כך נהיינו (2)

אין ספק כי צורת ההסתכלות שלנו על החיים בכלל ואירועי ספורט בפרט השתנתה מאוד עם השנים. זה לא המקום לפרט את הסיבות (אינטרנט, טלוויזיה רב ערוצית, גלובליזציה...), אבל אופן ההתבוננות שלנו הוא אחר. יש לזה המון יתרונות, אבל גם לא מעט חסרונות. למשל, לפעמים נדמה כי תקשורת הספורט איבדה את היכולת התמימה לשמוח. שהביקורת הפכה מאמצעי למטרה. כל הישג חיובי מתקבל בטבעיות, ורק משמש כפלטפורמה לקטילה וציניות. לכבוד יום העצמאות, וואלה! ספורט מנסה לבדוק כיצד היו מסקרים היום את אירועי הספורט הגדולים בתולדות המדינה (התאריכים הם יום אחד אחרי התרחשות האירועים). אותם אירועים שסגדנו להם וספורטאים שהערצנו. תבלו? הצחקתם אותנו.

שמחה גדולה היתה אתמול בהייפילד רואד אחרי שליברפול מחצה את קובנטרי 1:6 במחזור הסיום של העונה. אבל החגיגות של האלופה האנגלית הטרייה היו כאין וכאפס לעומת האקסטזה שאחזה בעם היושב בציון, שהתבשר כי אחד מבניו היה האחראי הבלעדי להישג של הבחורים באדום. צמד השערים של רוני רוזנטל, השישי והשביעי שלו מאז הגיע למרסיסייד לפני קצת יותר מחודש, פתחו כצפוי את מהדורת החדשות במדינתנו הפרימיטיבית, והוצגו לציבור הישראלי כנס ספורטיבי שהביא ישירות לזכייתה של ליברפול באליפות.

אז למען הדיוק, הנה כמה עובדות. ההספק של "רוקט רוני" (כפי שהוא מכונה באנפילד, לפחות על ידי האוהדים שמצליחים לזהות אותו) בחודש האחרון הוא אומנם מרשים למדי, אבל אם נבחן באמת את העובדות, נגלה שמחצית מאותה שישייה מופלאה שחוררה אתמול את רשתם של התכולים נכבשה על ידי ג'ון בארנס; שהשער שפתח את מסכת ההבקעות חתום על שמו של איאן ראש, ושלשתי האגדות הללו יש במשותף 54 שערים העונה, קצת יותר מהשביעייה של רוני שלנו.

יתרה מזאת, פרט לשלושער המפורסם מול צ'רלטון (בלי ספק אחת מאריות האי הבריטי, שרק במקרה סיימה במקום הלפני אחרון בטבלה), יתר שעריו של החלוץ המושאל מסטאנדרד ליאז' הגיעו כשכתר האליפות כבר היה מונח למעשה בכיסה של קבוצתו. השערים מול נוטינגהאם פורסט וצ'לסי היו אולי מכריעים למראית עין, אבל למעשה ליברפול נאלצה להיעזר במעידה לא צפויה של יריבתה לצמרת, אסטון וילה, מול מנצ'סטר יונייטד המסכנה (שככל הנראה תפטר את אלכס פרגוסון הכושל בשבוע הבא, גם אם זה יצליח לגבור על קריסטל פאלאס בגמר הגביע) כדי לשמור על מעמדה בפסגה.

כי זהו רוני רוזנטל: חלוץ בינוני (מינוס) בקבוצה גדולה באמת, שסתם תפס חודש מוצלח ומקרי. וכמו הרוזנטל שאנחנו מכירים כל כך טוב, הוא פרח דווקא בגארבג' טיים. כן, זה אותו רוזנטל שכיכב מול ניו זילנד והחמיץ כמו טירון ברגע האמת מול קולומביה. אל תטעו - ההחמצות מסמרות השיער עדיין שם, הן פשוט לא עושות את דרכן מעבר לים התיכון לרוממה. לכאן מגיעים רק השערים.

לפחות במולדת הכדורגל, בה יש תרבות ספורט בריאה, יזכרו את רוני רוזנטל כלא יותר מדמות קאלט. פסיק קטן בהיסטוריה המפוארת של המועדון, שלא סיים מתחת למקום השני גם בשמונה השנים שקדמו להגיעו. תהיו בטוחים שעד האליפות הבאה של ליברפול המורשת המופרכת של רוזנטל בוודאי תישכח.

