1. לפילדלפיה סיכוי נמוך לעבור סיבוב בפלייאוף. האם עדיף לה ללכת ללוטרי?
אסף רביץ:
כדי להפוך לקבוצה מנצחת עדיף לנצח משחקים. אני נאלץ לכתוב את המשפט הדבילי הזה כי משום מה, ב-NBA הוא ממשיך לא להיות מובן מאליו. הטנקינג הוא גרסת ה-NBA לגישת "בשביל מה לעבוד קשה? עדיף לזכות בלוטו" של החיים האמיתיים, והוא יעיל בערך באותה המידה. ממפיס, למשל, כל כך התרשמה מהצלחת הטנקינג בעונה שעברה שהיא החליטה לנסות שוב, ואני בטוח שגם בשנה הבאה היא תיתן לזה צ'אנס, כי פלייאוף היא לא תראה בעשור הזה. פילי (וגם פורטלנד) היא הדוגמא ההפוכה, קבוצה שבשנה שעברה המשיכה לנסות לנצח גם כשאיבדה סיכוי והשנה עושה את זה גם כשהיא יודעת שלעבור סיבוב יהיה נס מבחינתה. למה? כי ככה בונים קבוצה. יש לפילי בסיס שיודע לנצח ויצבור גם נסיון פלייאוף ובקיץ הם יהיו יעד אטרקטיבי לכל שחקן חופשי.
דן לזר:
ממש לא. אחד הדברים שמצאו חן בעיני בדור הנוכחי של פורטלנד היא רוח הלחימה, והעובדה שלמרות שבשנה שעברה "עדיף" היה לבלייזרס ללכת ללוטרי - השחקנים עדיין התאמצו לנצח מכיוון שזה הערך שהניע אותם כספורטאים. זה סימן לספורטאי אמיתי. והרי, היקום העניק לה פרס בדמות גרג אודן. בפילדלפיה יש קבוצה טובה, שאולי לא תלך רחוק, אבל בשביל למצות את הערך הספורטיבי של המקצוע בו בחרו שחקניה, היא צריכה לנסות להגיע הכי רחוק שהיא יכולה. לקחת חבורת שחקנים שמשחקת טוב ביחד, נהנית, משמחת את אוהדיה ומגיעה להישגים נאים בעונה הרגילה, ולגרום להם להפסיד בכוונה זה פשוט פשע ספורטיבי.
גיל קדרון:
מי יודע, אולי פילי תיכננה לעשות טנקינג לעונה הזו ולקוות לבחירת דראפט גבוהה ב-2008, רק שהמציאות הנפלאה במזרח היא כזו שקשה להילחם עם אטלנטה, ניו ג'רזי ושיקגו על הזכות לוותר על צפייה בפלייאוף המזרחי בטלוויזיה (כי בינינו, מי בכלל רוצה לראות את הדרעק הזה?). המיקום של הסיקסרס אמנם מפתיע, אבל לא כדאי להיסחף בהתלהבות, מאזן של 50-50 במזרח הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. בכל אופן, זה עדיף מאשר עוד עונה עגומה. תשאלו את אטלנטה.
עומר דיקמן:
מדי שנה, בערך בשלב הזה של העונה, פוצחות 5-6 מקבוצות הליגה (רובן מתחילות באות מ') בסדרה מכוונת של הפסדים על מנת לזכות בסיכוי הגבוה ביותר לקבל את טים דאנקן הבא. טים דאנקן, להזכירכם, נבחר בדראפט של 1997, ומאז עשור שלם משפילות את עצמן מיטב נמושות הליגה על מנת לקצור ענקים כמו אלווקאנדי וקוואמי בראון. הייתם מצפים שבשלב הזה יתחילו כולם להבין שהשיטה הזו לא הולכת לשום מקום, אבל הן בשלהן, ממשיכות לאסוף לבנים משופמים וסינים שמוכנים לשחק אך ורק מול שרפרפים בתקווה שהנה זה בא, טימי הבא. בתוך ים הגועל הזה ניצבת פילדלפיה, נקייה מכל רבב, ומזכירה לנו שכדורסל משחקים כדי לנצח, ושום סוויפ מדטרויט לא יגרע מגודל העונה שלה. "שלח את לחמך על פני המים", קבעו חכמים, והלחם יגיע גם יגיע, כי בקיץ כידוע, מתפנים לא מעט שחקנים אטרקטיביים, הוסיפו המלומדים, וקבוצה עם חדוות משחק כמו פילדלפיה היא בדיוק המקום שהם ירצו להגיע אליו, ועל כל הצעה יאמרו הן.
