וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ספרו לנו סיפור

פלייאוף ה-NBA הולך ומתקרב, כך שכותבי וואלה! ספורט החליטו לשתף אתכם בסיפורים הגדולים שעשו להם את העונה הסדירה

מה היה הסיפור הגדול העונה במזרח?

אסף רביץ:

שני הסיפורים הגדולים במזרח נמצאים במקום הראשון והאחרון בטבלה, ועם כל הכבוד (ויש כבוד) להתפרקות המוחלטת של מיאמי, החזרה לעניינים של בוסטון היא הסיפור החשוב ביותר. זה קרה כל כך מהר וכל כך בטבעיות שכמעט שכחנו שהפרנצ'ייז המעוטר בתולדות הליגה נחשב לבדיחה בשני העשורים האחרונים, ונותר בדיחה עד לפני שמונה חודשים. אז הגיע אליו אחד, קווין גארנט, ושינה לחלוטין את פני הקבוצה. בלי לזלזל בתרומת שאר הגורמים, המהפך של בוסטון (הם בקצב של 65 נצחונות, 41 יותר מבשנה שעברה) רשום בעיקר על הביג טיקט ועל הרוח החדשה שהביא עמו.

דן לזר:

האמת היא שהמזרח לא משופע בסיפורים מעניינים כמו המערב, ומבחינתי הסיפור של בוסטון שייך לקיץ הקודם, ולא לעונה הסדירה. על כן אני בוחר בשיקגו, שעברה השנה מסטטוס של קבוצה סופר מוכשרת בקו עלייה לסטטוס של קבוצה סופר מאכזבת בקו ירידה. השוורים הצעירים ניסו בשנים האחרונות לבנות משהו, לראשונה אחרי תקופת ג'ורדן, וסיימו כל אחת משלוש העונות הקודמות במאזן של 41 ניצחונות או יותר (בעונה שעברה: 49). השנה ההתרסקות תיעצר אך בקושי מעל רף 30 הניצחונות, ופלייאוף אין. החבילה הצעירה והמגובשת התפרקה, החל מסקיילס, ועד הצעירים שאיבדו את ההבטחה הגדולה שהייתה גלומה בהם לפני כמה חודשים.

גיל קדרון:

עד לפני חודש הייתי הולך על לברון ג'יימס והעונה הלא הגיונית שלו. לאחרונה אמר עליו דשון סטיבנסון שהוא אוברייטד, ולמשמע טענה זו הגיעה תגובה אינסטינקטיבית של הרמת גבה גבוהה. היא עדיין תקועה אי שם במעלה המצח. איך אפשר להגיד על מישהו כמו לברון שהוא אוברייטד? דני פרי עשה ככל יכולתו כדי להקשות את החיים של המלך, אבל הוא בשלו, עם 30, 8 ו-7, השתלטויות מוחלטות על רבעים אחרונים, ומנהיגות שכזו ששוכחים שלא היה עוד ילד צעיר כל כך שמיד כשנחת לליגה הפך למפקד הבלתי מעורער של קבוצתו ושל גופו שלו. הוא מסמן אזימוט, והולך דוך לסל. שהיריבים יזוזו. אבל, כאמור, מאז שקליבלנד החלה להידרדר נותרנו עם הסיפור של בוסטון.

עומר דיקמן:

הרבה סיפורים מעניינים (או כדורסל מעניין, לצורך העניין. או כדורסל נקודה) לא היו השנה במזרח, ועיקר תשומת הלב התחלקה בין עלייתה המדהימה של הסלטיקס לנפילתה הצפויה של מיאמי. אולם הסיפור המעניין באמת, זה שלא זכה למספיק תהודה בעיניי, היה ההתפרקות של שיקגו. בשקט, בלי שאף אחד הרגיש, הפכה המועמדת המובילה לשלוט במזרח בשנים הקרובות לקבוצה התקועה ביותר בליגה, וזאת ללא שום הסבר הגיוני: לא שינויים בסגל, לא פציעות משמעותיות - פשוט קריסה מתואמת היטב של כל שחקני המפתח. בעוד חודשיים יצטרך פקסון להחליט אם להאריך את החוזים של דנג וגורדון או לפרק את העסק, כשכל אחת מההחלטות נראית רעה יותר מהשנייה.

