וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סיפור הצלחה?

ליגת העל בכדורסל חזרה השנה לחיים, וכותבי וואלה! ספורט בוחרים את הסיפור הכי מרתק של העונה. גם אתם מוזמנים לשתף אותנו בשלכם

נפילת המאמן הישראלי - אודי הירש

בלי ששמנו לב, העונה הגדולה של ליגת העל בכדורסל היתה גם שנתו הרעה ביותר של המאמן הישראלי. שתיים מארבע העולות לפיינל פור החליפו מאמן, וכמוהן גם שתי המתחרות האחרות על הכרטיס. כוכבים צעירים כדן שמיר ועודד קטש סיימו את העונה מוכים, מאמן ליגה סולידי וותיק כאריאל בית הלחמי הצליח לדכא באמנות את הכישרון של נהריה, ומאמן העונה הוא מיקי דורסמן, שעוד לא ברור אם האימון הוא עבורו מקצוע או תחביב. בינתיים, המועמד המוביל לאימון מכבי תל אביב בעונה הבאה הודח העונה ברבע גמר הפלייאוף בבלגיה. חוזר שנית: רבע הגמר. בבלגיה.

פירוש הדבר הוא שהבסיס עליו עומד הכדורסל הישראלי רעוע. כי ממאמנים איכותיים מתחיל הכל: הם צריכים לגדל שחקנים (תגלית העונה הנוכחית הוא ניר כהן בן ה-27, עדות לדלות החומר), הם אמורים להמשיך במועדון מספר שנים, לבנות סגל שלא יתחלף מדי עונה, להתוות דרך מקצועית. במציאות הישראלית, לעומת זאת, בעונה הבאה מכבי תל אביב מתחילה כנראה כמעט מאפס, הפועל ירושלים תבנה את עצמה מחדש ומרבית קבוצות הליגה יקוששו מאמנים וזרים באופן רנדומלי. וזה מה שמאמנים איכותיים, שעובדים בקבוצה לאורך זמן, אמורים למנוע: את המקריות ששולטת כרגע בענף, ושהביאה לעונה תחרותית כל כך. וכיוון שמעטים המאמנים שיישארו בעונה הבאה באותה קבוצה, אין שום דרך לדעת אם המתח והשוויוניות כאן כדי להישאר.

בחירת הזרים - גיא עפרן

כבן למשפחה חקלאית, שלמדה עם השנים להשתמש היטב בשירותיהם של עובדים תאילנדים רבים, אני מכיר בחשיבותו של עובד זר טוב. אותו עובד יכול לסחוף איתו את שאר חבריו אל עונה פרודוקטיבית ומוצלחת, או להפוך להיות נטל שמכביד על מקום העבודה ובאופן ישיר על התוצרת. ליגת העל בכדורסל לא שונה בכך. אם צריך להצביע על דבר אחד שמאפיין את העונה הזו הוא בחירת הזרים. דווקא עם השרשתו של החוק הרוסי, ישנה התנגשות ישירה בין תפוקת הישראלים לעומת הזרים, ולהבדיל מהעונה הקודמת, אז הישראלים של ירושלים וגליל לקחו אותן לעונות כמעט חלומיות, הרי שהשנה קורה ההפך הגמור.

בירנבוים ואקוניס בבני השרון מוכיחים כבר שנה שניה ברציפות שמערך הסקאוטינג שלהם הוא הטוב בארץ (לי ניילון ואוסמען סיסה בעונה שעברה, אנדודי איבי העונה), גם חולון לא נשארה מאחור (עם פי ג'יי טאקר וטרה סימונס שהגיע מהגליל), בעוד הדוגמאות לבחירה מוטעית לא נמצאות רחוק: היריעה קצרה מדי כדי לציין את כל רכבת הזרים שעברה בירושלים, מכבי תל אביב מרגישה טוב את הבינוניות של באטיסטה, ביינום וקאמינגס, גליל ניצלה בנס מעונה עם זרים פתטיים כמו ג'יי לואיס ומייק קמפבל, ועפולה/גלבוע כבר בליגה הלאומית אחרי שהלכה על למונט ג'ונס וטונג'י אווג'ובי המזדקנים. אז בעוד החוק הרוסי הוא נהדר כדי להכניס עניין בליגה ולשמר את השחקן הישראלי, ליגת העל שלנו הבהירה השנה מה שבחקלאות יודעים כבר שנים: אפשר להיות גאון בכל מה שנוגע לפיתוח של זנים, אבל בסופו של היום, כשמגיע הקיץ, צריך מישהו עם ידיים טובות שיהיה שם כדי לקטוף את הפירות.

השבירות של מכבי תל אביב – אוהד גרינוולד

הכדורסל שהוצג העונה בליגת העל היה מרתק, לעתים אף מצוין. אבל ראוי לשים לב לניואנסים הקטנים: הוא לא היה מרתק כי הוא היה מצוין. הוא היה מצוין כי הוא היה מרתק. כדורסל מרתק הוא לאו דווקא כדורסל טוב; גם המשחקים בגביעי אירופה של פעם, שהיו למרחצאות דמים והסתיימו בסך נקודות של 100 ומטה, היו מרתקים. לא מצוינים.

שימו לב מה קרה לקבוצות הליגה העונה: מכבי תל אביב התרסקה, הפועל ירושלים קרסה, בני השרון כמעט והתפרקה, נהריה החלה לשחק כדורסל רק בחודש מרץ ואשקלון, להזכירכם, נחשבה עד לא מזמן כאחת הפייבוריטיות הגדולות לירידה. הפועל חולון הציגה לפרקים כדורסל שובה עין ולב, אבל סבלה מהמון ירידות.

האמת העירומה היא שלא הרבה השתנה במעטפת הכדורסל הישראלי. אולי רכבת הזרים המוכרת הגיעה ארצה עם פחות קרונות, אך על היציבות היחסית בגזרת הזרים חיפתה הירידה החדה במעמד המאמן – לא פחות מ-80 אחוז מקבוצות ליגת העל החלו את העונה עם מאמן אחד וסיימו אותה עם מאמן אחר. ולכן המסקנה הברורה היא שהסיפור שהפך את העונה הזו לאחת הגדולות שהיו לנו הוא לא בהתחזקותן של יתר קבוצות הליגה, אלא בהתרסקות הבלתי-נתפשת של מכבי. די היה בקלוז-אפ על פניו המיוסרות של דיוויד פדרמן (שמעון מזרחי תמיד מיוסר) במשחק באשקלון, קבוצה שעד העונה לא הצליחה לנצח את מכבי, כדי להבין את גודל השבר.

למכבי קרה העונה משהו שלא קרה לה מאז 1993: יסודות המועדון התערערו לחלוטין. אובדן הדרך הביא לחוסר אמונה. מכבי קבוצה מספיק מוכשרת כדי להגיע לגמר היורוליג, אבל מספיק שבירה פסיכולוגית כדי להפסיד ארבעה משחקי ליגה רצופים. או להפסיד לא פחות משישה משחקים בהיכל. מצבה של מכבי כה מעורר רחמים, עד שעל גלבוע/עפולה אמרו שהיא ירדה ליגה בצדק, כי היא אחת הבודדות שהצליחו להפסיד למכבי שלוש פעמים.

ותיקי ענף החקלאות מספרים שהעונה הבשילו הדובדבנים מוקדם מהרגיל. אולם אל תשלו את עצמכם לרגע, אנשי חולון, בני השרון ונהריה: זה לא אתם, זו מכבי. אם יופקו הלקחים המתאימים, בעונה הבאה ישוב הכדור לנוע במסלולו המוכר.

