כולם בשביל כולם

עוד לפני שביתת התסריטאים הגדולה, היה ברור כי ישנם מספר ז'אנרים קולנועיים שלא ישתנו לעולם, תקציב או לא תקציב. סרטי ספורט אמריקאיים הם כאלה. בדרך כלל, סרט ממוצע עוקב אחר קבוצת כדורסל/פוטבול/בייסבול, לעתים מבית ספר מפוקפק, שהדבר שהיא עושה הכי טוב זה לריב אחד עם השני ולדון באופן סאב-טקסטי למדי בסוגיות מוסריות לעוסות. מתישהו, בדרך כלל רבע שעה מפתיחת הסרט, מגיע המאמן. אם הקבוצה היא אפרו-אמריקאית, המאמן הוא לבן. אם הקבוצה לבנה, ההיפך. המאמן תמיד שונה מהשחקנים, אבל ביחד, ותוך שהוא מחדיר בשחקנים אמונה מחודשת, רוח צוות, דבקות במשימה, משחק קבוצתי ויחסי אנוש, הקבוצה מזנקת קדימה כנגד כל הסיכויים. היא נשארת בליגה, או זוכה באליפות, או מגיעה לגמר ומפסידה, ללמדנו שניצחון בספורט הוא לא הכל: הוא רק שלב בדרך להבטיח מועמדות לאוסקר.

אוטו ריהאגל הגיע ליוון בשנת 2001 כדי לעשות בדיוק את זה. כלומר, לא לזכות באוסקר, כי אם להפוך חבורה של שחקנים בינוניים לקבוצה מלוכדת, מתואמת, יעילה עד כאב. אז, דורגה הנבחרת הים תיכונית במקום ה-61 בעולם. כיום היא שמינית. ריהאגל לא זכור או ייזכר לעולם כשחקן גדול, הרושם היחיד שנשאר מ-200 המשחקים ששיחק בבונדסליגה היה של בלם אחורי קשוח ואגרסיבי, בלתי מתפשר. הקבוצות שבנה לאחר מכן, ראשית במועדונים בגרמניה ולאחר מכן בנבחרת היוונית, היו בצלמו. קבוצות עקשניות שלא מוותרות על כלום. אלא שדרך המשמעת הנוקשה, מגיע חיבור כמעט מיסטי. בראיון שהעניק לתקשורת המקומית לפני כחודש, סיפר המאמן, שעוד מעט סוגר 70 שנה בעולם, כי הוא ולשחקניו חולקים קשר נפשי מושלם. לפני כשנתיים, כשההתאחדות הגרמנית הציעה לו לקחת את מושכות הנבחרת הלאומית, אוטו סרב בנימוס. לריהאגל טוב ביוון, וליוון טוב מאוד עם המאמן הוותיק. וכדי להוכיח זאת, ההתאחדות היוונית האריכה לו את החוזה עד 2010.

כמובן שהכל היה יכול להיות אחרת אילולא אליפות אירופה המדהימה ב-2004. ריהאגל לקח נבחרת יוונית בינונית במונחים אירופאים, לא מאוד מוכשרת, לא מאוד נוצצת, עם יחס 1:100 בהימורים ערב הטורניר ויומרות נמוכות רק מהסיקור התקשורתי לו זכו, והלך איתה עד הגביע, תוך שהוא גובר בדרך על אריות אירופה כגון צ'כיה, צרפת ופורטוגל. הנבחרת היוונית לא הציגה כדורגל אטרקטיבי במיוחד, אך הגנת הברזל שלה עמדה במרכז תפיסתו הטקטית של המאמן הנפלא: השלם גדול מסך חלקיו.

הוא לא התבייש להתגונן עם 8 או 9 שחקנים. לריהאגל היה ברור שהמטרה מקדשת את האמצעים, והרי נבחרתו הבינונית לא מסוגלת לנצח נבחרות עדיפות ממנה עם משחק התקפי. אוטו גישר על הבדלי הרמות הברורים דרך משחק קבוצתי מרשים ומשמעת טקטית עילאית. לאחר הטורניר, הפכו פתאום שחקני אלופת אירופה הטרייה לסחורה לוהטת בשוק ההעברות היבשתי. גיורקאס סייטארידיס עבר מהליגה היוונית לפורטו, מחזיקת גביע אופ"א. מיכאליס קאפסיס עזב את הליגה המקומית לבורדו. תאודוריס זגוראקיס השתדרג מאא"ק אתונה לבולוניה האיטלקית. ואסיליס ציארטס עבר לליגה הגרמנית. זיסיס וריזס סגר על חוזה מכובד בסלטה ויגו. סטליוס ג'יאנקופולוס, שהתייבש על ספסל בולטון, פתאום התחיל לראות דקות משחק. גיורגוס קראגוניס התחיל לקבל יותר קרדיט בקישור העמוס של אינטר. אנחלוס חריסטאס, כובש שער הניצחון בגמר, הוזכר לפתע כאחד החלוצים הטובים באירופה.

אלא שאז משהו קרה. הסחורה החמה הפכה סחורה פושרת, ועם כל חודש שעבר רק המשיכה להתקרר. פתאום, היה נדמה כאילו שחקניו של אוטו ריהאגל הם קודם כל שחקניו של אוטו ריהאגל, ואחר כך שחקני כדורגל טובים בפני עצמם. סייטארידיס, שכמעט מצא עצמו בריאל מדריד והסתפק בפורטו, לא התאקלם כראוי במועדון הפאר הפורטוגלי ונמכר לדינמו מוסקבה, ומשם לליגה הספרדית. קפסיס שרד רק עונה אחת בבורדו, וחזר למולדתו. זגוראקיס החזיק גם הוא שנה בודדת בבולוניה עד שחזר לפאוק סלוניקי. ציארטס שיחק רק 4 משחקים בקלן הגרמנית, וחזר לסיים את הקריירה בפיראוס. גם לחלוץ וריזס, שפתח באותו גמר היסטורי, הספיקה שנה אחת בסלטה ויגו, וגם הוא מצא עצמו חזרה בליגה היוונית. קראגוניס, אחד הפליימייקרים המלהיבים באותה תקופה ביבשת, הבין כי אין לו סיכוי להשתלב באינטר, ונדד לבנפיקה, ומשם לפנאתינייקוס. חריסטאס, עם כל הסיקור התקשורתי שקיבל, התגלה כחלוץ אירופאי בינוני, והוא משחק היום בנירנברג.

שניה וחצי לאחר הזכייה ביורו היו שחקני יוון על גג העולם, וככאלה התייחסו אליהם המועדונים באירופה. קריירות תפסו תאוצה. חוזים נפתחו ושודרגו, מיליוני דולרים נשפכו כדי להביא את כוכבי אלופת אירופה לקבוצות מהדרג הראשון והשני ביבשת. אלא שרוב השחקנים לא הצליחו לעמוד בציפיות, ורובם ככולם אף חזרו לליגה המקומית. נשאלת השאלה האם חלק נרחב משחקני יוון מצליח למקסם את יכולתו אך ורק בפורמט בין לאומי, עם שיטה מוגדרת וקבועה, והאם הלכידות היוונית הכמעט תמידית היא זו שמשדרגת את השחקנים, או להיפך. התשובה עשויה לקבל חותמת רשמית בעוד כחודש.

הטורניר הנוכחי צפוי להיות טורניר ההזדמנות האחרונה להרבה משחקני הסגל היווני. שבעה שחקנים שפתחו בגמר ההוא זומנו לאליפות הנוכחית. חלקם מבוגרים, חלקם רוצים להקפיץ חזרה את המוניטין ואולי לזכות באיזה חוזה חדש באירופה, ולהראות שהם מסוגלים לתפקד כמו שצריך גם בלי מסגרת לאומית ברורה וטקטית מסביבם. על הנייר, אם מנסים לחפש את הנבחרת שעשויה לשחזר את הופעתה המדהימה של יוון מיורו 2004, לא צריך להסתכל רחוק מדי. המקור הוא תמיד הטוב מכולם. השיטה של אוטו ריהאגל לא השתנתה בארבע השנים האחרונות, והעובדה שנבחרתו לא העפילה למונדיאל 2006 לא משנה זאת. עדיין מדובר בחבורה של שחקנים שלחוד נחשבים אולי כבינוניים ואפורים, אך ביחד, וביחד עם מאמנם, הם הופכים כמעט ליישות אחת, מהסוג שרוב הנבחרות יעדיפו להימנע ממפגש איתם.

הסרט ההוליוודי המקורי כבר נעשה בשנת 2004. כל חובב סרטים ממוצע יודע שבדרך כלל, סרט ההמשך נופל מהראשון. הוא משעמם יותר, קצת חוזר על עצמו, העלילה נוטה להיות תלושה וקלושה, ונדמה כאילו אותו הטריק לא יכול לעבוד פעמיים. ובכן, חזרה לכדורגל, קשה לראות את הנבחרת היוונית מגיעה לשלבים המתקדמים באליפות הזאת. מצד שני, את אותו הדבר בדיוק אמרנו גם לפני ארבע שנים.