מה היה הסיפור הגדול במערב?

אסף רביץ:

בקונפרנס שבו כריס פול הציל את הכדורסל בניו אורלינס, קובי והלייקרס המציאו את עצמם מחדש, יוסטון ביצעה רצף נצחונות לא הגיוני, שלושה מגה טריידים תוך שלושה שבועות שינו את פני הליגה, והמאבק על מיקום ועל מקום בפלייאוף כולל תשע קבוצות בקצב של יותר מחמישים נצחונות - המערב עצמו הוא הסיפור. ליתר דיוק - תשע הגדולות. ניו אורלינס, סן אנטוניו, הלייקרס, פיניקס, יוטה, יוסטון, דאלאס, דנבר וגולדן סטייט, כולן ביחד בעונה מופלאה אחת שתיכנס לספרי ההיסטוריה. רק שימשיכו ככה בפלייאוף.

דן לזר:

מכל הסיפורים המרתקים שהרכיבו את העונה הזו אני בוחר דווקא בזה שעדיין נמשך, ולמעשה מגיע לשיאו ממש בימים אלו. שלוש קבוצות ראויות ונפלאות, אשר במזרח היו יכולות, אולי, לאיים גם על הצמרת הגבוהה, נלחמות על שני כרטיסים אחרונים לפלייאוף המערב. גולדן סטייט, דנבר ודאלאס, אחת מהן תיוותר בחוץ ועלולה להיות הקבוצה הראשונה בהיסטוריה לא להיכנס לפלייאוף למרות עונה סדירה של 50 ניצחונות. 50! המערב כל כך נפלא, שכל אחת מהשלוש מוכשרת מספיק כדי להדיח גם את אלופת המערב, הנחה שמבהירה עד כמה הקרב הזה משובח ורותח.

גיל קדרון:

שני הסיפורים שעולים לגמר הם רצף הניצחונות של יוסטון והמקום הראשון של ניו אורלינס במערב. בקונפרנס צפוף ותחרותי יותר מאי פעם, מדובר בשני קווי עלילה בלתי סבירים בעליל. אבל מכיוון שסביב המסע של הרוקטס ישנה מנגינה של חד פעמיות, נלך על הצרעות, שלא רבים ניבאו להן פלייאוף, ולפתע הן מביטות מלמעלה על שלל הענקיות שמדממות מתחתיהן בקרב על ביתיות ומיקום. וכל זאת עם סופרסטאר אחד בלבד, פול, שגובר על סוללות הכוכבים של היריבות.

עומר דיקמן:

מעל לכל ההיסטריה שאחזה בקונפרנס המערבי השנה בלט סיפור אחד במיוחד. רק לפני חצי שנה נראו הלייקרס כמו הקבוצה האבודה בליגה – לאחר הפיאסקו של הקיץ דומה היה שקובי הצליח לשבור שיאי ילדותיות חדשים, ביינום נראה כמו פלופ העשור, וקופצ'ק כמו קוף העשור. אבל בהוליווד כמו בהוליווד הצליחה החבורה האומללה לאסוף את השברים, וכנגד כל הסיכויים, בעזרתה של הפיה הטובה מממפיס, הפכו הלייקרס למועמדים לתואר לחמש השנים הבאות. כמובן שבלי דרמות אי אפשר, ושחקנים נופלים שם כמו פעלולנים של צ'אק נוריס, אבל אל דאגה, שהרי אם יש משהו שיודעים להעמיד שם בהוליווד, זה סופים טובים.

מה הסיפור שפומפם יתר על המידה?

