אי שם באמצע באוקטובר 2005 שיחקה נבחרת ישראל בכדורגל מול יריבה עדיפה עליה, בניסיון להשתחל ליורו 2006. אחרי עוד תצוגת כדורגל משעממת, הצליחה לגנוב ארץ זבת חלב וחומוס שער שמרוב חוסר צדק, הגיע לבית המשפט בהאג כמה ימים אחר כך. תוצאת התיקו הסופית גררה אחריה שלל אפקטים שליליים: לנבחרת לא הגיע להשוות. לנבחרת לא הגיעה הנקודה. לקהל, שמתמלא כל שני וחמישי בתקווה מחודשת להווה טוב יותר מהעבר, לא הגיע להרגיש כאילו יש סיכוי לעלות מהבית הזה. אבל כל אלה מתגמדים לעומת הדבר הכי גרוע שנוצר באותו ערב. לאחר המשחק, התראיין יוסי בניון לטלוויזיה, ולכשנשאל באשר לשער המוזר, לא היסס: "זה התחת של אברם", אמר, וגיבה את הביטוי המוזר בכך שלגרנט יש מזל בכמויות מסחריות, והעניינים איכשהו מסתדרים לו בשניות האחרונות של כל משחק. עכשיו, עזבו את בניון, ככל הנראה השחקן המרכזי באותו קמפיין, שחלילה לא מדבר על כובש השער כאיש שהביא את הנקודה, או המלחמה או היכולת של הנבחרת. לא. זה התחת של אברם. שם זה התחיל; אלוהים יודע איפה זה ייגמר.
וככה, הלך התחת של אברם איתו לכל מקום, כמו צל נאמן. במשחקים הבאים של הנבחרת. כשקיבל את הג'וב בפורטסמות'. כשקיבל את הג'וב בצ'לסי. כשניצח בצ'לסי. כשהוציא תיקו ענק באנפילד, בחצי גמר ליגת האלופות. מאז הגול של ריסה קשה לפתוח עיתון, רדיו או טלוויזיה בלי להיתקל בצמד המילים "תחת" ו-"אברם", שזה, רבותיי, אפקט גרוע בהרבה מחוסר הצדק שבשוויון הלונדוני. וכאן, כנראה, יהיה המקום לשאול: למה תחת? למה לא הרגל של אברהם? או תנוך האוזן? מה הופך את התחת לאיבר שמרמז על מזל? למה לבחור בביטוי כה זול? ובכן, פשוט מאוד: וולקאם טו יזרעאל. האב א גוד טיים אנד טראיי דה פלאפל.
רק במדינה כל כך וולגארית כמו שלנו, של נהגי מוניות שצופרים לבחורות, של אנשים שצועקים בפלאפון במקום ציבורי כזה, או שומעים ממנו מוסיקה בחוזקה באחר, של הומור נמוך ונטול בושה, הביטוי הזה יכול לתפוס באופן כה גורף וחלק. נסו לדמיין מצב דומה בארצות הברית, שם למרות שקיימים שלושה מקומוני ספורט על שני אנשים, הרמה נשארת מכובדת. או באנגליה, שם, למרות העיסוק הבלתי פוסק בשערוריות ופפראצי, יודעים לעשות את ההפרדה. רכילות והתעסקות בזול במקום אחד, סיקור עיתונאי באחר. רק אצלנו הכל מתחבר לעיסה דוחה, מעוררת בחילה. וזה כי טוב לנו עם הנמוך. עזבו את חוסר הפרגון המשווע לגרנט בתקשורת. הכדורגל המשעמם, הקיבעון, העובדה שקיבל את הג'וב על בסיס שהוא כל דבר מלבד מקצועי, הכל יהיה נכון. אבל השימוש בביטוי תחת מרמז על פחות ממזל. שום תכנון, שום מטרה, הכל קרה איכשהו. כנראה בגלל שהוא ישראלי, וישראלים הם עם תחמן, ואם הם מצליחים בזה אז יותר הגיוני להיות ציני מלפרגן. שימוש כה זול ועצל בשפה, מהסוג ההוא שבדרך כלל מפאר סרטי בורקס, יכול לקרות רק בארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה. אבל אם רוצים לדון במזל של גרנט, למה לא פשוט לדבר על... הו, לא יודע - המזל של גרנט? למה המוטיב החוזר הגרפי, המכוער, הכל כך ישראלי הזה?
תארו לכם ששחר פאר משחקת בחצי גמר טורניר ווימבלדון ואחרי קרב עיקש וצמוד, מצליחה לנצח חרף שגיאה כפולה של סרינה וויליאמס בטיי-ברייק. האם כולנו היינו מדברים על התחת של שחר פאר? לא, כי זה שפל ונמוך, סקסיסטי ומגעיל. ובכן, אותם כללים צריכים לחול גם על גרנט, או כל אישיות ספורט אחרת במדינה. אם אנחנו רוצים את הספורט שלנו, או בעצם, את התרבות שלנו עם מנה מסוימת של כבוד, הגיע הזמן שנתחיל להתייחס בהתאם.
ממש מתחת לחגורה
24.4.2008 / 16:47