חסר טעם

זה יישמע מוזר לטרמפיסט הממוצע של מכבי תל אביב, שהתוודע לשמות כאלברטיס ואוברדוביץ' פחות או יותר ברגע שפיני גרשון נחת בקבוצה, אבל בשקט בשקט מתקיימת בישראל כת קטנה, מצומצמת מאוד (רוב חבריה, אגב, כותבים ב"ישראל היום"), שאשכרה אוהבת כדורסל אירופי, בלי קשר להצלחותיהם או כשלונותיהם של הצהובים.

הכת הזאת צפתה באדיקות בשידורי הפיינל פור גם כשמכבי לא היתה שם (כלומר במהלך כל שנות ה-90'), ומתקשה לשכוח שפעם, לא כל כך מזמן, היו פה כוכבים אמיתיים. אנחנו זוכרים, למשל, שהאלופה של 93', לימוז', היתה קבוצה מגעילה, אבל עברה בחצי הגמר את סאבוניס (של ריאל מדריד) ובגמר את טוני קוקוץ' (מבנטון טרוויזו). אנחנו זוכרים שבפיינל פור הסופרוליג של 2001 נאלצה מכבי תל אביב לדלג בחצי הגמר על ילד בשם קירילנקו (מצסק"א) וגברה בגמר על פנאתינייקוס של בודירוגה ורברצ'ה. ועוד קראו לזה אליפות עם כוכבית, בגלל פיצול הליגות. בעונה הבאה, אגב, הפסיד בגמר מאנו ג'ינובילי מבולוניה. שנה לאחר מכן הוא כבר זכה באליפות NBA ראשונה.

כבר אין שחקנים כאלה באירופה. דנילו גלינארי ממילאנו וניקולה באטום מלה מאן היו עשויים להתפתח לדרגת כוכבי על, אבל זה יקרה רק ב-NBA. אפילו עומרי כספי הלא בשל בעליל תיכף ייגזל מאיתנו. גם פארקר איננו, שאראס הזדקן וניקולה וויצ'יץ' עוד מעט מחזיר ציוד באפסנאות. רמת הענף הולכת ויורדת, והכדורסל האינטליגנטי שפעם זוהה עם היבשת הולך ונעלם. מרבית המשחקים נראים כמו תחרות זריקה מחוץ לקשת, לפחות עד שהרחקתה המיוחלת תחזיר את השפיות. כמובן שלא נפסיד שניה מהמשחקים, אבל לאור היעדר שחקנים עם כריזמה (ועם מום קל בתחום הגאווה הלאומית), אל תצפו מאיתנו להתלהב.

מכבי תל אביב היא קבוצה שרודפת הצלחות. 47 תארי אליפות בארץ המזיעה שלנו יכולים להעיד על כך. מה הפלא אם כך, שבשנים האחרונות, בהן אין באמת תחרות על התואר מבית, מחפשים הצהובים את תחושת ההגשמה העצמית בחוץ? זה רק טבעי מבחינתם. פתאום, מה זאת אליפות לעומת פיינל פור? מהו גביע המדינה לעומת אליפות אירופה? אלא שישנה תכונה בכדורסל הישראלי השנה, כזאת שחובבי הליגה חיכו לה שנים, ועכשיו הם יכולים להרים את ראשם מבלי לפחוד שילעגו להם. ישנה תחרותיות, והתקשורת, כמו גם האלופה הישראלית, יודעת זאת. לפתע האירוע במדריד לא נראה כזה מלהיב כמו פעם. כמו בן אדם עם קריירה מוצלחת במיוחד, שמתעורר יום אחד ומבין שהוא היה יותר מדי ממוקד בעבודתו, ושכח לגמרי את הבית שלו, אותו הוא לקח כמובן מאליו. כך גם מכבי ואוהדי הכדורסל בישראל יודעים שאמנם המשחקים בספרד חשובים ויוקרתיים, אבל הפיינל פור האמיתי יתחיל ב-28 במאי, וכשהוא יגיע, ההתרגשות תהיה שם.

הדיווחים מדברים על 3,000 אוהדי מכבי ת"א שיהיו באולם במדריד ביום שישי. מחירי הכרטיסים הם התירוץ הרשמי, אבל מחירים גבוהים מעולם לא עצרו את אוהדי מכבי, כפי שלא עצרו אף פעם אוהדי כדורגל ששילמו פי 20 מערכו הנקוב של הכרטיס כדי להיכנס למשחק נבחרתם במונדיאל או בגמר ליגת האלופות. זאת אומרת, ברור שלעלות החבילה יש השפעה על ההחלטה להישאר בבית, אבל יש כאן מסר נוסף - מכבי תל אביב פשוט לא שווה את הכסף. האוהדים האלה לא קונים, תרתי משמע, את הבלוף שקוראים לו מכבי תל אביב ולא את זה שמכונה יורוליג.

