1. כשאורלנדו מסתכלת על עצמה בראי, מה היא רואה?
אסף רביץ:
תלוי על איזה צד היא מתעוררת. בסך הכל, זו קבוצה צעירה ואיכותית שקיבלה בפלייאוף הזה שיעור, וזו הדרך היחידה לצבור נסיון. אורלנדו תמשיך לדבר חזק במזרח, ובכל שנה תהיה טובה יותר. יש לה פרנצ'ייז פלייר, שחקן קלאץ' תורכי ומאמן מצוין. אבל ביום שבא להם להתקטנן, המג'יק ימצאו גם כמה קמטים שחייבים להיפטר מהם כדי להתקדם. זה מתחיל במחסור בעזרה לשלושת הגדולים- ג'אמיר נלסון רכז סביר, מוריס אוונס רול פלייר סולידי, ועל הספסל פשוט אין בשורה. סטן ואן גנדי חייב להוסיף לסגל שלושה שחקנים ראויים, כשהדגש צריך להיות על גבוה נוסף, כי לא נגד כל קבוצה ניתן לשחק עם הרכב נמוך (מקדייס חיסל אותם בריבאונד בשני המשחקים האחרונים). ולא, טוני באטי זה לא נחשב. הנושא השני על סדר היום הוא דוויט הווארד. בקיץ הקודם הוא עבד על גיוון בהתקפה אבל ככל שהעונה התקדמה החידושים נעלמו, הפעם הוא צריך לשלב עוד קיץ של עבודה קשה עם התעקשות להשתמש בכלים האלה בעונה הרגילה, גם במחיר של הפסדים.
גיל קדרון:
כשהמג'יק מסתכלים על עצמם בראי הם רואים שאינם מוכנים עדיין להגיע לגמר המזרח, אבל אל להם להתבייש בהשתקפות שניבטת מהם, מכיוון שמדובר בקבוצה צעירה שמסוגלת - וצריכה! - להשתפר. בכל עונה קבוצה אחת מסיימת את העונה בצורה מוצלחת, בעוד שכל האחרות מגיעות לקיץ בתחושת כשלון, ולאחר שאור זרקורים הועמד אל מול עמודת החולשות והחסרונות שלהם. אחרי ההפסד לדטרויט כולם ראו שאורלנדו לא קבוצה קשוחה, ולו בגלל הניסיונות הנואשים של השחקנים להיראות קשוחים, שחסרה לוואן גנדי נוכחות בצבע לצד הווארד, ושחסר לו מנהל משחק אמין, שנלסון יהיה המחליף שלו. ולמרות כל זאת, על אף האיבודים והחטאות העונשין, הצליחו המג'יק להישאר במשחק החמישי עד הרגע האחרון, בזכות היכולת שלהם לקבל נקודות בצרורות בסטרצ'ים קצרצרים מכל אחת מהעמדות על המגרש. בשנה הבאה, אם הווארד יחזור משופר, ולצידו יחכה איזה דמוי קורט תומאס, הקבוצה תוכל להגיע לגמר האיזורי.
דן לזר:
כשאורלנדו מסתכלת על עצמה בראי היא רואה יותר מהכל קרקס. או אם תרצו, פסטיבל פנטזיה. לא סתם קוראים להם מג'יק, ולא סתם הם באים מארצו של דיסני. אם הייתי צריך להחליט על שם חדש לקבוצה לקראת העונה הבאה, הייתי פשוט קורא להם "אורלנדו לה-לה לנד".
מה היה לנו שם? סופרמן אחד שמתעופף רק באגדות, או לפחות בסופי שבוע אולסטאר, אבל לא מסוגל לקלוע מהקו כשצריך (וגם כשלא צריך), ואף אחד אחר גם לא מפעיל אותו כמו שצריך; נובוריש אחד מפציץ שלשות אבל אינו הקוסם האמיתי שהיית רוצה שיסחוב את הכרכרה שלך על הגב כל הדרך אל ארץ האגדות; מיני קוסם אחד תורכי שהצליח להמציא את עצמו מחדש בגיל 29, אבל עם כל הכבוד- לך תבנה מדינה על הכניסות המזדמנות שלו לסל; ומיקי מאוס אחד בעמדת הרכז, שכמו העכבר המקורי מנסה לכשף את המטאטאים האחרים לעשות את העבודה בשבילו. התוצאה? בלגאן, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אין יד מכוונת ויש הרבה אנשים העומדים בחוץ ומפציצים מרחוק. עם החוזים הקיימים כרגע קשה גם לראות איך משהו מכל זה יכול בכלל להשתנות.
2. מה ההורנטס צריכים לעשות על מנת לחלוף על הספרס?
אסף רביץ:
סן אנטוניו לא תיעלם בקלות. בפעמיים היחידות שהדיחו אותם בשש השנים האחרונות זה היה בעזרת סל ה-0.4 שניות של פישר והפאול הטיפשי של ג'ינובילי על נוביצקי בסוף המשחק השביעי. אבל אלה בדיוק הדברים שבניו אורלינס צריכים להימנע מלחשוב עליהם. אחרי שלושה נצחונות בית ב-20 הפרש, המשימה העיקרית של ביירון סקוט היא לוודא שהמעמד לא מתחיל להשפיע, ושהשחקנים שלו פשוט ימשיכו כרגיל. בהנחה שטייסון צ'נדלר כשיר, הסדרה תלויה בעיקר בצרעות, הם ינצחו או יפסידו אותה. המשחק השישי, בו כל הלחץ יהיה על האלופה, יכול להיות צ'אנס נהדר לא רק לסגור עניין, אלא לגדול, ולגדל זוג וובוס שישמשו את הקבוצה בהמשך. כדאי לסקוט לשקול לעלות עם בונזי וולס בחמישייה במקום פז'ה, שמנוטרל על ידי בואן, ולקוות שזה הזמן למשחק של 22 נקודות מג'נרו פארגו, כי עדיין לא היה אחד כזה בסדרה.
גיל קדרון:
לביירון סקוט יש את כל הכלים להדיח את האלופה. יש לו גבוהים שיכולים לפרקים לשמור את דאנקן באחד על אחד, יש לו רכז טוב יותר בכל האספקטים של המשחק, מנהיג אמיתי, ואפילו בואן לא יכול לעצור אותו, יש לו פאוור פורוורד שגורם לספרס לשלם על כיווץ ההגנה שלהם אחרי פיק אנד רולים, ויש לו אולם ביתי רועש. כבר שלוש פעמים כל זאת העניק לו ניצחונות מרשימים בבית, אבל לא הספיק בחוץ, שם הצרעות נראו ביישניות יותר, בטוחות פחות. אולי סקוט צריך להראות להם קליפים מהניצחונות הביתיים במהלך פסקי הזמן, כי כל החלקים יושבים במקומם להפלת האלופים, שמשחקים הכי טוב שהם יכולים, בהתחשב בעובדה שאין מי שייקל על העומס ההתקפי שנופל על שלושת הגדולים, ומכאן הקושי של שלושתם להצטיין בו בזמן. אה, וכדאי שהמאמן יבהיר לפז'ה שהסיבה שהוא נמצא על הפרקט היא רק כדי שבואן יידבק למישהו, ולכן על לו לזרוק. בו בזמן, כדאי שסקוט יילחש למו פיט שהוא הוא הפז'ה החדש, הצלע ההתקפית השלישית של הקבוצה, ושיורה על המשך הכאתו של טוני פארקר, בכל פעם שנדמה לצרפתי שהוא רוצה להיכנס לטבעת.
דן לזר:
ההורנטס צריכים בשלב הזה רק להאמין. ולתת את הכדור לכריס פול. דומה שבוורידיו של פול זורם דם של אצילים, ובשונה מן הדם הזורם, למשל, בסטיב נאש, הדם של פול קופא בעורקיו כשזה מגיע לזמן הכסף, והוא משחק באותה האפקטיביות של משחקי עונה סדירה. מדהים, אבל אלו החומרים מהם עשויים אלופים. אפשר לדבר כאן ולנתח תילי תילים של ניתוחים על מה הצרעות צריכות לעשות בפן המקצועי כדי לעבור את הספרס, אבל האמת היא שקואץ' סקוט יודע את העבודה לא פחות טוב אפילו מפרשני וואלה!, וההורנטס גם הוכיחו שלוש פעמים עד כה כי המפתח לשערי סן אנטוניו מצוי בידיהם. מה שנותר הוא באמת פשוט, לתת את הכדור לפול, והוא כבר ישים את החברים בעמדה ממנה גם אם היד רועדת והלב בתחתונים, הכדור בתוך הטבעת, פשוט כי אין לו שום מקום אחר ללכת אליו.
3. בוסטון מוליכה 2:3 על הקאבס. יש לה סיבות לדאגה?
