בית"ר האמיתית

בימים האחרונים מלאה הארץ בניתוחים היסטוריים של בית"ר ירושלים, בעקבות הזכייה בדאבל. הרכבי כל הזמנים, השוואות בין האליפויות והגביעים, ראיונות נוסטלגיה, כשבצד קצת נשכחים האבות המייסדים. אלו שהרימו את האגודה הזאת ויצקו יסודות להצלחה. לשם כך, ומתוך הצדעה, בחרנו גם את הרכב דור המייסדים של בית"ר. ה-11 הכי גדולים שלא זכו בתארים, אבל היו גדולים כשלעצמם. כולם, כך יצא מבלי שנתכוון, מלפני 1975, אבל דווקא היום חשוב עדיין לזכור אותם.

יוז'י סורינוב

האיש בעל השיער הארוך והמזג הפראי, היה השוער הטוב הראשון ששיחק בקבוצה. חשיבותו לא היתה רק בארבע עונותיו הגדולות כשחקן, אלא גם כמי שהכשיר את מחליפו יוסי מזרחי לרשת את מקומו ולהיות השוער היציב ששיחק הכי הרבה עונות בקבוצה. סורינוב, שנרכש על ידי רובי ריבלין ממכבי נתניה, נתן סדרות משחקים ארוכות בהן ללא ספג, ואחראי על כמה שיאים בתחום הזה. הוא היה אקצנטרי, בעל טמפרמנט גועש. מרוב שהצטיין כל כך, כל שער שהיה סופג היה מתפרש בעיני האוהדים כ"מכירה". הרבה בזכותו בית"ר הצליחה לסיים כסגנית אלופה בעונת 1971/72 ולהגיע לגמר הגביע הראשון שלה שלוש שנים לאחר מכן.

חי מזרחי

המגן שמאלי של דור המייסדים. מגן טיפוסי קלאסי של התקופה ההיא: כבד, פראי ובעל בעיטה חזקה ברגל שמאל ומשחק לחימה ללא פשרות. אצלו כל בעיטה היתה מתרוממת למגדל ימק"א. הצטיין בייחוד בעונה הבודדת ששיחק בליגה הראשונה, 1954/55, למרות שהתקשה, כמו כולם, נגד שייע גלזר במשחק מול מכבי תל אביב.

אודי רובוביץ'

אם היה אליל בירושלים של סוף שנות השישים, הרי זהו אודי רובוביץ'. אם הכריזמה של אוחנה הביאה אותו עד לפרסומות של שמפו, זו של רובוביץ' היתה יכולה לקחת אותו אפילו לסרטיו של אפרים קישון. "האפרוח הבלונדיני" היה מהדמויות היותר כריזמטיות ואהודות בקבוצה. בעל חוש הומור נפלא, מראה של כוכב הוליוודי ומנהיגות של קפטן אמיתי. הגיבור האישי של מלמיליאן החל כחלוץ אבל הוסב די מהר לתפקיד הליברו. מעמדה זאת כבש כ-81 שערים, מקום רביעי בטבלת כובשי שערי הקבוצה. כשהיה צריך הוא היה עובר לשחקן כחלוץ, חוזר לעמדת הבלם, וחוזר חלילה. בעל קור רוח ושקט נפשי, אינטליגנציית משחק, יכולת מסירה חכמה ובעיטת תותח שהרתיעה רבים. פרש בשיאו בגיל 28.

שאול מזרחי

גדול הבלמים הירושלמים ששיחקו בבית"ר בכל הזמנים, ואחד משחקני הנשמה המובהקים שלה. שאול , שכונה "שאול המלך", היה ממש כמו קודמו לתפקיד, המטאטא שמואל שטרן: גברבר זקוף קומה, בעל שפם שחור ששיווה לו מראה אצילי. היה אתלט לא רגיל, שהקדים את החלוצים עוד באוויר בטרם הגיעו אליו. התחיל כחלוץ שיכול לבעוט בשתי רגליים, אך כמו במקרה אבי כהן הירושלמי, גם פה המאמן ייעד לו עתיד ורוד יותר כשחקן הגנה. בתקופות השיא שלו נחשב טוב כמו בלם הנבחרת אמציה לבקוביץ', אך לא זומן אליה בגלל שלא היה "קרוב לצלחת" כמו מתחריו התל אביבים.

שמעון צ'רנוחה

מהדמויות היותר אקסצנטריות-משעשעות ששיחקו בקבוצה, ובעל שם משפחה שלא מן העולם הזה (המקור: גרמניה). ג'ינג'י בעל פה גדול שפרנס מערכון של הגששים ואתלט בלתי רגיל, עם כושר גופני לא ממש ישראלי. צ'רנוחה שעלה לקבוצת הבוגרים כבר בגיל 16, ידע לשחק כקשר שמאלי, אבל את עיקר המוניטין שלו עשה כבלם אחורי , או יותר נכון "קצב". התחנה האחרונה שמי שחצה אותה היה מסתכן ברגליים שבורות. השתייך לסגל נבחרת ישראל של לפני מקסיקו 70', זכה באליפות במדי מכבי נתניה ב-1970/71, וחזר לכסח בבית"ר עד שפרש.

