אפי, תיזהר

כשוינקו ילובאץ מונה למאמן מכבי תל אביב ביולי 1997, הוא לא חלם שקצת יותר מעשור אחר כך הוא יאבד את הקשר לעולם הכדורסל. ילובאץ, חבר בנבחרת יוגוסלביה הגדולה, מנהל היום חווה על גבול קרואטיה-סלובניה שמתמחה בייצור אניס. כן, אותו מאמן שהריץ את קבוצת הכדורסל של המדינה, מייצר היום משקאות חריפים, ומנהל סוג של בריחה מעולם הכדורסל או לפחות מזה שמייצגת מכבי תל אביב. כשניסינו לפנות בטלפון לילובאץ ולדבר איתו מעט על מה שעבר עליו אחרי מכבי, נתקלנו בהתנגדות עזה. "לא, רק לא מכבי", ענה.

מהיכן מגיעה הצלקת הכל כך עמוקה? על השאלה הזאת ניסה לענות זוראן יוריץ', עיתונאי קרואטי, שמכיר מקרוב את סיפורו של ילובאץ. "וינקו חזר מתל אביב עם אליפות וגביע, אבל משום מה חדוות האימון שלו נעלמה", סיפר יוריץ' השבוע. "כשהוא אימן בציבונה זאגרב בעונה שלאחר מכן הוא היה עדיין אותו וינקו, מאמן שיכול היה להיות מהטובים באירופה, אבל נראה היה כאילו שמשהו מציק לו". לפי יוריץ, העיתונאים מישראל המשיכו להתקשר לילובאץ בכל שבוע, לדבר איתו, לחפש שילכלך על המערכת של מכבי תל אביב, כאילו מזכירים לו את הטראומה. "הוא השתדל לשמור על מקצועיות, למרות שבתוכו התחיל משהו שנראה לא טוב".

אותו משהו לא טוב התפתח במהרה לנזק קשה, כמעט בלתי הפיך, לקריירה של מאמן, שחשב שהוא עולה על המסלול הנכון, ואז קיבל סטירה בלתי נשכחת בתל אביב. ילובאץ, כמו אלו שירש במכבי תל אביב, לא הצליח למצוא את הכוחות להרים את הקריירה מחדש. "היו לו הצעות אחרי מכבי תל אביב, אבל הוא העדיף לא לקחת אותם" מסכם חברו העיתונאי. "הוא אימן עוד פעם אחת בספליט, אבל זהו. הוא פרש מכדורסל עכשיו".

הדוגמה של ילובאץ היא אמנם קצת קיצונית, אך גם מאמנים אחרים סבלו מנזק תדמיתי קשה אחרי שאימנו במכבי תל אביב, אפילו כאלה שהצליחו חלקית. טד אוונס שאימן במכבי בתחילת שנות ה-90 נעלם, יעקב אדלר עזב את עולם הכדורסל, אלי קנטי חזר לאמן אחרי מספר שנים אבל לא בהצלחה, יורם חרוש עוד ניסה את מזלו בהפועל ירושלים אך כיום הוא האחראי על הנבחרות הצעירות באיגוד הכדורסל, ולא מאמן בפועל. המתח שיורד, האתגר שאובד, תחושת הבגידה, התסכול שמגיע בתום מסע שאין בו כמעט דיבידנדים – כל אלה לא תמיד נעלמים.

אפי בירנבוים חוגג עכשיו, ובצדק, קבלת משרה עליה חלם כל חייו, אבל קשה לראות אותו חוזר אחר כך לאמן כדורסל, בטח לא בהנאה. הסיכוי שלא לצאת נפגע בתום הג'וב האכזרי, כמו במקרה החריג של דייויד בלאט, הוא כמעט אפסי. תשאלו את צביקה שרף.

המקרה של אלי קנטי הוא אולי הטראגי מכולם. המאמן הגיע למכבי באמצע עונת 92/3, החליף את יעקב אדלר, ויחד עם אחד הסגלים הרעים ביותר שהיו אי פעם למכבי תל אביב, איבד את האליפות וסבל מסטיגמה בהמשך הקריירה. על פניו, נראה שזאת אחת הבעיות שמניעות את התופעה: היכולת של בכירים במכבי תל אביב להדביק את הכישלונות למאמנים, שסובלים לפעמים ממערכת קצת שכונתית. אותה הנהלה של מכבי יודעת לגזור קרדיט בהצלחות, להתהדר בתדמית האירופית המצליחנית, אבל במקרה של כישלון המאמן נותר לבד במערכה. האש נוגעת רק בו. קנטי הוא דוגמה ישנה, צביקה שרף ונוון ספאחיה הם דוגמאות בולטות ועכשוויות יותר.

"הגעתי למכבי בסיטואציה לא נוחה, לא הגעתי בתחילת העונה", מנסה קנטי לסנגר על עצמו, "אני ממש לא מסכים שמאמנים גומרים את הקריירה אחרי מכבי. אפילו במצב שלי אימנתי עוד שנים רבות בליגת העל, הרוב בקבוצות קטנות, וזה נראה אולי כאילו נעלמתי, אבל ממש לא. אימנתי בליגת העל ורק בשנים האחרונות אימנתי נוער והשנה חזרתי לגליל, הקריירה שלי לא נגמרה במכבי". האמנם כך?

קנטי לא מסכים עם השורה התחתונה, אבל לא מתעלם מהסטטיסטיקה הכואבת על מה שקורה אחרי שעוזבים בוקר אחד את הבועה ביד אליהו. לדעתו, מדובר יותר בשאלה של תקופה ויכולת לחזור אחורה, לקבוצות בהן אימנת לפני מכבי תל אביב. "אפשר לומר שהאתגר לאמן בישראל פוחת, אבל מכבי זה קרש קפיצה לאירופה. אני לא דוגמה כי בתקופתי המאמן הישראלי לא היה מקובל בחו"ל. זה גם בגלל שלא היה לי מספיק זמן לבנות משהו במכבי, אז גם לא הגעתי לחו"ל".

גם רוני בוסאני קופץ לעגלה שמוביל קנטי ומסביר למה יורם חרוש, עוד מאמן שלא הצליח במכבי, לא התקדם אחרי שפוטר מהקבוצה של המדינה. "יורם לא פתח לעצמו דלת לצאת לחו"ל". אז למה בעצם לא להמשיך לקבוצה אחרת בארץ? "קשה לחזור לקבוצה אחרת אחרי שיא כזה", אומר בוסאני. חרוש, אגב, סרב להתייחס לנושא. מזכיר קצת את ילובאץ, לא?

מאמן ישראלי נוסף, שלא אימן במכבי ועדיין חפץ בכך, הסכים לנתח את העניין בלי דיפלומטיות רק בעילום שם. "צריך להסתכל ולהצביע על האשם העיקרי במצב הזה: הלחץ שמסביב למכבי. לא רק מהצד של ההנהלה, אלא בעיקר בגלל התקשורת. הגיע מאמן כמו יורם חרוש, שהוא מאמן נפלא, אבל הוא היה עוזר מאמן שנתיים לפני כן, ושחטו אותו בתקשורת. ברגע שהוא הפסיד משחק אחד או שניים פתחו עליו אש תותחים. מאמן לא מנוסה שמגיע למכבי תל אביב, אפילו שיהיה מספר 1 בעולם בהתמודדות עם לחצים, לא יכול להצליח, כי התקשורת לא תספור אותו מהרגע הראשון.

יגידו שהוא לא טוב כי אין לו ניסיון, יבחנו אותו בכל צעד קטן, ויעשו לו את המוות. זה לא ייפסק שם, התדמית תרדוף גם אחר כך. כולם ייהנו להמשיך לשתות לו את הדם. התקשורת ממשיכה לרדוף אותך גם אחרי שעזבת את מכבי, אוהבים להמשיך לרקוד על הגופה של המאמן, להוציא לו את המיץ. אני לא מתפלא שיש מאמנים שעזבו את התחום אחרי מכבי, זה פשוט בלתי נסבל".

עם הנהלה שלפעמים משאירה אותך חשוף ובודד ותקשורת שלא מרפה, נראה לפעמים כי הסיכון שבאימון מכבי תל אביב גדול פי כמה מהסיכוי. בוסאני מסכים, אבל מבין את המאמנים שמוכנים לקחת את האתגר. "אני לא יכול להתווכח עם העובדות", הוא מפתיע, "אבל אותו סיכון זה לא דבר שצריך לקחת אותו בחשבון אם אתה מאמין בעצמך. אני לא בטוח שהניסיון להגדיר מאמנים אחרי כישלון במכבי כמאמנים שגמרו את הקריירה, יהיה נכון".

את הגושפנקה לאופטימיות של בוסאני נקבל רק בשנים הבאות, כשנראה האם הקריירה של צביקה שרף חוזרת למסלול. "קשה להאמין שצביקה יחזור לאמן בארץ", אומר בוסאני, עוזר המאמן של שרף בנבחרת ישראל, "אבל למדתי דבר אחד בחיים, שתמיד יש הפתעות ותמיד יש שינויים. קנטי חזר אחרי הרבה שנים והוכיח שהוא לא גמר את הקריירה, גם צביקה עוד לא גמר"

"לצביקה שרף יש מספיק כוח ורספקט בכדורסל הישראלי, הוא מסודר", מסביר מאמן ישראלי בכיר, "אתה יכול לחשוב על סיטואציה שקבוצה כמו הפועל ירושלים צריכה מאמן בכיר, והשם של צביקה שרף לא יעלה כאופציה? הרי זה אבסורד. אבל מצד שני אחרי כישלון כמו העונה, כל הקבוצות יחלו לחשוב על העמידות של שרף ברגעי ההכרעה".