1. האם ההתרסקות של מיאמי מעמידה בסימן שאלה את מעמד המגה סטאר ממנו נהנה דווין וויד?
אסף רביץ:
בהחלט, אבל חשוב גם להישאר בפרופורציות. העלנו את וויד גבוה מדי לאחר האליפות ועכשיו אנחנו מסתכנים בלהוריד אותו נמוך מדי. אמנם ניתן לטעון שעונה כמו זו של מיאמי הנוכחית לא היינו רואים מקבוצה של גארנט, לברון ונאש, למשל, ואפילו כריס פול וברנדון רוי כבר הוכיחו יכולת להרים קבוצות גרועות במיוחד, אבל מאידך (!) אף אחד מהחבורה הזאת גם לא לקח אליפות. מעמדו נמצא איפשהו בין מגה סטאר לעוד שחקן טוב, כלומר, הוא אחד מ-7-8 השחקנים הכי טובים בליגה, אבל לא אחד מהשלושה. פלאש יכול לנצח משחקים לבדו ואדיר כשהשעון החול מתרוקן, אבל לא ממש הופך אחרים לידו לטובים יותר. הוא לקח אליפות עם לא מעט מזל, ואז נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית העונה כשהוא לא כשיר לחלוטין.
אבל לא כדאי לשכוח את הפציעות שעבר. ההתנהלות של וויד בשנתיים האחרונות עם החזרות המוקדמות והתפקוד החלקי היא בעייתית, ופרט לכך קיים הכלל הלא כתוב, והאכזרי, שמגה סטאר אמיתי חייב גוף שמסוגל לעמוד בדרישות התפקיד. לכן העונה הזאת משילה את וויד ממעמד המגה סטאר, לפחות עד שיוכיח מחדש שהוא ראוי לו.
דן לזר:
וויד לא הצדיק השנה את המעמד שלו בשום שלב, וזה רק הלך והחמיר. בהתחלה היה לו תירוץ לגיטימי בשל הפציעות, באמצע הדרך אמרו שיש בעיות חברתיות, ששאק לא בריא ולא רוצה, וגם וויד עצמו לא הבריק. הבעיה היא שאפילו לקראת הסוף, כאשר לא היה אף אחד חוץ ממנו ומשון מריון, עדיין לא עשה וויד דבר שישנה את התודעה הנצרבת מן העונה הזו - הוא אינו מגה סטאר היכול לקחת על גבו קבוצה בינונית ומטה, כמו שלברון וקובי כבר הוכיחו שהם יכולים.
גיל קדרון:
במהלך עונתו האחרונה של טרייסי מקגריידי באורלנדו הפסידו המג'יק - עונה אחת בלבד אחרי שהיו קרובים לסיבוב השני - 18 משחקים רצופים, וסיימו בתחתית התחתית של המזרח החלש. זה היה תחילת הסוף של ההשוואות בין טימאק לקובי, עליו טענו האוהדים והעיתונאים שלא היה נותן לקבוצה שלו להתרסק בצורה שכזו. אבל וויד, כנראה משום שקשה שלא לחבב אותו ואת סגנון משחקו, אינו זוכה ליחס דומה. ולא בצדק. מכיוון שהגדרות כמו מגה סטארים הם עניין לאוהדים ולעיתונאים (הרי על הפרקט מתמקדים בלשחק כדורסל), ראוי יהיה אם נבחן את וויד מודל 2007/8 בהתאם לרף שהעמיד, ושנעשה זאת בזכוכית מגדלת. חבריי כבר בטח מנו ארוכות את רשימת הנסיבות המקלות (אני מודה שהצצתי, סליחה המורה), אבל מגה סטארים לא מספקים תירוצים, הם מספקים תוצאות. או לכל הפחות מנצחים יותר משהם מפסידים. או לכל לכל הפחות לא מידרדרים למאזן 62:11.
