בלוגר נגד בלוגר

אז מה אם לקיובן יש בלוג? אז מה אם נלחם בשטרן למען חופש הביטוי? עכשיו הוא בצד הנפגע. נמרוד עופרן על נידוי הבלוגרים מסיקור המאבריקס

הגיל הצעיר יחסית, הלשון החדה, התגובות האימפולסיביות במהלך משחקים, חוסר הפחד לקחת סיכונים (הטרייד על קיד, הוויתור על נאש כדי להחתים את אריק דאמפיר), ההשתתפות שלו בגירסה האמריקאית ל"רוקדים עם כוכבים", הכל הופך את מארק קיובן לבעלי קבוצה מיוחד ונגיש.

בעלים אחרים בליגה לא מרבים להתראיין, וכשהם ניאותים לכך הם מציגים לאקוניות משמימה, אבל קיובן הוא אי של צבע בים שחור ולבן. כך שאם לבעלים כלשהו בליגה הזו מתאים לקבל החלטה נגד הזרם, הרי שמדובר בו. ואכן, בשבוע שעבר החליט הבעלים של הדאלאס מאבריקס לא לאפשר לכותבי בלוגים גישה לחדר ההלבשה של הקבוצה. הכל יכול היה להיות באמת בסדר, ולעבור בשקט יחסי, אילולי פרט שולי אחד: קיובן הוא בלוגר בעצמו.

עוד בוואלה! NEWS

ומה נעשה אם מעכשיו תמיד נהיה לבד בבית עם הזום?

לכתבה המלאה

גוד מורנינג, דאלאס ניוז

הכל החל לכאורה כשטים מקמהן, בלוגר של ה"דאלאס מורנינג ניוז", שמכסה את המאבריקס בשנתיים האחרונות, תהה באחד הטורים שלו האם קונטרול-פריק כמו אייברי ג'ונסון יוכל להסתדר עם מאמן-על-המגרש כמו ג'ייסון קיד. התזמון היה לגיטימי – יום אחרי המשחק המפורסם מול סן אנטוניו, בו החליט מאמן דאלאס להושיב את הסופרסטאר הטרי שלו על הספסל בחצי הדקה האחרונה. ומקמהן לא היה לבד, כשבאתר ESPN.com הציגו את אותה טענה בעמוד הראשי.

אבל קיובן החליט לנקום, ולא היה מקום אירוני יותר לעשות כך מבבלוג שלו. הוא טען קבל עם וטוקבק שאחרי כל משחק ישנם 4-5 כתבים של ה"דאלאס מורנינג ניוז" בחדר ההלבשה, ולכשנודע לו שאחד מהם הוא בלוגר, הוא נזכר לפתע שחדר ההלבשה באמת נורא צפוף, וצריך להתחיל לדלל. פתרון אפשרי אחד היה להקצות מספר מוגבל של אישורי כניסה לכל אמצעי תקשורת, אבל קיובן החליט להטיל פצצה גרעינית במלחמה עם זבוב, ואסר על כל הבלוגרים שהם גישה ללוקר רום.

הבעלים הסביר ש"בלוגר הוא בלוגר הוא בלוגר", ואין הבדל בין ילד בן 14 ובלוגר של עיתון מסוים, ובגלל זה אין סיבה שהשני יוכל לראיין את דירק נוביצקי, בעוד שהראשון יחלום על כך. בתיאוריה ועל הנייר, יש צדק בדבריו. בפועל, מדובר בדמגוגיה מהסוג הזול, בפתרון קל לבעיה שעבור קיובן היתה קשה, ובזלזול בוטה במדיום שלם – כזה שהיה בנסיקה עוד לפני ההחלטה של קיובן, ויהיה בעלייה גם אחריה.

ביגר, בטר, מור פרודוקטיב

חשוב להבין: הבלוגים, ממש כמו מכבי תל אביב בכדורגל - רק, כאילו, להיפך - הולכים קדימה. הם העתיד של העיתונות העולמית. כבר מזמן לא מדובר אך ורק בנערים מחוצ'קנים שכותבים על חייהם עם מספר שווה של סימני קריאה ושגיאות כתיב. כיום, כמעט לכל עיתון שמכבד את עצמו יש גם אתר אינטרנט, ובאתר תמצאו טקסטים שלא מופיעים בעיתון, מסיבות לא רלוונטיות. זה לא הופך את אותו כתב ל"בלוגר" בהכרח, אבל ההבדל הוא סמנטי בלבד.

כיום, כשאנשים קונים פלאפונים עם שואב אבק, וכשמהירות האינטרנט מהירה יותר מחיינו אנו, הגבולות נוטים להיטשטש. האינטרנט אמנם לא הרג את המילה הכתובה והמודפסת, אך טוב הוא לא עשה לה. במקום להיכנע, כלי התקשורת בארצות הברית החליטו לנצל את המצב הזה לטובתם. חלק מהם מעסיקים בלוגרים, לעתים במשרה מלאה, כדי לתת נופך יותר אקטואלי וסובייקטיבי שיעמוד כקונטרה לעיתון הסטנדרטי. אותו בלוגר מבקר באימון, ובזמן שמביא ציטוטים וחדשות, הוא גם שוקד על חומר לכתבה או לטור האישי שיתפרסם באתר מאוחר יותר. במצב כזה קשה לקבוע מי נחשב כתב או עיתונאי, ומי בלוגר. עכשיו, תשאלו, מה זה משנה? שניהם כותבים. ואם אכן שאלתם את השאלה הזו בראשכם, אתם צודקים (כל הכבוד). אלא שעבור מארק קיובן מדובר בשני דברים שונים.

לפיד מול ESPN

קיובן טוען שזה לא הוגן שבלוגרים אחדים יהנו מתמיכה של עיתון מסוים, ולכן יקבלו אישור להיכנס, בעוד שאחרים לא. ובכן, אלה החיים, הלא כך? אם בנאדם מהרחוב יגיש בקשה לראיין את אהוד אולמרט בשביל העלון של הקיבוץ, הוא ייענה בשלילה. יאיר לפיד, לעומת זאת, יקבל את האישור – פלוס ג'ל על חשבון הבית. למה? כובע. בנאדם לא צריך להיענש על שהגיע למעמד מסוים – להיפך.

קיובן החליט לשים סלקטור – מטאפורי בהתחלה, מוחשי בהמשך – בכניסה לחדר ההלבשה, וכרגע מגביל את הכניסה לעיתונאים או כתבים מרשת טלוויזיונית כלשהי. זה אומר שכותבים של ESPN (האתר), למשל, "ספורטס אילוסטרייטד" (האתר) או ה"ניו יורק טיימס" (האתר) לא נכנסים? ואם כן, מה הופך כתב טורים בכיר של אתר האמריקאי לשונה מסתם בלוגר? איפה שמים את הגבול? קיובן טוען שלוקח "10 שניות להפוך לבלוגר", ולמרות שהמשפט הזה, שוב, מזלזל ולא מאוד מדויק, עדיין ברור שאי אפשר לתת לכל אדם עם מקלדת וכמה דקות פנויות זכויות שקולות לזה של עיתונאי שעושה זאת כעבודה. אבל בשביל זה יש אנשים שזה תפקידם – להחליט מי מקבל את האישור להיכנס לחדר ההלבשה, או לאימון, או למסיבת עיתונאים. זו לא עבודתו של קיובן, ואם זו היתה הנקודה במלואה, היינו יוצאים בזול. אבל הזילות בכותבי הבלוגים הוא לא האישיו המפחיד כאן.

אירוניה במיטבה

בהחלטתו לבחור מי נכנס לחדר ההלבשה כדי לראות את ברנדון באס בלי חולצה (יש לו גוף לתפארת, שימותו הקנאים), קיובן – בין אם במודע ובין אם לאו – שולט בתקשורת. באופן טבעי, יהיה לו יותר קל להכניס את העיתונאי שיום קודם לכן כתב דברים טובים על קיובן עצמו או על הקבוצה. את ההוא שביקר את אייברי ג'ונסון הוא פשוט ישאיר בחוץ כי, אתם יודעים, נהיה קצת צפוף.

מדובר בתקדים מסוכן, שאלוהים יודע איפה יסתיים. נקווה שכאן, קיובן חייב להבין שהתקשורת צריכה להיות חשובה לו יותר משהוא חשוב לה. בלי סיקור (שלא לדבר על גב) תקשורתי, האוהדים של הקבוצה שלו יקבלו פחות ופחות מזון להשביע את בטנם המקרקרת מאהדה. ואם זכרוני איננו מטעני (והוא לא), קיובן היה זה שזעק חמס כשהקומישינר דייויד שטרן הגביל את היכולת שלו לבקר את הביזנס שעונה לשם ה-NBA. כך נוצר לו "חוק מארק קיובן", שקובע כי בעלים שייתן דרור ללשונו יורחק מהמשחקים של הקבוצה שבבעלותו. הגיע גם חוק שאוסר עליו לשבת על הספסל של קבוצתו ("חוק שימון מזרחי"). עכשיו הגלגל הסתובב לו.

הסיפור הזה היה פחות אירוני, צבוע ומיותר אילולא היה קיובן שופך הגיגיו באתר פופולרי מזה כמה שנים, כבלוגר מן השורה. חוץ מזה, את רוב הונו עשה הבעלים של המאבריקס דרך האינטרנט – כולל איזו תוכנה שקשורה לבלוגים שהכניסה לו עוד כמה מאות מיליוני דולרים. כשלוקחים את כל אלה בחשבון, ואת מלחמתו של האיש בשיטות של שטרן, ההחלטה של קיובן נראית מגוחכת. אבל פחות מההסברים אותם ניפק. קיובן כורת את הענף עליו יושב, ענף שהעץ שלו נטוע בתוך בית מזכוכית, בעודו זורק אבנים.

כרגע, כל שנותר הוא לחכות להתפכחות של הבעלים החינני, ועדיף לפני שהמאבטח בכניסה לחדר ההלבשה של דאלאס יעצור אותו בטענה שאין כניסה לבלוגרים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully