עיר אגם המלך

השבוע הראשון של הפלייאוף עוד מעט נסגר, וכמה וכמה שאלות צפות ועולות לפני השטח ואינן נותנות מנוח. אז אל דאגה חובבי NBA יקרים, כותבי וואלה! ספורט התגייסו למשימה, פינו את לוח הזמנים העמוס שלהם, והתיישבו להתפלמס על אירועי השעה הבוערים ביותר.

דן לזר:

האמת היא שאין סיבה שלא. את הסיבוב הראשון הם בפועל כבר עברו (ועכשיו נותרה רק מלאכת הטיטוא), מה שאומר שהם צריכים לעבור עוד סיבוב אחד בדיוק כדי להיות, פר הגדרה, אחת מארבע הקונטנדריות המרכזיות. בחצי הגמר תחכה להם קרוב לוודאי הלייקרס הלוהטת, וזו הולכת להיות על פי כל הסימנים סידרה גדולה. הלייקרס מציגים משחק התקפה משובח, אבל ההגנה של יוטה הולכת ומשתפרת, ועשויה להיות החלק האחרון החסר בפאזל של ג'רי סלואן. מנגד, ליוטה התקפה מצוינת שאמורה לעבוד לא רע בכלל מול הרכות ההגנתית היחסית של הלייקרס, בפרט אם קייל קורבר ומחמט אוקור יגיעו לסדרה מאופסים ויתנו לג'אז אופציה אמיתית מבחוץ.

יוטה אמורה להגיע לחצי הגמר הזה אחרי ניסיון של שנה אחת בפלייאוף להרכב הנוכחי, ועם יותר בגרות וחיבור בין השחקנים. היא מסוגלת לעבור את הלייקרס ואם תעשה זאת, אין סיבה שלא תהיה מסוגלת להעמיד מאץ' אפים טובים מספיק גם מול כל אחת מן הקבוצות האחרות שיגיעו עד השלב האחרון במערב. ואם אחרי כל זה יוטה תגיע לגמר הכללי מול נציגת המזרח, אז באמת הכל כבר יהיה פתוח.

אסף רביץ:

הגיע הזמן להתחיל לקחת את המורמונים בשיא הרצינות. יש להם את הכשרון, יש להם את העומק, יש להם מאמן מנוסה ונהדר, יש להם נסיון משותף מההגעה לגמר המערב בשנה שעברה, יש להם בית שכמעט בלתי אפשרי להוציא בו נצחון, יש להם מנהיג עם ביצים ויכולת להתעלות במאני טיים, ולאחרונה הם גם מוכיחים שיש להם את האופי והקשיחות שקונטנדרית חייבת שיהיו לה. למרות שבוזר ואוקור לא עשו לעצמם שם של שחקני הגנה גדולים או קשוחים יתר על המידה, לאחרונה הקבוצה העלתה רמה בכל הקשור לאינטנסיביות ההגנתית, ושניהם הצטרפו למגמה הקיימת אצל סלואן כבר יותר משני עשורים. החודש הם הספיקו לעצור את הספרס על 64 נקודות ואת ההורנטס על 66, ובפוסט סיזן כבר הוסיפו שתי הצגות הגנתיות נהדרות ביוסטון. פרט לספרס ולבוסטון, חבילת הפלייאוף של יוטה לא נופלת מאף קבוצה בליגה, ואצלי ברשימות הם נאבקים חזק על המקום השלישי.

גיל קדרון:

ברור שצריך. הקבוצה של ג'רי סלואן, כהרגלה, חלפה מתחת לרדאר של רוב הפרשנים, פשוט כי, כהרגלה, היא לא מבריקה יתר על המידה, אינה מציתה את הדמיון עם היילייטס וסופסטארים לרוב, וכמובן כי היא מגיעה משוק תקשורתי קטן, אספקט חשוב שאין לזלזל בו ביחס של התקשורת האמריקאית לקבוצות הספורט במדינה. כדאי גם לזכור שבמערב הצפוף להחריד היו אלה הג'אז שהחזיקו במאזן הפנימי הטוב ביותר בין שש הראשונות, כולל מאזן ביתי מטורף של 4:37 וניצחונות חוץ מרשימים בבוסטון ובפיניקס, שמכניסים לפרופורציות את מאזן החוץ הבלתי מספק שלה. קשה להגיד בבירור אם יוטה הינה הקבוצה הטובה במערב, אבל כשבוחנים את המאצ' אפים שלה עם יתר יריבותיה, נדמה שהיא היחידה שמחזיקה בכלים מצוינים לנצח את כולן, בזכות העוצמה שלה בעמדת הרכז, משחק הפנים היעיל של קרלוס בוזר, האפשרות של מהמט אוקור למשוך גבוהים החוצה, היכולת של אנדריי קירילנקו לשתק את הכוכבים היריבים, והסגל העמוק. עם רוח גבית מסוף העונה הרגילה ותחילת הפלייאוף, בסולט לייק סיטי קשה יהיה להגדיר את הלייקרס או הספרס כפייבוריטים בסדרה מול הנגנים.

עומר דיקמן:

היתרון הגדול של יוטה בסיבוב הבא יהיה הרעננות. בעוד ששאר קבוצות המערב אמורות לירוק דם כדי לנצח (אם כי בינתיים זה לא ממש קורה), זכתה יוטה לפסוע לסיבוב השני על גבי גוויתה הפצועה של יוסטון, שמצידה צריכה לבדוק בדחיפות את המזוזות בכניסה לאולם. עם זאת, החל מהסיבוב הבא היא הולכת לפגוש קבוצות שנמצאות ברמתה ומעלה, כאשר שתיים מהן (הספרס והלייקרס) הכו אותה שוק על ירך במהלך העונה הסדירה, והכי חשוב – היא הולכת לשחק את כל הסדרות ללא יתרון הביתיות, נקודה משמעותית במיוחד במקרה שלה. יוטה היא אמנם קבוצה מאוזנת ומאומנת היטב, אבל קשה להאמין שבעונה כל כך צפופה יכולה קבוצה שהשחקן הכי טוב שלה הוא בוזר לזכות באליפות, וזכיה שלה תהווה לא פחות מסנסציה.

דן לזר:

עוד טרם הפלייאוף הימרתי שדטרויט לא ילכו עד הסוף, אלא ייעצרו כמו בשנים הקודמות איפה שהוא בין חצי הגמר לגמר המזרח. אבל האמת היא שההפסד לפילדלפיה לא מחזק את ההימור המוקדם שלי וגם לא מחליש אותו. הוא פשוט אינו מלמד דבר. הרבה קבוצות גדולות הפסידו משחק בודד בסדרות, ובפרט את הראשון, וחזרו לנצח בארבעת המשחקים הבאים, וקיים סיכוי סביר שזה יהיה המצב גם הפעם. לפעמים לא מגיעים בשיא העירנות למשחק הראשון, ולפעמים השחקנים עדיין לא ממש נכנסים לאווירת הפלייאוף עד שלא מגיע הפסד מצלצל שמעיר אותם, ונדמה שההפסד לסיקסרס קשור יותר לסיבות אלו מאשר לניתוח מקצועי אמיתי המרמז על סנסציה מתקרבת. דטרויט תעבור את פילדלפיה, ותודות להגרלה נוחה יחסית תעבור גם את אורלנדו או טורונטו. הגמר האיזורי כבר יהיה סיפור אחר.

אסף רביץ:

מותר להפסיד משחק ראשון בבית ליריבה נחותה וקשוחה בסיבוב הראשון. קורה. כל שלוש האליפויות של הספרס בשנים האחרונות התחילו ככה. פילי בנתה לעצמה חבורה עקשנית וחסרת פשרות שאסור להוריד נגדה רגל מהגז, אפילו ביתרון 15 במחצית השנייה, ככה נראים יסודות של קבוצה בהתהוות, אבל קשה להאמין שהיא תאיים ברצינות על הסדרה. אני רק מקווה שזה לא הלך הרוח בדטרויט כרגע, כי לפיסטונס דברים כאלה קורים יותר מדי פעמים בשנים האחרונות. גם כשהגיעו לגמר הייתה לבד בויז נטייה להסתבך עם יריבות נחותות, ובשנתיים האחרונות זה הפך מבעיה מטרידה לחסרון מהותי. בדטרויט צריכים להתייחס להפסד לפילי כאל נורת אזהרה בוהקת ומהבהבת מעכשיו עד סוף הפלייאוף - נגמרה רשמית התקופה בה הם יכולים להעביר הילוך ולדרוס מתי שבא להם. כדי לאיים ברצינות על בוסטון הם חייבים להתקרב לשיא מעכשיו, ולא לרדת ממנו.

