נהוג לומר על ספורטאים שהם מתים פעמיים. הפעם השנייה מגיעה כשבורא עולם קובע שתם זמנו של הספורטאי, והפעם הראשונה שהספורטאי מחליט שתם זמנו לרוץ ולקפוץ. וכידוע, כשאנשים הולכים לעולמם ראוי לצבוע בצבעים נעימים את חייהם, לתאר אותם בסופרלטיבים שמגדילים אותם מכפי מידותיהם בחיים. חייל שנפל בקרב הופך גיבור, פוליטיקאי לאיש עקרונות, אמן לפורץ דרך. ובהתאם, כשספורטאי מודיע על פרישה, ראוי לו כי נזכור לו את הדברים הטובים, ונסלח על הפחות טובים.
היום (רביעי) הודיע כריס וובר כי הוא פורש ממשחק הכדורסל בעקבות חוסר יכולתו של הפאוור פורוורד בן ה-35 להתאושש מפציעות חוזרות ונישנות בברך, הודעה שמסיימת את ניסיון הקאמבק שלו במדי הקבוצה בה החל את הקריירה, הגולדן סטייט ווריורס, אחרי תשעה משחקים בלבד.
קל להשמיץ את וובר ולזכור לו את הטיים אאוט מגיהינום במדי מישיגן, את הריב עם דון נלסון בגולדן סטייט, את חוסר ההתרוממות בוושינגטון, את הפספוסים בסקרמנטו, ואת הדעיכה העקבית מאז הפציעה החמורה בפלייאוף 2003. אבל לא לשם כך נתכנסנו כאן היום. אנחנו פה כדי לתת כבוד לאחד ממספרי 4 הגדולים ביותר שאי פעם פיארו את הפרקט. בכל זאת, לא יאה לציין ביום פרישתו של אחד משישה שחקנים בלבד בהיסטוריה שהעמיד ממוצעי קריירה של 20 נקודות, 9 ריבאונדים ו-4 אסיסטים דווקא את הרגעים הנמוכים שהציג קבל עולם ועדה.
גמור וברור מדוע קוטלג וובר כלוזר נצחי. הוא פשוט לא עמד בקריטריונים הבלתי מתפשרים של אתוס הספורט בכלל, ואתוס הספורט האמריקאי בפרט, זה שאינו סולח על חולשות שהדרך הטובה ביותר לתאר אותן הן כחולשות אנושיות, ותו לא. החוקה האמריקאית מצהירה כי כל בני האדם נולדו שווים, אבל לא דומים.
יש שעצביהם מבורזלים, רוחם בוערת ועצמותיהם עמידות בפני הזמן, ויש שפרקיהם בוגדים בהם בעודם עושים ככל יכולתם כדי להתגבר על הלחץ חסר ההגיון שמועמד על כתפיו של של כל בחור אתלטי וגבוה שיודע להקפיץ כדורסל ומעז להשתכר על כך מיליוני דולרים. גבוהים ואתלטים שיודעים להקפיץ יש מאות ב-NBA, אבל כריס וובר, ותסלחו על הקלישאה הנבובה-לכאורה (מאידך, לקרוא לשחקן לוזר זו הקלישאה הנוראה מכולן), יש רק אחד.
אל תפספס
נתראה בספרינגפילד
בשיאו העמיד וובר ממוצעים ראויים ל-MVP, ואף היה מועמד לתואר, והוליך קבוצה מלאת כשרון, פרגון ואהבת המשחק כדי מרחק שלשה לא הגיונית אחת של רוברט הורי מאליפות שהייתה מעניקה לו את אותה טבעת שמוחקת פגמים כה רבים. בפלייאוף 2003 הייתה קבוצתו, הסקרמנטו קינגס, הפייבוריטים לזכייה באליפות, אולם נחיתה לא טובה על הברך בסיבוב השני מול הדאלאס מאבריקס השביתה אותו כמעט לשנה שלמה, ומאז שום דבר כבר לא היה אותו דבר. שום דבר מלבד יכולת המסירה שלא רבים הציגו ממרומי 2.10 מטר. הריחופים נעלמו, החדירות הפכו נדירות, היכולת ההגנתית צנחה (ממוצעי קריירה של 1.4 חטיפות ו-1.4 חסימות), והנייחות השתלטה על סדר היום.
אז בואו נזכור אותו כקינג גאה, ככוכב על שהבין והפנים שיש בקבוצתו שחקנים שאופיים בנוי טוב יותר לטיקים האחרונים של השעון, כמו מייק ביבי, לו לא התבייש סי-ווב למסור בזמני הכסף של אותה סדרה מול הלייקרס ב-2002. ולמרות שביבי סיפק את הסחורה, עדיין היו מי שבאו בטענות אליו שאינו לוקח את האחריות עליו. על כך ענה, "אני לא מקשיב לפרשנים, אני מקשיב למה שהמאמן שלי אומר לי, והוא מרוצה מהתפקוד שלי בסטרץ'". טוב לו לאדם שיכיר בחולשותיו. וטוב נהיה אם נדע להיות סלחניים כלפי הפעמים בהם לא הכיר בהם, לפחות בעת טקס תליית הנעליים. הביקורת עליו לא תישכח במהרה, אולם נראה כי התשבוחות כבר נשכחו להן מזמן.
מאחורי שכבת המגן של האינטרנט או העיתון קל כל כך לרמוס בהקלדה מהירה קריירה שלמה של אולסטאר שבעשר העונות הבריאות שלו רשם ממוצעים של 22.2, 10.1 ו-4.5, הוליך קבוצה לגמר המערב, ואז נכנע לברכיים חלושות ולאלילת חוסר המזל. עצוב שמי שמספרי הקריירה שלו מעמידים אותו בשורה אחת עם ההול אוף פיימרים ווילט צ'יימברליין, אלג'ין ביילור, לארי בירד ובילי קאנינגהאם, ועם ההול אוף פיימר לעתיד קווין גארנט זקוק לחסדים כדי שידברו על הישגיו ולא על כשלונותיו. אבל אם לא עכשיו, אז אימתי? אני אגיד לכם מתי - בעוד חמש שנים מהיום, כששמו ייקרא בהיכל התהילה של הכדורסל בספרינגפילד. הזמן והמעמד יעשה אז את שלו, ו-וובר לא יחשוש שהכתבות הנוסטלגיות עליו ירשפו וישצפו. אני, אם תרשו לי, אתחיל להתגעגע כבר עכשיו.