עומר דיקמן:
באופן לא ברור צלח וויד את העונה הקטסטרופלית הזו כמעט מבלי שתוטח בו ביקורת רצינית. תירוצים יש כמו חול: שאקיל חצי מת, הצוות המסייע מכיל שחקנים שאפילו אמא שלהם לא שמעה עליהם, ומה שהתחיל בתור חזרה מעט מוקדמת מדי מניתוח הפך בהדרגה לשמועות על כך שוויד בכלל משחק עם קדחת הנילוס, שלושה גידולים בברך ורגל מעץ. הכל טוב ויפה, אבל חשוב לזכור שהפרשנים והאוהדים הימרו בתחילת העונה שאותה מיאמי עם אותו וויד של אחרי אותו ניתוח תעפיל לפלייאוף בלי להיתקל ביותר מדי בעיות. בשורה התחתונה, עם חמישייה שכוללת שחקנים לגיטימיים לחלוטין כמו האסלם, ריקי דייויס, ג'יי וויל ושאק, ומאוחר יותר מריון, הצליח דווין להגיע למקום האחרון במזרח, הקונפרנס שבו ברגע שאתה נרשם כשחקן באחת הקבוצות אתה מקבל תו חנייה של נכה. מישהו יכול לתאר לעצמו שדבר כזה היה קורה לקובי או ללברון? ידעתי שזה מה שתגידו.
2. האם גולדן סטייט מסוגלת לעוד סנסציה?
אסף רביץ:
לנלי יש יופי של קבוצה, אחרת לא היה נכנס לפלייאוף במערב. הווריורסלא איבדו כלום מאשתקד, ומוסיפים את מונטה אליס שמשחק כמו אולסטאר בחודשיים האחרונים, ולא היה רלוונטי סדרה ההיא מול דאלאס. יחד עם הבארון ועם סטיבן ג'קסון יש ללוחמים שלישייה קטלנית עם צוות משלים עמוק ומגוון, ומאמן מבריק שיודע בדיוק איך להשתמש בהם. אז למה בכל זאת לא נראה מהם הפתעה השנה? הם צפויים לפגוש את הספרס או את הלייקרס בסיבוב הראשון (קשה לראות את יוסטון וניו אורלינס עומדות בקצב), ואם יש משהו שגולדן סטייט לא מסוגלת להתמודד מולו זה שחקני פנים יעילים וקבוצות ריבאונד התקפה חזקות, שבראשן מאמנים שיודעים לנצל מיס מאצ'ים טוב יותר מכולם. אולי בשנה הבאה.
דן לזר:
גולדן סטייט לא נהנית בשלב הזה של העונה מהמומנטום האדיר אותו יצרה בשלב האחרון של העונה שעברה. זה עוד עשוי להגיע, אבל נראה שהפעם הנתונים היבשים משחקים נגדה. בארון דייויס וסטיבן ג'קסון יגיעו לפלייאוף (אם לא ייפצעו לפני כן) מותשים פיזית, כל קבוצה שתגיע לשחק מולם תלמד היטב מה צריך לעשות ותשחק במוטיבציה מלאה, ללא זילזול או אדישות, ובסוף הבדלי הכשרון בינם לבין הגדולות באמת של המערב יכריעו. וחוץ מזה, את המאץ' אפ המושלם מול דאלאס לא תהיה להם הזכות לפגוש העונה בסיבוב הראשון.
גיל קדרון:
בכל פעם שאני נזכר בסדרה של הווריורס מול המאבריקס מהפלייאוף אשתקד עיניי מתמלאות דמעות (מה שיכול להיות מביך בראיונות עבודה ובדייטים). התשובה שלי היא כן, ולא סתם כן, אלא כן כן כן. מפגש מול הספרס יהפוך את התשובה הזו ללא לא לא, אבל את יוסטון, ניו אורלינס, דאלאס ופיניקס הלוחמים בהחלט יכולים להפתיע. הלו, הם במאזן 23:40, שזה רק 4.5 משחקים מהמקום הראשון במערב. בפלייאוף הקרוב הכל אפשרי. שיט, אני שוב מתחיל לדמוע.
עומר דיקמן:
גולדן סטייט היא קבוצה שניתנת לחיזוי בערך כמו החוקים בפרק הבא של "הישרדות", ככה זה כשאתה תלוי בברגים בברכיו המתפוררות של דייויס ובאלו שמוחו הרופף של ג'קסון. העונה, טפו טפו (טפו), טרם ניכרו בשני האיברים המדוברים סימני חלודה, וזו הסיבה שגולדן יושבת במרחק יריקה מפסגת המערב (היא ועוד חצי קונפרנס), ואין שום קבוצה שתרצה לקבל אותה בהצלבה, כי גם אם אתה מנצח אותה תמיד קיים הסיכוי טוב שסטיבן ג'קסון יגנוב לך את האוטו במגרש החנייה של האיצטדיון, ואז יירה באוויר, סתם כי בא לו. סנסציה? אין קבוצה בליגה שנצחון של הווריורס עליה ייחשב לכזו. אליפות תהיה מפתיעה, אליפות המערב קצת פחות, כל דבר אחר ריאלי לחלוטין.
3. האם סימני השאלה לגבי חזרתו של אנדרו ביינום פוגעים קשות בסיכויי האליפות של הלייקרס?
אסף רביץ:
אני לא חושב שללייקרס היה יותר מדי סיכוי גם ככה לאליפות, בלי קשר לפציעה, ואולי העיכוב הזה דווקא יעשה להם טוב. לא ברור מה היו הציפיות במידה וביינום היה חוזר בהתאם ללו"ז שנקבע לו מראש (כלומר ממש ברגעים אלה), אבל היו עוברים שבועיים עד שהיה חוזר לכושר, ואז ללייקרס היו רק שבועיים נוספים לנסות להבין איך לשלב בינו לבין גאסול, ואז - פלייאוף. LA לא ניצחה סדרה מאז ששאק עזב, כך שיש להם עוד נסיון לצבור, ושני שחקני הפנים שלה זקוקים לעוד קילומרטז' לפני שנדע אם הם יכולים לשחק ביחד, בעיקר בהגנה. לעשות את ההתאמות האלה תוך כדי הפלייאוף עשוי היה להיות בלתי אפשרי. עכשיו, לעומת זאת, ברור לכולם שהסגל הנוכחי יצטרך להיות זה שינצח, וביינום יהיה במקרה הטוב בונוס מהספסל. גם זה לא אמור להספיק השנה (בעיקר בגלל ההגנה), אבל אין מה לדאוג - תוך שנתיים הם משתלטים על הליגה.
דן לזר:
הלייקרס נראים נפלא כרגע, גם בלי ביינום. ההחלמה וההשתלבות שלו ברוטציה של הגבוהים בלוס אנג'לס תהיה לדעתי רכה וטבעית, ויכולה להתרחש ממש במשחקים האחרונים של העונה, אולי אפילו במהלך הסיבוב הראשון בפלייאוף. הלייקרס יגיעו לשלבי ההכרעה של העונה עם קבוצה שיכולה ללכת עד הסוף אפילו בלי הסנטר הצעיר שלה, כך שהתוספת שלו רק תחזק אותם.
גיל קדרון:
ההייפ סביב הלייקרס פוסט גאסול, והמונטום האדיר בו היו, הסוו את החולשה הגדולה של הקבוצה הזו - ההגנה. ביינום אמור היה להוסיף לה קשיחות מתחת לסלים, אבל בלעדיו לא בטוח שיש לפיל ג'קסון את הכלים לנצח ארבע פעמים את הספרס, או אפילו את הג'אז. התשובה לשאלה היא כן, כי עם ביינום זו הייתה הפייבוריטית שלי, ולמרות שבלעדיו היא בהחלט עשויה לעשות זאת, היריבות לא יעלו למאצ' אפ הזה בשקשוק.
עומר דיקמן:
נוכחותו של ביינום קריטית לאיזון הסגל ובלעדיו אליפות של הלייקרס תיחשב להפתעה רצינית. אמנם הם אינם זקוקים לו כדי להיות אחת הטובות בליגה, אבל אין דין עונה רגילה כדין פלייאוף, כמאמר השיר הנודע. הלייקרס משחקים מהר ומשוחרר, מה שלא ממש תופס בפוסט סיזן, כמאמר הפתגם המפורסם, וכשיגיע תורם של קרבות החפירה האינטנסיביים חוששני שספרדי כחוש אחד + גוויתו של כריס מיהם לא יוכלו לעשות את העבודה מול הטימים והבוזרים של המערב. או אז יופנו הזרקורים אל אודום, והוא יברח מהם כמו וינס קרטר מאימון רשות, וכרגיל, כל התיק ייפול על קובי. ובפלייאוף מטורף כפי שהולך לעבור על נציגות המערב השנה, אפילו קובי לא יספיק.
4. האם סם קאסל הופך את בוסטון למועמדת המובילה לאליפות?
אסף רביץ:
קשה להגדיר קבוצה אחרת כמועמדת המובילה לאליפות כשהאלופה עדיין כאן, ובדיוק הוסיפה שחקן מושלם בשבילה, אולם ההגעה של קאסל לבוסטון בהחלט הופכת את הירוקים לפחות למספר 2 מבין המועמדות. אנחנו מדברים כאן על קאסל, סם איי אם, שחקן שגם בגיל 38 מככב ברשימת השחקנים שכל מאמן היה רוצה שיהיה לו במאני טיים של משחק גדול. אפשר לספור על יד אחת את החבר'ה שהייתי מעדיף שייקחו זריקה מכריעה במקומו, ולעומת קלאצ'יונרים כמו הורי הוא גם מסוגל ליצור לעצמו את המצבים. בבוסטון הוא יגיע לסיטואציה מושלמת עבורו - קבוצה שמסתדרת נהדר בלעדיו, צריכה ביצים גדולות בפוינט, ואי אפשר לברוח לה (חצי מההפסדים שלה היו בשלוש נקודות ומטה, רק אחד ביותר מ-10), כך שהיא הולכת לבלות הרבה זמן כסף לאורך הפלייאוף. קאסל כבר שיחק עם גארנט, שחולה לו על הישבן, ולמי ששכח - הוא שיחק גם בילה כמה שנים טובות עם ריי אלן (במילווקי) בהצלחה, כך שלא יהיו בעיות כימיה ואגו. בוסטון הולכת חזק על טבעת כבר השנה.
דן לזר:
בוסטון היא מועמדת לגיטימית לזכות באליפות, אך לא טובה מכמה מהמערביות, אפילו לא מדטרויט או מקליבלנד במזרח. התוספת של קאסל, עם כל הכבוד לרכז הישיש, התוספת שלו נותנת לכל היותר עוד קצת עומק ודקות מנוחה לרייג'ון רונדו הנפלא. קאסל כבר לא בשלב בקריירה בו הוא יכול לשנות לבד את סיכויי האליפות של קבוצה.
גיל קדרון:
בתחילת העונה נראה הסגל של הירוקים דליל מסביב לשלישייה הגדולה, אבל ככל שנקפו הטריידים וההחתמות הצליח דני איינג' להציג קצת שכל ישר בנוסף למזל משמיים, ועיבה את כל החולשות של קבוצתו. כעת יש לדוק ריברס רכז מחליף שהצטיינות במאני טיים טבעית עבורו. כשהשעון יתקתק הכדור יהיה בידיו, והאופציות שיעמדו בפניו יהיו לתת אותו לפול פירס ולזוז הצידה, למצוא את ריי אלן מאחורי חסימה, להכניס לקווין גארנט, ואולי לקלוע עוד סל קלאץ' גדול. אה, מבחינתי, הספרס עדיין פייבוריטים.
עומר דיקמן:
בוסטון היתה אחת המועמדות הבכירות לאליפות ערב החתמתו של אי.טי ונשארה כזו גם לאחר מכן. המועמדת המובילה? כדי לזכות במעמד כזה בעונה כזאת צריכה בוסטון להחתים את טימי, לברון, וברוך דגו. אל תבינו לא נכון, קאסל הוא החתמה מצויינת, וטרן ווינר שכבר ראה הכל בחיים שלו (כולל חלקים נכבדים משביל החלב), ואחד השחקנים שאתה הכי רוצה את הכדור בידיים שלהם בשניות האחרונות. אלא שבבוסטון לא חסרים כאלה: פירס ואלן יודעים את העבודה בקלאץ', גארנט לא יעשה טעויות מיותרות, ואפילו רונדו הצעיר לא נראה כמו אחד שיאבד את העשתונות ברגע האמת. בוסטון בהחלט מסוגלת לקחת אליפות, אבל קשה לי להאמין שדווקא קאסל יהיה זה שיחתום עליה, בכל זאת, הוא כבר בן 38, ואפילו בשביל חוצנים זה לא מעט.
