעלות לאחור; הוא הרי כבר נפל; הנה הוא מלחך את הדשא עם עצם הזנב, כשלפניו בחסימה של פוטבול אחד סוסון כמו פולוקרוב, אחד שנעים לנקום בו כמו קלינגר, ועוד נועם שוהם אחד. שלושתם עליו; והוא נופל לאחור; אבל הנה, בתמונה הבודדת מהזיכרון, נגד חוקי הפיסיקה, הוא משחרר את הכדור לחיבור הקרוב, מול יציע א' 4, איפה שאני זוכר את עצמי עם אבא שלי מאז שאני זוכר את עצמי. רואים אותו נופל לכאורה ואת הכדור תקוע באוויר כל הדרך לחיבור. אלה דברים שלא רואים בטלוויזיה. רק בסטילס. בזיכרון. בגעגוע. זה הגול הגדול ביותר בתולדות מכבי חיפה! אין על כך ויכוח!

מי שגדל בחיפה בשנות השבעים, יודע היטב שהגול הגדול ביותר יכול להיות רק נגד מכבי תל אביב, לא נגד מנצ'סטר יונייטד, לא נגד סן ז'רמן בהארכה, בטח לא נגד איזה פארמה עם ליצן קטן כמו ג'אנפרנקו זולה בהרכב. רק נגד מכבי תל אביב. עמלק! גוליית! אלוהים, מה הם מאכילים אותם שם בתל אביב?! אני זוכר את הימים העגומים האלה שהם היו מגיעים לקריית אליעזר, ותמיד נראו כמו אלה מכיתה ו' שכבר יש להם שפם ושערות בביצים, נגד אלה מכיתה ג'. לא כוחות. פחד אלוהים.

והנה אנחנו בדרך ליציע 2, הגמר של 1993. הוא גווע לי בידיים כל העלייה לבדיקה הביטחונית. כבר שנתיים שמכבי תל אביב חזרו להיות עמלק. בעיקר השוער הזה, שורה אובארוב. כל הדרך ליציע אנחנו מנסים להבין איך אפשר להשחיל כדור לאובארוב, זה נראה כמו מדע בדיוני. ככל שהתקדמה העונה זה נעשה יותר ויותר מסובך, וגם אם היינו קרובים, גוליית היה יוצא עשרים מטר מהשער בזרועות פתוחות, ודורס לאבדון את כל מה שזז. זו התמונה השנייה: הגעגוע השני לעטר השחקן: אולי תמונה פחות נחשבת מהגול הגדול ביותר אי פעם, אבל בשבילי אין עליה. עשר דקות לסיום. עמלק, כרגיל אצל גרנט, במלחמת חפירות מדכאת. הכדור ניצב איפשהו ארבעה-עשר מטרים מהשער אחרי מסירת רוחב היסטרית של ברקוביץ'; ורובן שלנו, הרגל השמאלית, מתוחה לאחור כל כך חזק, כמו תרגיל גמישות של סייף אולימפי, כמו שפגט אלכסוני עם מנוע טורבו. זו בעיטה שרק אחד כמו עטר – שהוא המהות של הקבוצה שלנו מיום הקמתה, שהוא כל מה שישראלי אמור היה להיות: גם מוכשר, גם יפה, גם חכם, גם צנוע, והחשוב מכול: גם משלנו – רק אחד כמוהו יכול היה לשחרר כזו בעיטה. הכדור עולה גבוה; אובארוב עוד נוגע, קצת, בקצות האצבעות; הוא פוגע במשקוף העליון ויורד רק כמה סנטימטרים מעבר לקו. בתמונה רואים את הרגל של עטר מונפת לפנים, אחרי הבעיטה, שוב היא מונפת בניגוד לכל וקטור פיסיקלי, והכדור דומם בדרך למשקוף העליון.

בקצה הימני של הזיכרון ההוא תישאר תמיד חתיכת צמר ירוקה באמצע השמש השוקעת של הקיץ. זה היה הכובע שאבא שלי חבש אחרי שהכימו גמר לו את השערות.

להבדיל מהפעמיים הראשונות, לידתו השלישית של אישטוון שאלואי לא הייתה מלווה בדם, ביזע או בדמעות. לכל היותר, אבדו שם כמה שערות מרוטות, פרי ייאושו של שאלואי אחרי עוד ניסיון כושל ללמד את חבריו לקבוצה להגות את השם 'אישטוון'. שבועיים אחרי שהצטרף לקבוצתו החדשה, החל הקשר ההונגרי להסכין עם רוע הגזירה ולבדוק את החלופות. 'אסטבן' ו'סטיבן' הצליחו לחלץ משחקני בית"ר רק "מה זה?" עצבני. בוקר אחד, בשלהי קיץ 1994, עלה שאלואי למגרש בבית וגן וניסה כיוון חדש:

"סטפן. מיי ניים איז סטפן", אמר לחבורה המיוזעת בצהוב-שחור שרצה לצ?דו.
"סטפן?..." מלמלו בהיסוס כמה מהילידים.