אסף רביץ:

אפילו הבדיחה הטובה ביותר מפסיקה להצחיק באיזשהו שלב. זו הייתה השנה שבה נמאס לשמוע על הניקס, איזייה, דולן, סטארבורי, אדי קרי ושאר העילגים. הליהוק המבריק של זאק רנדולף וקו העלילה של ההטרדה המינית עזרו לכמה שבועות, אבל בסביבות דצמבר זה הפך למטרד. כל רצף של שני נצחונות היה התאוששות מופלאה וכל ריב בין שחקן גרוע למאמן גרוע תפס כותרות ראשיות. הבנו ת'קטע: דולן ואיזייה מחריבים פרנצ'ייז ענק ועוד עושים את זה בניו יורק, אבל שום דבר חדש לא קרה איתם השנה.

דן לזר:

אני חושב שמספיק דנו השנה בניקס. נכון, אין כאן אייטם כדורסל כי אם אייטם ליצנות, התנהגות אנושית הזויה, רכילות, פשע, עצלנות וכל מה שאנטי כדורסל. כל אלו היו השנה מנת חלקנו בהקשר של הניקס, והרבה. החל מהריב המתוקשר בין איזייה וסטפון, דרך קבלת ההחלטות ההזויה של הנהלת המועדון, ועד היכולת המחפירה על המגרש. הסיפור של ניו יורק סיפק אטרקציות חדשות עד שאפילו בימים נטולי חדשות חיכינו לפרט שישבור את שיאי העליבות בטלנובלה הניו יורקית הזו. הגיע הזמן לעבור הלאה.

גיל קדרון:

הניקס היוו העונה מקור השראה לכל אוחז מקלדת שנון (כן, דיקמן, אני מדבר אליך), אבל ברבות החודשים הפכו למטרה קלה מדי, ולסוס שמת מזמן. אז לבעוט בגופה היה משעשע, אבל חלאס, הגיע הזמן לעבור הלאה (דיקמן, תמשיך עם העבודה המצוינת).

עומר דיקמן:

במשך זמן רב מדי אחזו יותר מדי פרשנים בראשיהם בתדהמה שעה שהאלופה בדימוס מפלורידה שוקעת מהר מהטיטאניק הטיטאניק אחרי שאדי קארי לוהק לתפקיד רוז. "זה רק משבר חולף", הם אמרו בדצמבר, "אמרנו לכם שהם יתעוררו בסוף", שאגו בשמחה לאחר נצחון בית הירואי על סיאטל בינואר, "אליפות אולי לא תהיה, אבל גמר המזרח במרחק נפיחה של מארק בלאונט" . רק איפשהו באיזור האולסטאר החלו פרשני הדמיקולו להפנים שקבוצה שקאסיב פאוול הוא שחקן מפתח בה לא באמת מעניינת אף אחד, אפילו לא את אמו של קאסיב פאוול בעצמה (יש לה עוד תריסר ילדים על הראש). בינינו, אם היה אכפת לה ממנו, היא לא היתה קוראת לו קאסיב.

מהו הסיפור שחמק מהכותרות הראשיות?

אסף רביץ:

הסיפור השקט הגדול באמת נמצא בפורטלנד. כולם מדברים עכשיו על פילדלפיה (בצדק) ושוכחים את מה שקורה באורגון (המאזן של הבלייזרס יותר טוב). קווין פריצ'ארד הוכיח שניתן לשנות אופי של קבוצה מהקצה אל הקצה תוך שנתיים בלבד, ומחבורה של פושעים מועדים הוא יצר חבורת צעירים עם אופי נהדר, שמצליחים ללא הבחירה הראשונה בדראפט. פורטלנד מציבה השנה את היסודות לקבוצה שיכולה לשלוט בליגה בעשור הבא, אם רק תעזוב אותם במנוחה אלילת הפציעות.

