עונת המסיק

אסף רביץ:

קליבלנד יכולה להיות מרוצה מכמה דברים - לברון התאושש מהמשחקים הראשונים הגרועים ונתן הצגות גם מול ההגנה הטובה בליגה, ההגנה הקבוצתית שלהם עדיין נהדרת ודלונטה ווסט נראה מבטיח, ושווה לבדו את הטרייד של אמצע העונה. הבעיה היא שהקאבס עובדים עם סקאלת שביעות רצון שונה משאר הליגה, שעון החול שלהם מתקתק בזריזות לכיוון קיץ 2010, התאריך בו לברון יעזוב אם הוא לא ירגיש שבנו לו קונטנדרית, ותנודות קטנות אינן מזיזות את הסקאלה הזו. ההפסד לבוסטון לא השאיר ספק שהשינוי המשמעותי הנדרש טרם התבצע, לכן דני פרי לא יכול שלא להישאר לחוץ בטירוף. הבשורה הטובה היא שיהיה לו עוד צ'אנס. בשנתיים הקרובות ייגמרו כל החוזים בקבוצה, כולם, ופרי חייב לוודא שהוא מחתים רק את השחקנים הנכונים (הקיץ - ווסט וגיבסון) ומנצל את החוזים הגמורים של שצ'רביאק השנה וביג בן בשנה הבאה כדי ליצור סגל ראוי. ואם מתפנה מאמן בכיר - לקפוץ עליו.

גיל קדרון:

אחרי הסוויפ בגמר 2007 לספרס יצאו הקאבס לקיץ בתחושות מעורבות - מחד הצלחה במזרח, מאידך כשלון מוחלט על הבמה החשובה ביותר. המסקנה של לברון הייתה גם היא מעורבת - הוא חייב מחד לשפר את משחק ההתקפה שלו, בעיקר את מה שנקרא האין-ביטווין-גיים, כל מה שאינו זריקה מרחוק ואינו כניסה עד הטבעת; אבל מאידך שלט בגמר המזרח מול דטרויט. מפלייאוף 2008 אמר ג'יימס כי הוא ייקח רק את ההבנה שמשחקו זקוק לשיפורים סמנטיים בלבד, לאור יכולתו הפנומנלית במשחק מספר 7 מול בוסטון, אבל אותה בעיה שראינו מול סן אנטוניו צפה ועלתה גם מול הסלטיקס - ברגע שגבוהים חכמים ואתלטים מגיעים לעזרה בקו השני, אין לו את היכולת לעצור באמצע הדרך ולזרוק בתנועה איזה פלוטר או טיר דרופ, מה שדירדר את האחוזים שלו בששת המשחקים הראשונים של הסדרה לשיאים שליליים. אך ייתכן כי יש צדק בדבריו לפחות מהבחינה הנפשית, כי לא בריא לו לאדם, גם כזה עם כשרון כמו מספר 23, לצאת לכל חופשת קיץ בתחושות שהוא חייב לשנות הכל. אבל אם בדני פרי עסקינן, ברור לו - ואם לא ברור אז לברון הבהיר זאת בראיונות מאז ההדחה - שאם ברצונו להשאיר את המלך בקליבלנד, עליו להחליף את החוזים הנגמרים של וולי ודיימון ג'ונס בכשרון משמעותי, וגם לנסות ולהשאיר את דלונטה לטווח ארוך במחיר סביר. מהלך ההיסטוריה של פרנצ'ייז שלם תלוי במהלכים שיבצע ה-GM.

עומר דיקמן:

המסקנה הראשונה שקליבלנד צריכה להסיק היא שכדאי להזהיר את אנשי שמורות הטבע שיערות אוהיו נמצאים בסכנת הכחדה, בגלל שכינוס כזה של חוטבי עצים לא נראה מאז פרק האיחוד של "יוגי דוב". פרוייקט "נגר נולד" היה כל כך מוצלח השנה, עד שבסדרה נגד בוסטון גם קלעים כמו ביג זי, גיבסון, ושצ'רביאק החליטו להצטרף לחגיגה, ואפילו המלך בכבודו ובעצמו בנה אסם לתפארת בשלושת המשחקים הראשונים. המסקנה השנייה והחשובה יותר היא שקליבלנד הרבה יותר טובה ממה שנדמה, מכיוון שאם אחרי סדרה בה קשה לחשוב על שחקן אחד שתפקד כראוי, כולל ג'יימס, הקבוצה היתה במרחק שתי קליעות מוצלחות מלהדיח את בוסטון, כך שמפחיד לחשוב איפה היא תהיה אחרי שתצליח להפטר משניים-שלושה חוזים גרועים ולהביא במקומם רכז ראוי וסקורר אמין בצבע. אני במקום ג'יימס נושך את השפתיים בשתי העונות הקרובות, כי בסיומן אין סיבה שבעולם שקליבלנד לא תשתלט על המזרח לחלוטין.