באותו רגע, על הדשא זרוע המהמורות שמול בית החולים 'שערי צדק', נולדה אגדת כדורגל.

לאישטוון שאלואי לא היה סיכוי לשרוד בזירה הים תיכונית של הכדורגל הישראלי. סטפן שלוי, לעומתו, נולד לתוך המציאות הלבנטינית והתערה בה בקלות; אישטוון עדין הנפש לא יכול היה לשאת את תרבות הכזב שאפפה את הכדורגל הישראלי. סטפן למד מהטובים ביותר – אבוקסיס, אוחנה ואמסלם – כיצד להעמיד פנים, להתחזות ולהתווכח בזעם קדוש על כל כדור חוץ. קיבתו של אישטוון הייתה מתהפכת אל מול היוהרה הנובורישית שאפפה את "הקבוצה של המדינה", אבל סטפן נטמע בתוכה בטבעיות וחייך למצלמות עם סיגר וכוס שיבאס. אישטוון, איש המשפחה המאוהב, היה מתחלחל נוכח תרבות הפנאי של כמה מחבריו החדשים, אבל סטפן ידע לעצום עין ולאטום אוזן. אישטוון היה נבוך להסתובב במחיצת בורים לבושי מותגים, שהתקשו להרכיב משפט בשפת האם שלהם, אבל סטפן למד עברית, מצא עניין משותף עם כל אדם והצליח להיות מרתק ומצחיק בראיון חטוף על הקווים, יותר מאשר כל כוכבי הליגה בכל תכניות האירוח גם יחד. מוסר התשלומים של בית"ר היה פוקע את ל?בו של אישטוון, אבל סטפן התייצב בפינות נידחות של ירושלים, בשעות שלא מן היום ולא מן הלילה, קיבל מעטפות מזומנים אילמות ושמח על הצלת חלק מהחוב.

ההגינות מחייבת לסייג שאישיותו של סטפן, על כל קסמה, לא הייתה מצליחה להכות שורשים בארץ הקודש אלמלא הורכבה על גלגולו השני של אישטוון. שבע שנים לפני שהגיע אלינו, בשנות העשרים הראשונות לחייו, יצא שאלואי למסע מפרך שעשה אותו למקשר מחליף ואלמוני, לאחד החלוצים הטובים בארצו. במשך חודשים ארוכים למד השחקן ממאמנו בקבוצת וידיאוטון את רזי הבקעת השערים, מהעקרונות הפיסיקליים של תנועת הכדור והגוף ועד לתכונות האופי המיוחדות לחלוץ. אישטוון שינן, ת?רגל ויישם ביסודיות אקדמית ממש, בעודו משתפר מעונה לעונה, עד לזכייתו בתואר כדורגלן השנה בהונגריה ב-1993. בלי אותו אישטוון, לא היה לסטפן מה לחפש אצלנו. בלי סטפן, לא היה לאישטוון סיכוי לשרוד בקרבנו.

בתקופתו בבית"ר היה סטפן החלוץ הפורה ביותר שלה. למרות זאת, קל לסכם את פועלו על כר הדשא. אילו היה מספר 9 האגדי דמות מקראית – זכות שנמנעה ממנו רק מטעמים טכניים – אפשר שהמחבר הקדמון היה מתאר אותו במשפט קצר: "האיש אשר לא כבש שער בבעיטה חופשית מחוץ לרחבה". כדרכם של כתבי הקודש, מכלל לאו אתה שומע הן: לא כבש בבעיטה חופשית, משמע כן הבקיע שערי שדה ופנדלים; בדחיקה מקרוב ובטיל מסוגנן; בהקפצה מעל השוער ובסללום; ברגל ובראש; במספרת אחורית ובצלילה; בצמדים, בשלשות וברביעיות. אישטוון לא פסח על אף קלישאת כדורגל, בעוד סטפן קוצר את המחמאות.
כשאר חבריו לבית"ר הגדולה של שנות התשעים, גם סטפן לא זכה למשחק פרידה, אבל אחרי שעבר למכבי הרצליה, כיבד אותו הקהל הירושלמי בטקס נדיר. במשחקו הראשון נגד בית"ר כבש סטפן שער מרהיב, אחרי מסירה כפולה שהסתיימה בנגיחת אומן מקצה הרחבה. אלפי אוהדים בצהוב-שחור קמו והריעו לחלוץ הקבוצה היריבה, מחווה שרק רובן עטר זכה לה עד אותו יום.

בחורף 2000 נפרד סטפן מידידיו בארץ, ארז את שרידי חייו איתנו ועלה עם משפחתו על טיסה לבודפשט. חמש שעות אחר כך ירדה מהמטוס משפחת שאלואי: דניאל, אנה, שילה ואישטוון. וסטפן? עקבותיו לא נודעו מאז ועד עצם היום הזה.

מתוך הספר "מלכים", בעריכת רון עמיקם, הוצאת מדיה 41