דן לזר:

היה רגע אחד במהלך העונה שהיה הרגע המגדיר בעונה כולה, וצריך היה לבחון אותו הרבה יותר לעומק, תוך דיון ציבורי משמעותי יותר, ודווקא מזווית ניהולית ומבחינת עקרון השמירה על תחרותיות הליגה, השיוויון בה ואפילו הצדק. ממש לפני הטרייד דד ליין התבצעה עסקה, אשר במקרה הטוב אפשר להצמיד אליה את התואר "מפוקפקת". פאו עבר ללוס אנג'לס לייקרס בשביל משהו כמו שתי שקיות במבה ופחית קולה. הנקודה החשובה שחמקה מדיון מעמיק יותר היא נושא הפיקוח, אשר הלכה למעשה לא קיים, על טריידים לא שיוויוניים ולא סבירים. וחבל, כי אותם עקרונות הנאכפים ונשמרים בקפידה מצד אחד בזכות שיטת הלוטרי, הולכים לפעמים לאיבוד בשיטת הדלת המסתובבת דרך הטריידים. כל הנושא נשכח במהירות מפתיעה ולא קיבל, לדעתי, כותרות מספיקות.

גיל קדרון:

רוב העונה הייתי בנבצרות זמנית, והפעם הראשונה שראיתי את קובי משחק העונה הייתה פוסט הטרייד שהביא את גאסול. לא יכולתי שלא לשים לב לשינוי העמוק שעבר על מספר 24 בהיעדרי. כשהוא פוגע, ההשוואות המייגעות לג'ורדן נראות הכי במקומן שרק אפשר – אותה אש פנימית שדוחפת אותו שוב ושוב עד הטבעת ושורפת את השומרים שלו במאני טיים, אותו רעב מופרע לניצחון. אין לו יתרונות פיזיים על רבים משחקני הליגה, אצלו הכל בראש. ולפתע חבריו נהנים לשחק איתו, כך שדברים אינם כתמול שלשום. בריאנט השליך לפח את הסטיגמה שהוא מעדיף להפציץ בקבוצה גרועה מאשר לוותר על מעט מקום בשביל אליפות, על ידי כך שקיבל את פאו בזרועות פתוחות, ונראה כאילו נולד בשביל הקבוצה הנוכחית שלו.

ואז הוא מתייצב מול המיקרופונים נינוח, בלי ההתחנחנויות שהתרגלנו לראות, בלי הצביעות, ללא הניסיונות למצוא חן, ובעיקר מבלי לנסות ולהסתיר את אותה אש. התיאוריה שלי: בקשת הטרייד בקיץ עשתה את המהפך. קובי הנחמד, דמות פיקטיבית שאף אחד לא האמין בקיומה, נקבר קבורת חמור, ופינה את מקומו לקובי אני-השחקן-הטוב-בעולם, שהדבר היחידי שחשוב עבורו הוא הניצחון, ולא איכפת לו אם תאהבו אותו או לא.

עומר דיקמן:

מול ההיסטריה מהתרסקותו של השיעמומון ממיאמי, חלפה פטירתה של קבוצה חשובה בהרבה מבלי ששמנו לב. סקרמנטו של תחילת העשור היתה הקבוצה האלגנטית ביותר שידעה הליגה ב-20 השנה האחרונות. קבוצה שלימדה את הליגה מהו כדורסל קבוצתי, מהו ראן אנד גאן, ומה שווים שחקנים אירופיים. השנה שקעה האימפריה באופן סופי, כשסמל אחד שלה עבר לאטלנטה, והשני תלה את הנעליים וחתם קריירה מפוארת. אז נכון שסקרמנטו היא לא פונקציה כבר כמה שנים, אבל בכל זאת מדובר בסיומה של תקופה, שבה הוכיחו הקינגס שגם לקבוצה האפורה בליגה מגיעים כמה רגעי חסד. עכשיו לחסד מגיעים רגעי חסד.

* סייע בהכנת הכתבה: מתן שמואלי

sheen-shitof

עכשיו בישראל

הפטנט המתקדם בעולם שמבטיח שיפור עור הפנים מהטיפול הראשון

בשיתוף נומייר פלוס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully