בית"ר ירושלים תזכה, כנראה, במוצ"ש בדאבל הראשון שלה בהיסטוריה, הזדמנות טובה להשוות אותו להישגים אחרים של הקבוצה. לשם כך, החלטנו לבחור את ה-11 של בית"ר בכל הזמנים, עם שני דברים שחשוב לקחת בחשבון. ראשית, השחקנים שנבחרו להרכב הם רק מקבוצות של בית"ר שזכו בתואר אליפות. כמו כן, הבחירה בהם נעשתה על פי הכושר באותה עונה ולא על פי מידת ההשפעה על המועדון, כמות השנים בהן שיחק בקבוצה או מוצאו. רק הכושר באותה עונה. רק כך נוכל לראות כמה שחקנים מהעונה הזאת היו כאלה גדולים.
עוד בוואלה!
שוער
יעקב אסייג 1992/3
יוסי מזרחי היה הרבה יותר משוער בהיסטוריה הארוכה של בית"ר ירושלים, איציק קורנפיין החזיק 11 שנים באפודה וזכה בשלוש אליפויות, אבל את עונת השוערות הגדולה ביותר נתן יעקב אסייג באליפות השניה. בלי הביטחון שהוא העניק לעולה החדשה, בלי השקט והווינריות שהוא הוסיף להרכב שרק נבנה באותה עונה, חרזי, אוחנה, גרשנייב וטרטיאק לא היו זוכים באליפות. אסייג היווה משקל נגד מול שורה אובארוב, השוער הכי טוב ששיחק בישראל, והצליח לקחת לו לעונה אחת את האליפות. אסייג הביא איתו את היכולת והאמונה מהאליפות הבלתי אפשרית שהשיג עם בני יהודה, ועזר לחבורה של קשטן גם לעשות את הבלתי ייאמן.
הגנה
מגן ימני: אבי כהן 1986/7
סגנונו היה מעט מסורבל, מראהו החיצוני היה חף מחן של כוכבים, לשונו היתה עממית מדי גם בעולם הכדורגל, הילתו היתה הרבה פחות זוהרת מגיבוריה ההיסטוריים של בית"ר אורי הנער מממילא, אלי הווינר החוצפן ויוסי בעל הלב הבלתי נגמר. אבל אבי כהן שבר את כל המחסומים התדמיתיים האלו: הוא היה ווינר, חצוף, אותנטי ומגן עצום בחבילה אחת. מגן שפיצח כל הגנה, סקורר שיכול ללמד היום את כל החלוצים הצעירים איך להתמצא מול השער, ושחקן מוביל שגיוון כל קבוצה, מוכשרת ככל שתהיה.
בלם: סרגיי טרטיאק 1992/3
כמה שהיה איטי, ככה היה חכם. כמה שנקלט והפך ישראלי, משחקו היה הכי לא ישראלי שיש. לא סובל מירידות ועליות, לא תלוי במצב הרוח או מצב החוזה. טרטיאק היה משחקני הרכש הכי גדולים בתולדות בית"ר, ונתן בעונה האליפות השנייה הרבה יותר מעוד הגנה טובה: הוא הביא אופי, הוא הביא שקט, הוא הביא ביטחון, הוא הביא את האליפות הכי חשובה בתולדות בית"ר ירושלים.
בלם: אריק בנאדו 2007/8
חנן אזולאי היה הלב של האליפות הראשונה, הוא היה הכי אותנטי לבחירה בהרכב הזה, אבל בנאדו בלם טוב יותר ממנו. מה לעשות. גם בעונה שעברה, ובעיקר העונה. רק כשהוא היה מחוץ למכבי חיפה, למדו להעריך את בנאדו בעיר הולדתו. כמה החלק שלו היה גדול באליפויות של אברהם גרנט ורוני לוי. כמה חוכמת משחק, מיקום נכון ואופי גלומים בו. בנאדו הביא את זה לבית"ר ירושלים, שבלי השקט שלו סביר להניח שהיתה מתקשה לעבור את הסערות שחוותה. לא משנה מי שיחק לידו העונה, גרשון, אמסלם או בן יוסף, בנאדו נלחם על המקום שלו כאילו היה שחקן שרק עכשיו עלה מהנוער.
מגן שמאלי: שלמה שירזי 1986/7
כמה מגנים היום יכולים לשחק בשתי עמדות הקו? שירזי היה נהדר גם כמגן ימני וגם כמגן שמאלי, התפקיד בו שיחק בעונת האליפות הראשונה של בית"ר. שירזי לא היה רק מנוע. באותה עונה, יחד עם אבי כהן, הוא מיצב ודיגם את המיתוס ההתקפי של בית"ר. שבעה שחקנים תוקפים בו זמנית, עולים ויורדים כיחידה אחת. בעונת האליפות הראשונה היו לבית"ר את שני המגינים הכי טובים בהיסטוריה שלה. שירזי, שזכה 4 שנים קודם לכן באליפות עם מכבי נתניה, היה אחד מהם.