אויש, כרגיל אנחנו אוהבים לנפח את הישגי ספורטאינו, בתקווה לא סמויה שהצלחתם תקרין קצת עלינו. כך היה עם מכבי תל אביב, שגם זקני הדור מתקשים להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהניפה תואר אירופי, וגם הנביאים יודעים שלא תזכה בנוסף בימי חייהם, וכך קורה כעת עם דורון שפר, שנבחר לפרשמן המצטיין של ליגת הביג איסט.

קודם כל, כדאי שנבהיר דבר אחד ברור – שפר הוא כדורסלן, ותו לא. הוא לא מתעניין, ולא אמור להתעניין, בשינוי חברתי או רוחני, אלא אך ורק בדרכים השונות והמשונות להניח את הכדור בתוך הטבעת. ההתלהבות הציונות משכיחה את העובדה שלצדו של שפר משחק מי שעתיד להיות אחד מגדולי הכדורסלנים של דורנו, דוניאל מארשל, שנתן עונה כבירה, ובטורניר המכללות שבא עלינו לטובה רק ימשיך ויוכיח בדיוק עד כמה הוא בנוי להיות כוכב על. תהיו בטוחים שיהיה זה הוא ולא שפר שיעשה את המהלכים החשובים בשלבים המכריעים.

כן, שפר שחקן נחמד, אבל מי שחולם על בחירה בדראפט לא מבין ולא חצי דבר בחשיבה הכדורסלנית מעבר לים, שכן הוא לא יודע שלא היה ולא יהיה מקום של קבע ליוצאי הליגות האירופאיות ב-NBA. דראזן פטרוביץ', השחקן הטוב באירופה, משחק בקבוצה בינונית, טוני קוקוץ' לא מצליח להותיר חותם, והדגש על אתלטיות ממשיך להדיר את רגלי הכדורסלנים מהיבשת הישנה ממחוז חפצם. בפועל, הקריירה שצפויה לשפר תהיה דומה לזו של הנפלד: הוא יעבור למכבי תל אביב, ויהפוך לאחד הסמלים המזוהים והמוכרים שלה. תסתכלו לו במבט היציב בעיניים, הוא לא בנוי לדברים שונים ומשונים. בכל אופן, שיהיה לו במזל, לא שנראה לי שהוא מאמין בדברים כאלה.

כשנחום סטלמך נגח לרשת של יאשין את שער השוויון, לא יכולתי לשמוע אפילו את המחשבות שעברו לי בראש. חוויה ויזואלית ודציבלים בעוצמות שכאלה לא נראו במקומותינו עדיין. כמה היו שם, 60, 70 אלף גרונות ששאגו בו זמנית? מי היה מאמין שחוויות מהאצטדיונים הגדולים ביותר בעולם יגיעו גם אלינו. אירופה בישראל.

הנבחרת הישראלית הרגישה שעשתה את שלה אחרי השוויון. הרי כולם ציפו לרביעייה של היריבה האימתנית וקיבלו משחק שקול. אולי מהסיבה הזו, כשספג חודורוב את השער השני, לאיש לא ממש היה אכפת. אנחנו את הסנסציה שלנו הרי קיבלנו, הפסד בכבוד לנבחרת שהשחילה לנו חמישייה לא מזמן ושנראית מועמדת לזכייה במדליית הזהב במלבורן. וכאן בדיוק הטעות שמאפיינת אותנו. השחקנים של גיבונס, המאמן וגם אוהדי הנבחרת לא ממש מבינים שהגיע הזמן להפסיק עם השטות הזו שנקראת "הפסדים בכבוד". אין ספק שהסובייטים טובים מאיתנו, אבל להתייחס להפסד מינימאלי כאל ניצחון מעיד על צרות מחשבה ועל קיבעון.