אסף רביץ:

מיד אחרי המשחק הראשון סונדרס צריך היה לתפוס מטוס לישראל, לשים פתק בכותל ולחזור בזמן למשחק השני, כי אם בילאפס מתכוון לדפוק לו ריי אלן בסדרה הזאת (זה לא מוקדם מדי להשתמש בריי אלן בתור תואר, נכון?) אז אין לו סיכוי. הוא יכול גם לנסות לנצל את תפקידו כמאמן הקבוצה כדי להחזיר את בילאפס לעניינים בכוח. במשחק הראשון דטרויט לא ניסתה אפילו פעם אחת להוריד אותו לפוסט מול רונדו, או בכלל להשתמש ביתרון המסה שלו, וקשה לזכור פעם אחת בה נכנס לצבע. בעונה הרגילה צ'ונסי קלע 22 נקודות למשחק מול הסלטיקס, כולל 11.7 ביקורים בקו העונשין, ובלי מספרים דומים בסדרה דטרויט תתקשה להגיע ל-85 נקודות, כי הוא אמור להיות היתרון המשמעותי שלהם והיחיד שיכול להגיע לצבע של בוסטון באופן שיטתי. פרט לכך, סונדרס חייב להדביק את השחקנים שלו בטירוף של בוסטון, הם נראו הרבה יותר מדי אדישים כשהסלטיקס ברחו, ורונדו הוציא להם כדור אחרי כדור מהידיים.

גיל קדרון:

המסקנה הראשונה היא שהפיסטונס אינם יכולים לנצח את הסדרה ללא חזרה מהירה לכושר שיא של בילאפס, שנראה מהוסס וסיים עם 9 ו-2 אסיסטים בלבד, עובדה שאיפשרה לרייג'ון רונדו להתקרב לטריפל דאבל ולשלוט בנעשה על הפרקט במשך דקות ארוכות. בהמשך הוא יכול להוריד את בילאפס לצבע על רונדו, שם מרביצים ודוחפים יותר ונעים פחות, כך שהשפעות הפציעה שהשביתה אותו לשבועיים עשויות לא לבוא לידי ביטוי. מסקנה נוספת כבר צריכה הייתה להיות מוסקת בפלייאוף 2006, ואז שוב ב-2007, והיא שכשדטרויט מצפה מעצמה לנצח, ההתקפה מתחילה להיתקע, ודברים שעבדו יום קודם מתחילים לחרוק. אך ספק אם פליפ סונדרס מסוגל לשנות זאת דווקא עכשיו, מול ההגנה הטובה של השנים האחרונות. לפיכך, ההתאמה היעילה ביותר תהיה לנסות ולהכניס את ראשיד להתקפה מהר ככל האפשר, אפילו במחיר כמה החטאות, כדי לתסכל את קווין גארנט ולהכניס אותו ללחץ שיקטין את התרומה ההתקפית שלו.

עומר דיקמן:

לפליפ יש חצי כוס מלאה וחצי כוס ריקה לבחור מתוכן. המלאה תראה שראשיד לא הגיע למשחק, צ'ונסי חלוד לגמרי מהפציעה, והמשחק נגמר רק במינוס עשר. הריקה תראה שראשיד לא הגיע למשחק, צ'ונסי חלוד לגמרי מהפציעה, והמשחק נגמר במינוס עשר. אם כן יש לפליפ שתי אופציות עיקריות. לקוות ששיד וצ'ונסי יופיעו למשחק הבא, ולהסיק מסקנות מבוססות יותר על סמך שני המשחקים יחד. האופציה השנייה היא ללמוד מביירון סקוט – לא להתפתות לרעיון ששיד וטיישון מסוגלים לעצור את גארנט ופירס, לבסס את ההגנה על דאבל טימים על שני הכוכבים של בוסטון, ולהכריח את הצוות המסייע של בוסטון לנצח את המשחק בעצמו. מאחר ולהבדיל ממקרה סקוט עומד מולו ריברס ולא פופוביץ', כל שינוי שיגרום לבוסטון להתחיל לחשוב בהתקפה עלול לפרק את גלגלי השיניים הרופפים ממילא במוחו של ריברס, ולחרב לחלוטין את המשחק של הסלטיקס.