גיל קדרון:

מההפסד לפילי במשחק בראשון ניתן ללמוד שאין חדש תחת השמש מכוסת הערפיח של עיר המכוניות. ב-2006 הגיעו הפיסטונס פייבוריטים לגמר המזרח נגד מיאמי, שיחקו חצי סדרה בהילוך שני והודחו; ואז הגיעו בשנה שעברה לאותו מעמד, פייבוריטים אפילו יותר, ונרדמו מול קליבלנד המוגבלת של לברון. גם אז איבוד יתרון דו ספרתי סימן את תחילת הסוף. משום מה, רבים חשבו שדווקא העונה, עם סגל דומה ואותו מאמן חסר חוליות, הרוע של הבד בויז יחזור לרמות מהשנים 2004 ו-2005, אבל כעת מתברר שהנסיגה במוטיבציה והאצת השאננות מסכנות את דטרויט כבר בסיבוב הראשון. גם אם תשוב לגמר המזרח, החולשה המנטלית המרגיזה שלה לא תאפשר לה לחלוף על פני בוסטון.

עומר דיקמן:

על פניו, הפסד מקרי לפילי לא צריך לעורר דאגות בקרב קבוצה יציבה ואיכותית כמו הפיסטונס, אלא שהדרך בה הושג הנצחון של פילי לא יכול שלא להעלות בראשנו פלאשבקים קשים משני הפלייאופים האחרונים, בהם הצליחה לשמוט פעם אחר פעם סדרות למרות יתרון מבטיח, להפסיד משחקים צמודים בזה אחר זה, ובאופן כללי להפגין מוטיבציה של קבוצת מרכז טבלה בליגת העל בכדורגל, כזו שמטרתה היא להעפיל לגביע האינטרטוטו. ערב פתיחת הפלייאוף נדמה היה שהפעם מגיעה דטרויט במוד הנכון, בכושר מצוין, ועם הרבה רצון להוכיח שהפיאסקו של אשתקד ואשתקדיים לא יחזור על עצמו. 24 שעות מאוחר יותר הם הצליחו לשמוט יתרון בן 20 נקודות בבית, מול ווילי גרין. אני לא יודע, אולי זה מקרה חד פעמי של שאננות יתר, אבל אני לא חושב שמישהו יהיה מופתע אם גם הפעם זה יסתיים בקריסה מנטלית.

דן לזר:

אני כבר לא מאמין בזה. מדהים ככל שזה יישמע, דאלאס עומדת להיות מודחת בפעם השנייה ברציפות בסיבוב הראשון. לפני תחילת הדרך הימרתי על אפשרות שדאלאס תעלה את רמת משחקה ותנצח קבוצה חסרת ניסיון כמו ניו אורלינס, אבל אחרי שראינו את כריס פול המ-א-מם בשני המשחקים הראשונים, וכאשר חושבים על כך ששתי הקבוצות פשוט ממשיכות את היכולת שלהן מן העונה הסדירה, מגיעים למסקנה שנפתח פער יכולת בין ההורנטס והמאבריקס, והרביעייה של פול/צ'נדלר/ווסט/סטויאקוביץ' לא תתן לו להיסגר. בדאלאס יותר מדי שחקנים לא פוגעים, ובראשם ג'וש האוורד, וגם אחרי הטרייד על קיד פשוט נראה שאין להם כלים ועומק להתמודד עם ניו אורלינס (או עם קבוצות אחרות במערב). נדמה לי שחילופי הדורות בין קיד ופול הפכו רשמיים וחתומים בסדרה הזו, ובכלל, מה שלא נעשה בדאלאס בחודשים הארוכים של העונה הסדירה, מאוחר מכדי להתחיל עכשיו, כשמנגד עומדת קבוצה לוהטת ואחוזת דיבוק של התלהבות ואמונה עצמית. 1:4 לצרעות, ואולי אולי 2:4.