שובה של האלטרנטיבה – ארז מיכאלי

מכבי תל אביב אפתה את הלחם בביזיונותיה, והפועל ירושלים מרחה את החמאה בהתפרקותה, אבל הפועל חולון פיזרה את התבלינים והעניקה את הטעם לעונה הזו. בטבע אין ואקום, ובעיתוי מושלם נכנסה חולון לסדק שפתחו עבורה שתי הגדולות של הכדורסל הישראלי, מיצבה עצמה כאלטרנטיבה רצינית, והביאה התלהבות ואבק כוכבים לכל אולם בליגה.

אפשר לבקר את חוסר ניסיונו של מיקי דורסמן כמאמן, אבל בסופו של דבר, גם אם הוא לא גדול הטקטיקנים, כבעלים, הוא הפיח רוח חיים באחת הקבוצות החשובות בזירה המקומית. בלעדיו, חולון הייתה מסיימת את דרכה כמו הפועל תל אביב. המסורת, האוהדים, הצבע והסגל המצוין שלו, הפכו את חולון, עולה חדשה להזכירכם, למועמדת רצינית לאליפות, והחזירו אותה למקומה הטבעי – צמרת ליגת העל.

פתיחת העונה הייתה צולעת, פרשת החזיז העיבה על הקבוצה והחזירה את הניגון אודות אלימות אוהדיה, אבל חולון של העונה הוכיחה למידה תוך כדי תנועה, הצליחה לדלג מעל המהמורות בדרכה (מאבקי אגו בין שחקנים, משחקי בית ללא קהל), יצרה רצף ניצחונות ארוך ושמרה על יציבות מרשימה בחלק השני של העונה. הכישרון, הלחימה והפרגון העניקו לה הישג היסטורי, כשהבטיחה לעצמה את המקום הראשון בתום העונה הסדירה.

העונה הזו הפועל חולון הייתה הקבוצה הכי חשובה בליגה, קרן שמש חמימה שהפציעה בין העננים האפורים שמכסים את שגרת חיינו - מכבי תל אביב והפועל ירושלים. אפשר להמר שמכבי תחזור לממדיה הטבעיים לאחר העונה הזוועתית מבחינתה, אבל יש לקוות כי מבחינת חולון (ושאר חובבי הכדורסל) אין מדובר ברגע חולף, אלא בתהליך בנייה ארוך טווח, שיהפוך את הכדורסל הישראלי ממשולש קהה זווית למשולש חד זווית, ויוסיף לקבוצה עוד כמה מעלות טובות.

האירוניה שבפיינל פור - נמרוד עפרן

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: הקבוצה הכי טובה בארץ מנצחת, דורסת, מציגה קאדר זרים בשתי רמות מעל כל השאר, חבורה מאוזנת של ישראלים, בעלים עשיר, מסורת, קהל משולהב וגדול. היא מנצחת בלי בעיות בעונה הרגילה, אוכלת את יריבתה בחצי גמר הפיינל פור, ואיכשהו, מפסידה בגמר לאיזו קבוצה נחותה. הבעלים, איש מכובד ומרוסן, בדרך כלל עם הבעת פנים אחת וחוש אופנה מפוקפק, מתראיין לטלוויזיה ושואג באופן לא אופייני: "זו שערורייה. הרי כולם יודעים שהכניסו את הפיינל פור לכדורסל הישראלי כדי לדפוק אותנו. מדובר באירוע לא ספורטיבי בעליל, הגם שבכל מדינות אירופה - יוון, ספרד, איטליה רוסיה – מתקיים פלייאוף. אם הפלייאוף לא צמוד, הליגה לא צמודה, וזה לגיטימי, הרי אם יש קבוצה שטובה יותר מהאחרות, היא צריכה ליהנות מזה, לא לסבול".