אסף רביץ:

בוסטון נראתה טוב במשחק הראשון, ממש טוב. גארנט היה אגרסיבי (יכול להיות שהוא מאלה שצריכים טורים ביקורתיים שידרבנו אותם? גארנט?), פירס השתמש במשחק הפוסט שלו ובכלל נראה בהמשך הזון של משחק 7 מול הקאבס, רונדו משתפר מרגע לרגע, השחקנים המשלימים עשו את שלהם ואפילו אלן עשה יופי של עבודה ברדיפה אחרי המילטון. ריברס צריך לשאול את עצמו שאלה אחת פשוטה - איך לשמור על כל זה? פרט לחזרה לעניינים של אלן בהתקפה, כל מה שריברס יכול לצפות שישתפר בהמשך הוא הקליעה מהשלוש ומהעונשין. עד עכשיו בפלייאוף הבעיה המרכזית של בוסטון הייתה קבלת החלטות בהתקפה, ובמשחק הזה היא הייתה מצוינת - התרגילים נראו כמו תרגילים, השחקנים שלו ידעו ללכת למי שחם ולרווח את המגרש, והרוב הגדול של הזריקות היו טובות. בקיצור, המסקנה של ריברס לא חדשה, הוא פשוט צריך למצוא דרכים לגרום לשחקנים שלו לשחק ככה גם בחוץ.

גיל קדרון:

ריברס הסיק כמה מסקנות מתבקשות מהסדרה מול הקאבס, כשהורה לחניכיו לחפש את אלן לזריקות פנויות מיד בפתיחה, בניסיון להוציאו מהמשבר בו הוא נמצא, משבר שגורם למצב בעירק להיראות יציב. לצערו, אלן שוב הסריח את הפרקט. מסקנה נוספת הייתה שברבע הרביעי הבוס הוא פול פירס, שמקבל פינוי שמעמיד את ההתנתקות באור חיוור, מכיוון שאם ימשיך דוק לחכות ש-KG ייקח אחריות בזמנים כאלה, את הפלייאוף הבא הוא יראה בטלוויזיה או במחשב (בהנחה שהמשחקים ישודרו בחמש פלוס לייב). מסקנה נוספת שייתכן שכבר לא יכולה לבוא לידי ביטוי היא השחלת ריטלין למשקאות של הביג טיקט, שמתקשה להירגע גם בראיונות אחרי המשחק. לחץ הדם שלו הגיע למספרים שהרופאים טרם מכירים, ובמסיבת העיתונאים הוא נשם בכבדות, התקשה לענות על שאלות פשוטות וטען כי אין לו שום זכרון ממהלכיו הטובים (26 ו-9), אלא רק מהרעים. בוסטון עוד תזדקק לגארנט, שנדמה שהאטרף שלו עלול למוטט את הקבוצה. וגם שימוש נוף בשחקני הספסל, כמו גלן דייויס למשל, ולא רק בפי ג'יי בראון הגדול, יתרום רבות מול חבר'ה מול ג'ייסון מקסייל, שעוד יראה זמן מסך.

עומר דיקמן:

המסקנה הראשית שדוק צריך להסיק מהמשחק הראשון היא שהסיכויים שאלן יחזור להוות פקטור במהלך הפלייאוף הזה ירדו עכשיו מ"קלושים" ל"פחותים מהסיכוי שאושיק לוי מסוגל להטביע". בהיעדר אלן, צריכה ההתקפה של בוסטון להתבסס על בידודים של גארנט ופירס, שעד כה הוכיחו שהם מסוגלים להתמודד עם השומרים שלהם, והקפתם בקלעים טובים כמו פוזי והאוס על מנת להעניש את דטרויט על כל נסיון לדאבל טים. עם זאת, המפתחות לסדרה נמצאים עדיין בידיים של דטרויט, לה יש את כל הכלים להתמודד עם בוסטון נטולת אלן. ריברס צריך שלא להסתנוור מהניצחון הראשון, ולנסות לחפש כמעט בכח אופציה שלישית יציבה בהתקפה, ורצוי שזה יהיה גארד בעל יכולת קליעה מבחוץ, כי קשה להאמין שגארנט ופירס יוכלו לספק עוד הרבה משחקים כאלו מול טיישון וראשיד, שברגע שלפחות על הנייר (שכרגע הלך לאיבוד בנבכי התיק הפסיכיאטרי של וואלאס) בנויים היטב כדי לעצור אותם.