2. האם כריס פול הפך באופן רשמי לרכז הטוב בליגה?
אסף רביץ:
מדובר בשאלה פילוסופית העוסקת בפרספקטיבה. אני לא מאמין ביכולת לבודד את הרגע הנתון, והגדרת הטוב ביותר שלי כוללת מבט אל העבר וכמה שיותר קבלות. מבחינתי, למשל, השחקן הטוב בעולם כרגע הוא טים דאנקן וכל מי שחושק בתואר יצטרך להוכיח לא מעט בפלייאוף - המקום בו נוצרים שחקנים גדולים. הסיפור של כריס פול קצת מסובך יותר, שכן הילד אמנם טרם חווה דקת פלייאוף NBA בחייו, אבל אין באמת ספק שהוא הרכז לצאת איתו לסדרה, לפני כל אחד אחר. כן, לפני סטיב נאש. לירידה ביכולת של נאש בתקופה האחרונה יש בכך חלק, אבל רק חלק קטן. הסיבות העיקריות קשורות לפול עצמו - ליכולות שלו, לפוטנציאל, לסגנון המשחק ולאופי. כדי לפרט את הסיבות הללו נדרשת כתבה נפרדת, וכזו אכן נמצאת בתנור.
דן לזר:
כן, ולא מהיום. מי שראה את פול יודע שמעבר למספרים הפשוטים הוא כמעט לא טועה (דבר שלמשל נאש עושה לא מעט, בטח העונה). בנוסף, השליטה שלו במשחק היא כמעט מושלמת, ברצותו הוא עומד וברצותו רץ, והיכולת שלו להפוך את השחקנים שמסביבו לטובים יותר היא כבר עובדה מוכחת. תחת הניהול שלו טייסון צ'נדלר מתחיל למצות את הפוטנציאל שחשבו שיש לו בתחילת הדרך בשיקגו, דייויד ווסט הפך לאולסטאר ופז'ה סטויאקוביץ' חזר מן המתים, והוא שוב האיום הכי גדול בליגה מחוץ לקשת. ההגנה של פול (אם משווים אותו לרכזים הגדולים האחרים בליגה) לא נופלת מאף אחד, וכנראה גם עולה על כל השאר. הוא רכז שלם ומושלם, וכבר היום עולה על התחרות. בעוד שנה או שנתיים השאלה הזו כלל לא תישאל יותר.
גיל קדרון:
איך שזה נראה כרגע, אין לו מתחרים. סטיב נאש מוציא פחות מיותר, דרון וויליאמס רמונת מתחת, צ'ונסי בילאפס מצויד בפחות כשרון, ובארון דייויס תמיד היה קצת מבוזבז. יש לו גוף מוזר, שמזכיר קצת חציל, הוא לא אתלטי במיוחד, ואין שום סיבה הגיונית בגינה הוא בדרכו להפוך לכדורסלן גדול. אבל איכשהו הוא מהיר מכולם, חושב מהר יותר מכולם, חוטף טוב מכולם, ומוסר לאלי-הופים טוב מכולם (ד"ש מטייסון צ'נדלר). במאצ' אפ בין פול לנאש, אגב, קלע פול 10 נקודות בממוצע יותר מהקנדי, מסר יותר אסיסטים ממנו וגם חטף יותר.
עומר דיקמן:
אני מניח שהשאלה היא "האם פול יותר טוב מנאש", עם כל הכבוד לדרון וויליאמס. התשובה מורכבת. גדולתו של נאש בשלוש השנים האחרונות, מעבר לסטטיסטיקה האישית, היתה השליטה המוחלטת שלו במכונה של פיניקס, וההשפעה הבלתי נתפסת שלו על הגנת היריבה, יותר מקובי, יותר מלברון, ההיערכות לנאש היתה המשימה הקשה והמורכבת בליגה. נכון להיום, לפול עדיין אין את ההשפעה שהיתה לנאש מאז נחת באריזונה בפעם השנייה. מאידך, גם לנאש אין. הקנדי הוא עדיין רכז וסקורר אדיר, אבל משהו בדומיננטיות שם נפגע, ובלי זה אנחנו נשארים עם העובדה הפשוטה שפול לא נופל מנאש כמעט בשום אספקט של המשחק העונה, ועולה עליו בלא מעט מהם. אז נכון שהתואר הזה מגיע לפול בין היתר בגלל הירידה ביכולת של נאש, אבל בשורה התחתונה פול הוא לא רק הרכז הטוב בליגה העונה, אלא השחקן הטוב ביותר. קאבום!
3. האם סן אנטוניו מעבר לשיא?
אסף רביץ:
אני נאלץ להשתמש כאן בכן ולא. כן, כי סן אנטוניו מפסידה משחקים שהיא רוצה לנצח באמצע מרץ, מפסידה חמישה משישה, מפסידה כל משחק גדול בתקופה האחרונה. כבר למדנו לנפנף סימני שאלה הקשורים לספרס לפני האולסטאר, אבל אם זה נראה כמו משבר ומקרקר כמו משבר, במרץ, זה אומר שקורה כאן משהו. לא, כי משבר לא אומר שהקבוצה מעבר לשיא. טוני לונגוריה פארקר לא ממש איתנו השנה, הרבה בגלל פציעה, אבל לא הייתי פוסל גם מסיחי דעת אחרים שבסופו של דבר יתרגל אליהם. ג'ינובילי בעונת שיא, דאנקן ובואן לא נראים שונה מהרגיל וכל השאר ניתנים להחלפה. הם עדיין המועמדים מספר 1 לאליפות, גם אם לא באופן מובהק כמו לפני שבועיים, וגם אם לא השנה, מאוד יכול להיות שיש להם עוד קמפיין מוצלח או שניים בקנה לפני שדאנקן דועך באמת.
דן לזר:
היא לא נעשית צעירה ורעבה מיום ליום, אך איננה מעבר לשיא. ארבעת ההפסדים הרצופים הנוכחיים של הספרס (והששה מתוך עשרת האחרונים) מגיעים דווקא אחרי רצף של ניצחונות שהסתיים רק במקום הראשון במערב. גרג פופוביץ' (וגם שחקניו המובילים עצמם) הם אמני התמרון וניתוב האנרגיות לזמנים החשובים באמת, ומבינים שלרצף ניצחונות בסוף פברואר אין משמעות בסוף אפריל, ועוד פחות בחודש יוני, ולכן הם מרשים לעצמם להוריד קצת פרופיל ולנוח על המגרש כשהכסף עדיין לא מונח על השולחן. לא בטוח שהספרס יחזרו לקחת את האליפות גם השנה, אבל כשיגיע אפריל הם גם יעלו מחדש את רמת האינטנסיביות וייראו הרבה יותר טוב מאשר כרגע.
גיל קדרון:
משהו לא טוב עובר על הספרס, שמפסידים משחקים שבעבר ניצחו, ובחודשים בשנה בהם הם לא רגילים לפשל. לא הרבה השתנה מהעונה שעברה, מלבד התוספת המצוינת של קורט תומאס, אבל לפלייאוף הזה תעלה מולה כל יריבה, כבר בסיבוב הראשון, עם תחושה אמיתית ומוחשית שהעפלה נמצא בהישג ידה. הרתעה אין. הכל יהיה צמוד יותר וקשה יותר מאשתקד, וסיכויי הנשירה גבוהים מהרגיל. וכמובן שסן אנטוניו לא נוהגת לזכות בשתי אליפויות ברציפות, זה לא הסטייל שלה.
עומר דיקמן:
לו הייתי דייויד שטרן, הדבר השני שהייתי עושה, מיד אחרי חקיקת חוק לפיו כל שחקן צריך לשחק עם מיקרופון ברקטום על מנת שנוכל לנהל סטטיסטיקות העוקבות אחרי מספר השחרורים פר דקת משחק של כל שחקן בליגה (איך הוא פיספס דווקא את זה?), היה להציע לטים דאנקן 51 אחוזים ממניות הליגה ואת סטו ג'קסון בתור באטלר אישי לכל החיים, ובלבד שיסכים לעשות הסבת מקצוע. תקופת שלטון הספרס תסתיים רק כשהטריו יתחיל לדעוך, ובינתיים שתי הצלעות המבוגרות שלו מתפקדות יופי, וגם המשבר של פארקר נראה זמני בלבד. היחיד שמראה ירידה עקבית ביכולת הוא בואן הקשיש, אבל ברכיות בביצים אפשר לתת גם בגיל 40, ויש לי הרגשה שבפלייאוף הוא יצליח לגייס את תעצומות הנפש הדרושות כדי לתקוע אחת כזאת בכריס פול או בקובי. תוסיפו את ההחתמה של תומאס ואת החזרה הצפוייה של בארי ותמצאו את עצמכם בפעם המי יודע כמה עם הקלישאה אודות הספרס שמתחילים לשחק כדורסל רק באפריל. כדורסל משעמם במיוחד, אם יורשה לי להוסיף.