עוד בוואלה!
קישור
קשר אחורי: יוסי אבוקסיס 1996/7
בלי שום קשר למשקעי העבר, חשוב לומר: יוסי אבוקסיס של בית"ר היה שחקן טוב יותר מיוסי אבוקסיס שעבר אחר כך להפועל תל אביב. הוא היה טיפה יותר צעיר, טיפה יותר מהיר, טיפה יותר מבריק, ופחות מתבסס על הגיל והניסיון. בעונת האליפות של אלי כהן, יוסי אבוקסיס היה סדרן עבודה מושלם לחבורת הכוכבים מסביבו. הוא פיזר את הכדורים באמנות בין שמוליק לוי, דוד אמסלם, שאלוי, אוחנה, פישונט, ובאותה מידה הברק שלו לא נפל מזה שלהם. לא היה לבית"ר קשר אחורי כל כך טוב, עד שנחת בארץ דרק בואטנג.
קשר אחורי: דרק בואטנג 2006/7
כמו יוסי אבוקסיס, את החשיבות המכרעת של בואטנג בשושלת של השנתיים האחרונות יבינו רק כשהוא יעזוב. סביר להניח שהנפילה של בית"ר תתחיל שם. מעולם לא נראה בישראל שחקן שהוא כל כך חו"ל. ג'ון אובי מיקל ומיקאל אסיין בצהוב שחור. כוח וטכניקה במידה שווה. כמה ילדותי, עדיין מספיק מוכשר לחפות על כך. ללא ספק, הזר הכי גדול שהיה אי פעם בבית"ר.
קשר תוקף: אורי מלמיליאן 1986/7
חוץ מכוח פיזי, לאורי מלמיליאן היה הכל: ניהול משחק, מסירת אמן, בעיטות חופשיות, כדרור וטאץ' משמיים. היו לו עונות גדולות יותר מ-1986/7, אבל הוא עדיין היה ענק ובטח מספיק טוב להיכנס בקלות להרכב הזה. אם הוא היה בין ה-11 הכי גדולים בכל הזמנים של המדינה, בטח שהוא הבאנקר בהרכב הזה של בית"ר.
קשר תוקף: אישטוון פישונט 1997/8
עוד עמדה עליה התחרו שני שחקנים מדהימים: מצד אחד אישטוון שאלוי, שכבש 14 שערים בעונת האליפות הרביעית, ומצד שני המנוע של בית"ר באותה עונה, אחרי שאוחנה נפצע ואיציק זוהר עזב. המהירות, הניידות, ההשפעה על שאר החברים, מושכות לכיוון פישונט. ולו רק בגלל שער הניצחון מול הפועל תל אביב בבלומפילד. הפועל תל אביב יכולה עד היום לטעון שהאליפות באותה עונה מגיעה לה בגלל בית שאן, אבל השער של פישונט הכריע בבירור איזו קבוצה היתה יותר טובה.
התקפה
חלוץ: אלי אוחנה 1986/7
המקום שלו בהרכב מובטח, השאלה היא איזה אוחנה לשים בו. זה מהאליפות הראשונה, או אולי זה מהאליפות השלישית, שזכה בתואר שחקן העונה בגיל 33. וזו שאלה גדולה יותר: איזה אוחנה היה טוב יותר: זה שלפני הנסיעה לחו"ל או אחרי. אני מעדיף את אוחנה של שנות ה-80, אלוף אירופה בכל נגיעה. הוא אולי פחות מנוסה וחכם, אבל יותר מהיר, חצוף, מלהיב. בית"ר של 1996/7 היתה זוכה באליפות השלישית בלעדיו, אבל לא זו של 1986/7.
חלוץ: רונן חרזי 1992/3
אם חרזי היה ירושלמי או עסוק כל הזמן בבניית התדמית ההיסטורית שלו, סביר להניח שהיה מוזכר בנשימה אחת עם אגדות אורי ואלי. מעולם לא היה שחקן טוב יותר מאוחנה באיזושהי עונה של אליפות, רק חרזי של 1992/3 היה כזה. חרזי היה הכרזת הפתיחה לעשור הכי מפואר בתולדות בית"ר, החלוץ לעשור שבו שחקני רכש תפסו את המושכות והנהיגו את בית"ר. למכבי תל אביב, אלופת 1991/2, היתה תשובה כמעט לכל דבר בבית"ר של 1992/3. רק לא לחרזי. שער השיוויון שכבש בטדי במשחק העונה מול מכבי תל אביב בין שורה אובארוב לקורה, שיחרר את הפחדים מהעולה החדשה בדרך לתואר הכי מתוק שלה.