אסף רביץ:

אף פעם לא כדאי להספיד סדרה שלא היה בה נצחון חוץ, אבל באמת קשה לי לראות את דאלאס חוזרת. ניו אורלינס היא קבוצת חוץ נהדרת, אין כמעט הבדל בין בית לחוץ מבחינתה, ואחרי שלוש מחציות רצופות בשליטה מוחלטת, תצטרך דאלאס להביא משהו מיוחד באמת כדי לשנות את המצב. הבעיה היא שהיא כבר ניסתה - בשני המשחקים האלה אייברי ג'ונסון ניסה כל אופציה אפשרית לעצור את פול, ודבר לא עזר. הוא התגבר על ג'ייסון קיד, על שומרים גבוהים יותר, על חילופים אוטומטיים וגם לדאבל טים מוקדם ההורנטס הגיעו מוכנים. הייתי ממליץ על הטקטיקה מ"מלך הסלים" עם דובי גל, אבל אין לפול ילד שניתן לחטוף במחצית. עד שיהיה לו אחד, דאלאס יכולה להיתלות בעיקר בנפילה של היריבה שלה, וזה יכול לקרות, ולמאבס יש מספיק יכולת ונסיון כדי להתנפל על נפילה כזאת, אבל רק נפילה משמעותית ביכולת תמנע מהם לקחת את הסדרה הזו, ובקלות.

גיל קדרון:

יותר מדי פעמים אנו נופלים בפח יתרון ה-0:2, ומדמיינים שזהו, נגמר הסיפור. אבל חזרה לאולם הביתי הגועש, האוכל של אמא של ג'וש הווארד (הליצן הזה צריך הרבה אוכל, כדי שיוכל לגדול ואולי להפוך פעם לגבר), חדרי ההלבשה היוקרתיים של מארק קיובן (כולל מגבות ממשי!), ותחושת הדחיפות בעיניהם של ג'ייסון קיד ודירק נוביצקי, כמו גם בעיניו של אייברי ג'ונסון המקרטע, יכולה לשנות את כיוון הרוח במחי משחק אחד. אפילו במחי רבע גדול אחד, שיעביר את המומנטום למאבריקס ויקטין את הפיגור ל-2:1. והאם אז מישהו יופתע מניצחון דאלאסי במשחק הרביעי? והאם במצב של 2:2 לא יחושו הצרעות את הלחץ הפלייאופי שטרם חוו?

עומר דיקמן:

אומרים שכל עוד קבוצה לא מפסידה בבית אין שום סיבה לדאגה, אומרים גם שההורנטס לא ניצחו בדאלאס כבר 18 שנה, ושניו אורלינס צעירה וחסרת נסיון לעומת דאלאס הוותיקה ולמודת הקרבות. גם אומרים שאנחנו חיים בארץ זבת חלב ודבש. אז אומרים. לפחות על פי שני המשחקים הראשונים, ישנו הבדל משמעותי בין הרמות של שתי הקבוצות, וקשה לדמיין את ההורנטס מפסידים בבית לדאלאס, גם אם העסק ייגרר למשחק שביעי. נקודת האור היחידה בדאלאס היא שנוביצקי בכושר מצוין, הבעיה היא שהוא היחיד. הווארד לא פוגע בכלום, קיד חסר אונים מול פול, ואף אחד מהצוות המסייע לא ממש בא, נו, לסייע. מנגד הילדוד'ס של ניו אורלינס לא מתרשמים במיוחד מהמעמד, ואפילו פז'ה, מגדולי הצ'וקרים בכל הזמנים, נראה פתאום כמו רג'י מילר. ללא יתרון ביתיות ומול קבוצה אדירה כמו ההורנטס, עושה רושם שדאלאס, עם כל הסימפטיה, סיימה את תפקידה השנה, והולכת לקראת מתיחת פנים רצינית בקיץ.