אסף רביץ:
כן, בוסטון צריכה להיות מודאגת. לא לגבי הסדרה נגד קליבלנד, אותה ככל הנראה תיקח, אלא לגבי ההמשך. מה שמעניין זה שההבדל בין בית לחוץ בא לידי ביטוי בעיקר בהגנה - הסלטיקס מאפשרים 22 נקודות יותר במשחקי החוץ. מסקנה אחת היא שלקהל יש חשיבות עצומה בהכנסת השחקנים למוטיבציה. קצת שכחנו אחרי שני עשורים של דשדוש, אבל הקהל בבוסטון הוא אחד הטובים בליגה, והשנה הוא מוכיח זאת שוב. המסקנה השנייה היא שההגנה של הסלטיקס מבוססת יותר מדי על מוטיבציה - זה הרבה יותר טירוף משיטה. המסקנה השלישית, והחשובה ביותר, היא שגם בבית וגם בחוץ ההתקפה בינונית. ריי אלן נראה גמור, פול פירס רחוק משיאו וביחד הם קולעים בכ-40 אחוזים מהשדה וסם קאסל, שאמור היה להיות אקס פקטור, לא קלע סל כבר שלושה משחקים. פרט לקווין גארנט, שלוקח על עצמו יותר ויותר אבל עדיין הולך לקו רק 4 פעמים למשחק, רק רייג'ון רונדו מתפקד ברצינות בחצי הזה של המגרש. הסלטיקס יהיו חייבים להתחיל לנצח משחקים דרך ההתקפה, כי מהסיבוב הבא כבר יהיו רק קבוצות התקפה מלוטשות שיכולות להגיע ל-95 ו-100 נקודות גם בבוסטון.
גיל קדרון:
הו הא, יש לבוסטון המון סיבות לדאגה, המון. היכולת בבית באמת מעוררת השראה, אבל פקקי התנועה ההתקפיים נחשפים כשאין את הקהל המשולהב מאחוריהם, והכדרורים המיותרים של פירס, הירידות במפלס הבטחון של רונדו, צו ההרחקה שקיבל גארנט מהצבע, והידיות המתיישנות של אלן, כל אלה נותנים תחושה עמוקה שהדם הירוק איננו דם של אלופים. דטרויט מסתכלת, ואינה נבהלת. גם הלייקרס וההורנטס לא צריכים להזיע. עיניו של דוק ריברס משדרות לחץ, משדרות ספק שמכרסם מבפנים, ואלו מסוג הדברים שפופוביץ' ופיל יעשו מהם מטעמים בגמר, במידה שייפגשו שם. מה ש-KG זקוק לו כל כך הוא מאמן שיוכל להוריד ממנו מהלחץ, שיוכל לשאוב ממנו קצת את ההשפעות השליליות של האנדרנלין שמבעבע בעורקיו, כי נדמה שבכל רגע הולך הביג טיקט להתפוצץ לרסיסים. אני ממשיך להחזיק אצבעות לקלטים, אבל מפלס האמונה צונח. מה שכן, ניצחון חוץ בקליבלנד עשוי לשבור את המנחוס ולשנות את התמונה, כי הכל עלול לקרוס בעקבות הלחץ האטומי של משחק מספר 7.
דן לזר:
אם הייתי אוהד בוסטון לא הייתי רגוע אחרי המשחק הלילה, ועוד פחות לקראת המשחקים הבאים. בוסטון מובילה מול לברון וחבורתו, וטרם הפסידה בבית בפלייאוף, אבל הנתון היותר מכריע הוא שהיא גם טרם ניצחה בחוץ, נתון מחפיר בשביל קבוצה הרוצה שחושבת אליפות. עכשיו הסלטיקס הגיעו לצומת T, ומכאן אפשר לפנות ימינה, אבל גם שמאלה, תבחרו אתם מהו כיוון הניצחונות ומהו כיוון ההפסדים. בוסטון גמגמה מול אטלנטה ומתקשה לנצח את קליבלנד, גם בבית במשחק הראשון, וגם הלילה. הקאבס כבר הובילו ב- 14 והיו רחוקים בסך הכל 4 נקודות, פחות מדקה לסוף, מניצחון חוץ, כך שבוסטון תלויה על בלימה, ואין לה שום סיבה להיכנס לשאננות לקראת אתגרי ההמשך. ריברס לא מצליח לייצר כוח הרתעה ירוק, ולקראת סדרת גמר המזרח, אם תבוא, גם העייפות תתחיל לשחק תפקיד בהתחשב בכמות הזיעה שבסלטיקס שופכים בכל סדרה עד כה. התחושה היא שאם יבוא הפסד ביתי אחד כל העסק עוד עלול להתפרק.