ארצי בן יעקב

"הסוס הדוהר" או "הטנק הירושלמי" (כינויים היו לו בלי סוף), היה בלתי ניתן לעצירה כשהיה רץ באגפים. בן יעקב, יליד בנימינה, הצטרף לבית"ר בעונת 1968/69 והפך די במהירות להיות אחד מסמליה. מה שנקרא "בית"רי אמיתי" (לא פלא שככיכב מאוחר יותר גם כחבר מרכז ליכוד). כחלוץ-שחקן קו, הוא לא הרבה לכבוש, אך מבנה גופו הגדול ויכולת הפריצה הסוחפת שלו, שלוותה בקריאות "דיו דיו" מהיציע, הפכה את בית"ר של תחילת- אמצע שנות השבעים לקבוצה קשה לעצירה. תרגיל ההטעיה שלו, שאופיין בהקפצת הכדור על העקב תוך כדי ריצה, שינוי כיוונו והטעיית המגן שמולו, הפך לשם דבר בזמנו. אם היה מחכה עוד שנה לפני הפרישה היה זוכה עם בית"ר בגביע ב-1976, אבל בער לו להיות עורך דין...

סמואל רזניק

"הזר הראשון" של בית"ר ירושלים הגיע אליה בתחילת שנות השישים ומיד בלט בלבושו המגונדר (חליפות מהודרות וצעיפים), ובסיגרים השמנים. אפילו בארגנטינה הוא נחשב לכוכב, ושיחק בקבוצות צמרת כמו "ארחנטינוס ג'וניורס". למרות הסטטיות היחסית שלו והגיל, הצטיין כעושה משחק אינטליגנט, שראה שלושה מהלכים קדימה ומסר כדורים מדוייקים על שטחים של חצי מגרש ויותר. היה הראשון להדגים בירושלים את רזיי "בעיטת הבננה", חמש עשרה שנה לפני שמלמיליאן מיקסם אותה. את הפנדלים היה בועט מהמקום, בעמידה, ללא תנופה (כמו סוקרטס האגדי). אחרי הפרישה, אימן את בית"ר והעלה אותה לליגה הראשונה ב-1968.

אהרון חסון

האוהדים הותיקים של בית"ר תמיד מדברים עליו בערגה. למרות שהיה הצלע הפחות נמרצת בשלישית ההתקפה של "חזקאל-חסון–אלפסי", קנה את תהילתו אצל האוהדים בעיקר בגלל שהיה כמוהם, בית"רי אמיתי, חסיד ז'בוטינסקי מובהק. כקשר שמאלי, פיתח כימיה עיוורת עם שני חבריו למשולש הזה והצטיין בבעיטות עונשין מרהיבות.

ישראל יחזקאל

ממש כמו רבים לסגל הקבוצה בשנות הארבעים, גם חז'קל השתייך לארגון האצ"ל בשנות הארבעים, ונעצר מספר פעמים על ידי המשטרה הבריטית בכל מיני הזדמנויות. יחד עם שותפיו לחוד הקבוצה, סימון אלפסי ואהרון חסון, היה מטריד הגנות בלי סוף. דריבליסט, סוס עבודה, היה חורש את כל המגרש ושולח מסירות על מגש לבישולים. בעל ספרינטים מהירים ויכולת כדרור שהיתה מטעה שחקני יריב ומעוררת צחוק ביציעים. כבש חמישיה במשחק מול הפועל בלפוריה בליגה הראשונה ב-1955, ולפני כן אפילו הצליח להשכיב כמה מגינים סורים ולבנונים כשבית"ר נסעה למשחקי ידידות בחלב ובביירות. כשפרש הקים את את חברת הבנייה "אחים ישראל".

סימון אלפסי

הסופרסטאר הראשון של בית"ר ירושלים, נחשב לצידו של אלי אוחנה לגדול חלוציה. גם היום היה מוצא לעצמו מקום בנבחרת ישראל. וירטואוז וסקורר בכל רמח אבריו. בשנות הארבעים נחשב כאחד השחקנים עם הניתור הכי גבוה בישראל. לעתים היה מפתיע את הצופים כשהיה מתרומם בניתור מעל לגובה המשקוף, מוריד כדור אל החזה ומשחרר וולה לרשת (ברגל ימין או שמאל). בעל משחק ראש שכל כולו אמנות. מנחם בגין העריץ אותו וחודרוב הודה שהתקשה לישון בלילות לפני מפגשים מולו. בתקופות שונות חיזק את קבוצת הצמרת של בית"ר תל אביב, וכיכב בנצחונה על היידוק ספליט. בעונת העלייה 1953/54 תפקד כשחקן מאמן והיה הגורם המשמעותי לעליית הקבוצה לליגה הראשונה.

ד"ר ראול גלר

מגדולי חלוצי בית"ר בכל הזמנים. בית"רי ציוני יליד פרו, שם גם שיחק בנבחרת, בין השאר במשחקי הקופה דה אמריקה בהם כונה "המפציץ היהודי". עלה לירושלים תוך הבטחה לעבודה כרופא אורטופד בבית חולים הדסה. סקורר בלתי רגיל, חוכמת משחק, מיקום מעולה, אינטיליגנט, זריז מאד, בעל בעיטה טובה בשתי רגליו וחיוך שובה לב. בעונה הכפולה 1966/68, בה הנהיג את חבורת הרצים של חיים אזולאי ומונסה, כבש 44 שערים. ביציעים זעקו "איזה קילר- דוקטור גילר!". פרש ממשחק בשנת 1971, ועשה גם קדנציה כרופא הקבוצה. מקום שלישי בטבלת מלכי שערי בית"ר בכל הזמנים. לא סתם.