במהלך המשחק היה לי ויכוח עם קולגה. "מה אתה רוצה?", תהה, "אנחנו מדינה צעירה, קיימת 8 שנים בסך הכל. מותר ליהנות משער לרשת של יאשין". לא נשארתי חייב: "מה שאתה שוכח הוא שאחרי מלחמת העולם גרמניה הייתה מפורקת וגם להונגריה לא ממש הייתה נבחרת. שתיהן הגיעו לגמר בשוויץ לפני שנתיים". הוא שתק. בתוך תוכם יודעים גם הוא, גם גולדה מאיר וגם שאר הרבבות שהגיעו לאצטדיון הלאומי, שאת השער הזה של סטלמך לרשת של יאשין ישכחו בתוך חודש, חודשיים, מקסימום חצי שנה. 2:1, עוד הפסד בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל.

המאפיין הגדול ביותר של שלמה גליקשטיין הוא החוסן הפיזי. התכונה הטובה ביותר של עמוס מנסדורף היא הנחישות והעקשנות, היכולת להוציא ליריב את המיץ. בסוף השבוע האחרון יצר השילוב הזה קומבינציה קטלנית, שהתוצאה שלו הביאה לנבחרת הטניס של ישראל את ההישג הגדול ביותר בתולדותיה. אם לא יכולת ההתשה של גליקשטיין, שמזכיר יותר חבר אגד מאשר ספורטאי, לא היה מילאן שרייבר נפצע ונוטש במערכה החמישית. אם לא ההתקרצצות של מנסדורף, הוא לא היה מוציא למילוסלאב מצ'יש את המיץ וטוחן את קארל נובאצ'ק בקרב שכולו עניין של חוסן מנטאלי. גליקשטיין ומנסדורף עמדו בשלושה ימים של לחץ בהראדץ קראלובה מול נבחרת צ'כוסלובקית עדיפה שלפחות שניים משחקניה יצליחו, כך נראה, להשתלב בטופ 5 של הדירוג.

אבל למרות האופוריה, צריך לשאול את עצמנו האם התכונות הללו יביאו אותנו להישג ממשי כלשהו. והישג ממשי הוא לא העפלה חד פעמית לשמונה הגדולות בגביע דייויס, אלא השתלבות קבועה בטופ של הספורט הלבן. כי גליקשטיין, עד כמה שהוא נאצל, כבר לא יהיה שחקן של הטופ 20. מנסדורף משדר שאולי הוא יגיע לשם מתישהו, אבל הדרך עוד ארוכה. לפני שמתכוננים למפגש רבע הגמר, כדאי לצנן קצת את ההתלהבות: בשביל להגיע לארץ המובטחת צריך קצת יותר עומק וכישרון בנבחרת שלנו. כי הגיע הזמן שגליקשטיין ומנסדורף יפסיקו להתיש את עצמם גם במשחקי הזוגות. הגיע הזמן שבנוסף לטניסאי יחידים טובים יצמח כאן גם זוג קטלני, ורצוי כזה שיביא גישה בריאה וחיוך למשחק.

גבירותיי, רבותיי, תעצרו את הרכבת. תביאו את התקשורת. שמישהו, למען השם, ישיג את ראש הממשלה על הקו. יש לנו שחקן ישראלי ראשון ב-NBA! וואו. אתם יודעים מה יכול להיות באמת נחמד? השחקן הישראלי הראשון בליגת הקריקט של אוסטרליה. ה-NBA – אם מישהו במקרה פספס – היא ליגה טיפשה, מקובעת, שמונעת מצימאון פרסומי וכלכלי ותו לא. מי שמחפש כדורסל באמת טוב, שיפנה מבטו לאירופה, שם ימצא כדורסל איכותי בהרבה, חכם פי כמה, ואגרסיבי ואטרקטיבי לא פחות.

אם הניקס, אחת הקבוצות הגרועות והיבשות בליגה, היתה מחתימה את קטש על בסיס מקצועי אז מילא. אבל הרי לכולם ברור הטריק השיווקי הזול שביצעו ראשי הקבוצה: הם מביאים שחקן ישראלי נחמד ושקט כדי לפנות ליהודים העשירים של ברוקלין. אפילו אוויר פחות שקוף מזה. כרגע, הדבר היחיד שמפריד בין עודד ובין עשירי ברוקלין הוא שביתת השחקנים הגדולה. כי בליגה הסו-קולד הכי טובה בעולם שום סכום כסף הוא לא מספיק. עם איך שהליגה הזאת נראית, אולי עדיפו שימשיכו לשבות.