ליגת העל הפכה השנה למעוררת העניין הגדולה יותר, לאינדיקציה האמיתית לגבי היכולת של מכבי. אוהד שרואה איך מועדון הספורט הכי דומיננטי בהיסטוריה מפסיד שלוש פעמים לבני השרון, פעמיים לחולון ופעם אחת לנהריה ומנגד מקבל למשחק מכריע על העלייה את ברצלונה, קבוצה שבקושי הייתה נכנסת לפיינל פור הישראלי, לא יכול להאמין שהמפעל השנה הוא על אמת. שמכבי היא על אמת. רק תחשבו על ההבדל בין מכבי האימתנית של גרשון ובין הקבוצה הבינונית הזו. אלה לא 100 יורו לפה או לשם, זה הרבה יותר.

הבעיה הכי גדולה עם הפיינל פור הקרוב, היא שנדמה כי כבר ראינו הכל ממכבי תל אביב, ולא הקבוצה הנוכחית של שמעון מזרחי תהיה זו שתוכל להתקרב לרמות הריגוש שסיפקה הקבוצה של שאראס ופארקר. אז נכון שצביקה שרף מעולם לא זכה ביורוליג, אבל זאת לא סיבה מספקת לקפוץ לבריכה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ולמצוא את הריגוש מחדש. בכל זאת, את האטרף והדרמטיות שהיו כאן בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, כבר אי אפשר לשחזר. הסיפורים של אז פשוט היו הרבה יותר טובים. זה מתחיל ב-1999 בסלוניקי. עודד קטש מהצד של הרעים, דורון שפר (בידיעה שמדובר במשחקו האחרון) בצד הצהוב. אלפי צהובים מגיעים דרך כל מקום אפשרי בדרום-מזרח אירופה לחגוג את הסדר ולנסות ולצרף נספח להגדה. אף אחד בסלוניקי לא זכר את התואר האירופי האחרון שהצהובים זכו בו אי שם ב-1981, ואף אחד לא ישכח איך הם פיספסו אותו. אחר כך הגיעה פאריז שנצבעה בצהוב, והשלשה המדהימה בהיסטוריה שהצדיקה את קיומו של טורניר הפיינל פור ב-2004 בתל אביב. הטורנירים במוסקבה ופראג כבר היו מעיקים עבור הערים המארחות, ומה שקורה השנה בבירה הספרדית הוא עוד שלב בירידת המתח הכללית.

למי מוסרים את הכדור בהתקפה האחרונה? מיהו הווינר שאנחנו רוצים לראות את הכדור בידיים שלו ברגעי האמת? מתי נזהה את הגבר האמיתי של הקבוצה הזאת, זה שמוכן לקחת את המשחק על הכתפיים שלו מבלי שנזהה לו רעד ברגליים? זה בטח לא ביינום. זה היה יכול להיות שארפ, אבל החלודה מקשה עליו להתרומם מהספסל. אחרי מדריד קיווינו שהלפרין הפך סוף סוף לגבר, אבל מאז מכבי הפסידה שני משחקים צמודים מבלי שהוא נקף אצבע. בורשטיין פצוע, וויצ'יץ' נהיה פחדן, בלותנטאל לא צפוי, מוריס בדעיכה, ואומנם כספי הוא גיבור חסר פחד, אבל בטח שלא הפתרון. המצוקה ברגעים המכריעים, זו שכונתה במשך תקופה ארוכה כ"תסמונת הרבע הרביעי", מאיימת לערער את כל היסודות המכביסטיים של הקבוצה הזאת. גם צביקה יודע שמה שמנע ממנו גביע בשנות ה-80 היה המחסור בווינר. כי ג'מצ'י – גם אם היה סקורר, בעיקר זכור כצ'וקר. עכשיו אין את מיקי, אין את מקדונלד, אין את שאראס, אין את פארקר. הפתרון הבלתי נמנע הוא להגיע לרגעי ההכרעה עם יתרון מבטיח. גם על זה אי אפשר לסמוך.

אתה קונה גרעינים, מפנה את הלו"ז, מנסה להתרגש. המשחק מתחיל. אתה מגביר את הווליום, מנסה להגביר את לחץ הדם, מוחא כפיים. אבל איפשהו בתוכך אתה יודע שלא מדובר בדבר האמיתי. אוקיי, אז את אותם הדברים היית עושה גם אז, כשהרגשת משהו כלפי הקבוצה הזאת, אבל היום הכל הפך לתגובה אינסטנקטיבית. לריפלקס. אתה מנסה לחקות את התנהגות העבר כדי להרגיש משהו בהווה. כשזה לא עובד, אתה משתדל להכניס מעט רציונאליות לסוגיה ולתהות האם, במעין גרף חולני והפוך, בכל יום שעבר השלת מעצמך עוד גרם אהדה. אתה חושב שדווקא בעונה בה הקבוצה הזאת, שפעם היתה שלך, מגיעה כאנדרדוגית, היית אמור לחזור לאהוד. לאהוב. אלא שבפועל הכל מרגיש אותו הדבר: כמו כלום. בסופו של יום אתה תבין שכל הרציונאליות, הניתוחים והפסיכולוגיה ההפוכה לא ישנו כלום, כי אהבה אמיתית לקבוצת ספורט – כמו אהבה אמיתית לאישה, או אלבום טוב – קשה להסביר. או שיש או שאין. אצלך היא נעלמה מתישהו. ספק אם אי פעם תחזור.