שעון קיץ

"מאמי, זוכרת שאת וטלי דיברתן על זה שאתן רוצות לנסוע? מה קורה עם זה? עכשיו זה זמן טוב, לא? הדולר נמוך. מגיע לך קצת חופש, עבדת כל כך קשה. בשביל מה אנחנו חיים אם לא בשביל הנסיעות האלה? יאללה, סעי, תיהני, תבלי, תעשי קצת קניות. דברי עם טלי, תקבעי עם הדודה שלך בבוסטון, ויאללה. להוריד לך את המזוודה? אה?"
(הכנות ראשוניות לקראת היורו, פרטים נוספים בהמשך)

מאיר ואלי, שניים משחקני המטקות הטובים בחוף פרישמן, התלבטו השבוע דקות ארוכות. הנטייה הטבעית של שחקני מטקות היא לשחק על החול הקשיח ממש על שפת הים, שמאפשר גם להתנועע יותר בחופשיות וגם לכדור לקפץ, אבל השבוע, כמחווה לרולאן גארוס, רבים בחרו לשחק על החול הרך. "בוא ניתן כמה סטים על משטח איטי", הציע אלי, בעודו מפנטז על איצטדיון פיליפ שאטייה הפריסאי. אין ספק, החימר משתלט על התודעה, הספורט משבש את החיים.

כל חובב ספורט באשר הוא אמור להרגיש חובה בימים אלה לצפות ברפאל נדאל. מעולם לא הייתי ממעריציו הגדולים של המחטט בתחת ממיורקה, אבל הופעותיו של נדאל בפאריס הן לא רק קלאסיקה, הן הספורט במיטבו. השליטה שלו בחימר היא בית ספר לטניס, יכולתו היא תופעה היסטורית. המשטח האדום דורש סגנון ייחודי של משחק, עם הרבה כוח, סבלנות וטקטיקה, ומדהים לראות איך הילד הזה מיישם בטבעיות את כל התורה, בונה את המכות בגאוניות, מריץ את יריביו, מתיש אותם, ואז הולם בהם. אל תפספסו רגע של המאסטרו בפעולה, עוד כמה שנים אתם עוד תתחרטו על זה.

הפיזיות של טניס החימר שונה מאשר בכל משטח אחר. כל נקודה היא מאבק טקטי, כל משחקון הוא מלחמה עיקשת, ולא פעם גם הצופה המותש נאלץ לאחוז במותניו בעייפות ולהסדיר מעט את הנשימה. חלקנו אף חוטאים מדי פעם, נכנעים לחום ולמאמץ ותופסים תנומה קלה בין המשחקונים; תחושת ההערצה לשחקנים רק גוברת כשאנחנו מקיצים מהנמנום, מעורפלים ומטושטשים עם שאריות פירורים על הגופייה, ומגלים ששני הגליאדטורים עדיין הולמים זה בזה בכל הכוח. תודה חברים, המשיכו בדרככם.

אנה איבנוביץ' צעדה באיטיות לחדר ההלבשה. זה עתה היא הפסידה לשראפובה בגמר אליפות אוסטרליה, והסרבית היפהפייה, מיוזעת ובוכייה, הלכה לבדה במסדרון הארוך בצעדים קטנים ואציליים, כשעל כתפה האחת תיק הטניס ובידה האחרת צלחת הכסף של הסגנות. עיתונאי ישראלי נרגש, עבדכם הנאמן, ישב באותם רגעים בבית הקפה של אנשי התקשורת, לועס סנדביץ' טונה, מביט נדהם בצעירה בת ה-19 (עם הכתפיים הרחבות מאוד, אגב), שחלפה לידו, פוסעת לבדה עם חצאית הטניס הוורודה כשהיא ממררת בבכי. אף אחד לא היה לצדה, לא מאמן, לא עיתונאים, לא משפחה או מלווים. רק היא, לבדה, בסצינה קורעת לב שממחישה את בדידותו של הטניסאי. עד היום העיתונאי מתחרט על שלא הניח יד על כתפה, ניחם אותה בחיבוק חם, והבטיח לה שהיא עוד תהיה מספר 1 בעולם. באותו רגע לא היה לו ספק, הוא יאהב אותה לעולמי עד.

ביום חמישי חלומם של השניים התגשם. אנה גברה על ילנה, עלתה לגמר הרולאן גארוס והעפילה לראש דירוג הטניס. לפתע בלבו של העיתונאי בעבע החשש. האם הוא יאהב אותה באותה מידה גם כשתהיה מספר 1? אולי עדיף שאנה תישאר אותה כאנדרדוגית חביבה, שממררת לבדה בבכי חרישי? מה שווה כל סיפור האהבה הזה?

אבל אז גיליתי שאני בכלל מאוהב במישהי אחרת. היא בלונדינית, חייכנית, מתגוררת בבוסטון, אוחזת בידיה בשני פונפונים ועוסקת במלאכת העידוד. סוף סוף ערוץ הספורט התייחס לשידורי ה-NBA ברצינות הראויה, ולא שלח אותנו בפסקי הזמן לקליפים הארכאיים שלהם ("זה זמן קסם", "forever young", "בום שייק דה רום"), אלא השאירו אותנו עם המתרחש במגרש (ד"ש לאהובתי המעודדת) ועם פרשנותם המאירה של טלפז ושלח. אם תמשיכו ככה, נהיה מוכנים להתעלם מהעברת מסיבות העיתונאים בערוץ הלייב.

לבי לבי עם סן אנטוניו. פופוביץ' בנה עם הספרס שושלת מופלאה, אך גם בימיה הגדולים ביותר של המכונה המשומנת היא לא זכתה לחצי מהתהילה של הגמר הנוכחי. שוב התברר שאנחנו לא מסתפקים בספורטאים מצוינים או בקבוצתיות מרשימה; תנו לנו יריבות היסטורית, שנאה בין ערים, מתחים גזעיים, סופרסטארים מעוררי מחלוקת; תמכרו לנו סיפור על מאבק בין התקפה מושלמת להגנה מפלצתית, תראו לנו קטעים קלאסיים מהעבר, תחממו את האווירה; ואם אפשר, תצרפו במחצית שיחה בין-דורית מצמררת בין גארנט לביל ראסל, ולסיום תתבלו בקאמבק מרגש של שחקן פצוע סוחב את חבריו לניצחון. אנחנו, מנגד, נרכין את ראשינו, נתמסר לאירוע ונוותר כליל על האפשרות לשעות שינה או לחיים נורמליים. מתי המשחק השני?

אבל כל הזמן יש משהו מציק בתודעה, זה שמזכיר לנו את מיקומנו האמיתי במזרח התיכון ביחס לאירועי הספורט המופלאים שמתחוללים ברחבי העולם. השבוע הזה התחיל באמירות המכוערות של האחים לוזון, כשעמוס, יו"ר של קבוצה בליגת העל, הביט למצלמה ואמר "אכלתם אותה, רשעים"; ונמשך באבי, יו"ר ההתאחדות, שהתפרץ לעיני העיתונאים בצורה אלימה ומאיימת. קשה לתאר את תחושת המרמור. אנשים חסרי תרבות שכאלה לא הייתי רוצה בתור שכנים בבניין, ודאי וודאי שלא ינהלו את ענף הכדורגל שכל כך קרוב ללבי. במה חטאנו?

השבוע הסתיים עם השערורייה המקוממת של העסקנים סביב מינוי גיא "כישלון" לוזון למאמן הנוער, וכמובן, מינוי העשור – אייל ברקוביץ' לנערים. באופן עקרוני אני סבור שאיש מקצוע כמו ברקוביץ', שעבר במיטב ליגות אירופה בחייו, ראוי לו שיאמן גם ללא ניסיון מוקדם, אבל נערים בני 15? אלוהים, שמור על ילדינו.

ובכל זאת, רבותיי, זה לא הזמן להתקטנויות שליליות, עליכם להתכונן היטב לשבועות הקרובים, כי ספק גדול אם אתם מודעים לעומס הקרב אליכם. חגיגת הכדורגל האירופאית נפתחת, ועל מנת לשרוד תקופה קשה זו נדרשת היערכות מורכבת ויסודית. בשלבים הראשונים של היורו יהיו שני משחקים ביום, ארבע שעות אינטנסיביות ומתישות. מעכשיו כל יומיים גם יש משחק בגמר ה-NBA, שגוזל לפחות שלוש וחצי שעות שינה. אחרי זה יש גם ווימבלדון, טור דה פראנס, וזאת מבלי להזכיר את האולימפיאדה באוגוסט. מצטער, אבל אין לי פתרונות קסם. תיאלצו פשוט לישון פחות.

ובכל זאת, כמה טיפים. ראשית כל, לפני הכל, הציצו בלוח השנה ופנו לכם זמן. תתפטרו מהעבודה, תיפרדו מהחברה, תעשו מה שצריך, אחרת לא תשרדו. שנית, דאגו לטלוויזיה טובה. לא במקרה לפני כל טורניר ספורט גדול מדווחים על קפיצה אדירה במכירות של מכשירי טלוויזיה. זו אומנם כניעה עצובה לתרבות הצריכה, אבל זו המציאות. בשביל זה המציאו את הפלאזמה, בשביל לראות כדורגל בסלון.

בהמשך, ארגנו לכם סביבת עבודה ראויה. בין אם זה לבד או עם חברים, יש להימנע בכל מחיר מגורמים מסיחי דעת. אם סביב המסך מסתובבים באופן קבוע הורים, ילדים או כל גורם אחר שאינו מחויב לחלוטין לבהייה במסך, טפלו בבעיה. לסיום, לכו לשוק וקנו פירות. השילוב בין פירות הקיץ המצננים לצפייה בכדורגל היה מאז ומתמיד מושלם. כל שנותר זה רק לחכות לשבת בערב, למשחק הפתיחה המושלם בין שוויץ לצ'כיה, ולהתמסר לספורט משובח. קיץ ארוך עומד בפנינו, והוא רק התחיל. עם התנהלות נבונה ואחראית, נוכל לנצח את הלוזוניאדה בדרך לעולם שכולו טוב.