הבעלים ידחוף את המיקרופון, ינגב זיעה, וימשיך. "הפיינל פור בארץ מגיע אחרי ליגה בת שלושה סיבובים מעייפים, שלא אומרים דבר. אין חשיבות משמעותית לסיום העונה במקום השני או השלישי, או אפילו הראשון או הרביעי. כל שצריך הוא להגיע לשני המשחקים האחרונים בעונה בפורמה טובה, וזה כבר מספיק. אני חוזר שנית: הפיינל פור הוכנס לכדורסל הישראלי כדי להוריד משליטתנו. הקבוצה הטובה בארץ לא ניצחה הערב, חד וחלק". לפני שאתם ממלמלים לעצמכם איזו קללה עסיסית על שמעון מזרחי, קחו נשימה עמוקה, ותחשבו כמה אירוני יהיה לשמוע את מיקי דורסמן אומר את זה.

התהילה של הסווינגרס - אור שקדי

במשך שנים מסתובבים מספר מאמנים בליגת העל מבלי להזדהות עם אף קבוצה, ומבלי לדעת מתי התהילה תגיע. השנה הייתה העונה שבה הסווינגרס, אותה קבוצה שעליה נמנים עופר ברקוביץ', רוני בוסאני ועדי אזולאי, הגיעו לקבוצה שהתאימה להם. לפחות העונה. והצעידו אותן להצלחות יחסיות. הסיפור של ברקוביץ' ואזולאי הוא סיפור די משעשע, כל אחד מהם החל את העונה בקבוצה שהשנייה סיים אותו בה. השניים נכנסו לכסא המאמן די בטבעיות. אזולאי החל רצף ניצחונות שכמעט והוביל את אשקלון לפיינל פור, וברקוביץ', מנגד, לקח קבוצה חבולה והצליח להשאיר אותה בליגה.

בניגוד לשניהם, רוני בוסאני ישב בתחילת העונה בבית, דבר מאוד מקובל במועדון הסווינגרס (אליו אפשר גם לייחס את דני פרנקו וחנוך מינץ), ראה את עירוני נהריה שבורה תחת אריאל בית הלחמי, וכשקיבל את הטלפון, עלה לצפון למשימה והצליח בה. מכל קבוצות התחתית, היחידה שלא עשתה שינוי בעמדת המאמן היא גם זאת שירדה ליגה. אז בפעם הבאה, לפני שאתם נצמדים לסטיגמה, אל תזלזלו באותם מאמנים שההילה לא נדבקה בהם. העונה הזאת שייכת, סופסוף, להם.

החזרה למסך - דוד רוזנטל

לפני מספר שבועות ראיתי את אחד ממשחקי הכדורסל הגדולים ביותר של השנים האחרונות, זה שבין מכבי תל אביב להפועל ירושלים. דרמה, פיגור גדול, הארכה, יריבות, כל המרכיבים שצריך. אבל כמו רבים וטובים שמבינים יותר ממני בכדורסל, גם אני הבנתי שזה בעצם היה משחק מחורבן, נטול משמעת ובלי תרגילים והגנות. משהו כמו ה-3:3 של מכבי תל אביב בחיפה בליגת העל בכדורגל.

האקסיומה שלפיה רמה נמוכה מייצרת ליגה צמודה, כפי שקרה השנה גם בכדורגל אבל בעיקר בכדורסל, גררה גם אותי לצפות במשחקים, ולא רק באלה שבין מכבי תל אביב לירושלים.כי הצהובים יכולים להפסיד בכל ערב נתון, בתוך ומחוץ ליד אליהו. גם למכבי ראשון לציון או להפועל גלבוע/עפולה. ירושלים כל כך גרועה שאת הפיינל פור תראה מהבית, חולון נראית לרגע כמי שדורסת את הליגה וברגע אחר כמו קבוצת הליגה הלאומית שהייתה בעונה שעברה, ונהריה קמה מהמתים בזכות החלפה נבונה של מאמן. ובני השרון? טוב, לה יש את אפי וטפירו, ועם שני אלה שום דבר לא סגור. הליגה הפכה למרתקת השנה, כשלכולם ברור שהאליפות בכלל לא בכיס של מכבי תל אביב. פתאום "ערב הכדורסל של ישראל" זו לא רק ססמה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully