בעודנו מתקרבים לישורת האחרונה של העונה הרגילה ב-NBA, כינסנו את מועצת החכמים של וואלה! ספורט, והעלנו באוב את השאלות המעניינות ביותר של הרגע.
כל אחד מהכותבים עשה את מיטב יכולתו להכין לכם את הכובע שתגישו לו בעוד כמה שבועות, אבל אל תרגישו צורך לשמור את הדעות שלכם לעצמכם. בשביל זה אלוהים ברא את הטוקבקים.
1. האם אתה זוכר עונה יותר מרתקת?
אסף רביץ:
ב-1987 הייתי חזק בעניין של פרפר נחמד, אז פיספסתי את מג'יק את קארים, אבל נדמה לי שבתוך ההתלהבות המוצדקת ממה שקורה כרגע בליגה אנחנו שוכחים את קיץ 2004. לא פייר להשוות בין העונות כרגע כי אחת כבר נגמרה וניתן להבין מה קרה בה בדיעבד, לכן אני מציע להעלות את השאלה הזאת שוב בסיום העונה. כרגע, לצד הציפיות הגבוהות קשה להשתחרר מהתחושה שכל הסיפור יכול להיגמר באנטי קליימקס עצום, שמכל מה שנבנה אולי עוד נגלה שאין אף קבוצה שיכולה להתחרות בספרס.
בינתיים, תזכורת למה שהיה לנו ב-2004. המערב הציג את הלייקרס עם שאקובימאלוןפייטון (אני לא יודע למה הכינוי הזה לא תפס) שעשו קולות של בלתי עצירים, הספרס הגיעו אחרי עונת אליפות מרשימה עם דאנקן בשיאו, מינסוטה סידרה לגארנט את קאסל וספריוול לקבוצה אדירה, סקרמנטו הגדולה עוד הייתה שם עם החמישייה הקלאסית ודאלאס הוסיפה לנאש, נוביצקי ופינלי את אנטואן ג'יימיסון ואנטואן ווקר. גם אז זלזלנו במזרח, אבל הוא כלל את דטרויט שרק החתימה את ראשיד, אינדיאנה בעונה נפלאה עדיין עם רג'י מילר וניו ג'רזי של קיד, קיימארט וג'פרסון אחרי שני גמרים. הפלייאוף כלל את הסדרה האדירה בין מינסוטה לסקרמנטו, סל ה-0.4 של פישר, הפריצה לתודעה של וויד, הסל של בילאפס מחצי מגרש מול הנטס, הגג של פרינס על רג'י ובעיקר את הנצחון המדהים של דטרויט על הלייקרס בגמר. יכול להיות ש-2008 תתעלה על זה, כרגע חובת ההוכחה עליה.
דן לזר:
איני זוכר עונה יותר מרתקת בשל שתי סיבות עיקריות. האחת היא סניליות מתקדמת הנובעת משילוב של גיל וממחסור באמצעי מעקב ראויים בשנים בהם הליגה הייתה באמת מרתקת (סוף שנות השמונים). אולי זם גם קשור לבריחת סידן, מי יודע. השניה היא העובדה שלא רק שיש לנו כאן ניצנים של מאבק בין קבוצות על, סטייל אותן שנים גדולות של מאג'יק ובירד, יש גם קרב פרוע לחלוטין בין מספר גדול במיוחד ובלתי שכיח של קבוצות אשר רואות עצמן כקבוצות פלייאוף לכל דבר, ובצדק. במערב יש 9 הראויות לשם ועוד שתיים שהיו נכנסות במזרח ממקום גבוה. על כן כמעט כל משחק במערב הופך ככל שאנו מתקדמים למרתק. בעצם, המערב סוחב על גבו את הליגה כולה לעונה בלתי נשכחת.
גיל קדרון:
עניין, כמובן, הוא עניין סובייקטיבי, ועבדכם הנאמן כבר לא יחווה ריגושים ששווים לקפיצות משתוללות אחרי סלים מכריעים של מייקל ג'ורדן. אבל במבט מן הצד, לא זכור לי שחיבבתי כל כך הרבה קבוצות ושרציתי שכולן יזכו באליפות. בוסטון? רק תביאו לקווין גארנט טבעת. הלייקרס? נעלם כל האנטגוניזם לחבר'ה האלה כשהפך ברור שקובי הוא לא הילד המעצבן שהיה בעבר, וברגע שפאו הגיע העירה, בכלל האהבה פורחת. פיניקס? קלי קלות, לסטיבי מגיעה אליפות. הספרס? תמיד חיבבתי אותם. דאלאס? נוביצקי צריך להוריד את הקוף מהגב. ניו אורלינס? יש מישהו שלא אוהב את כריס פול? אז כשהאהבה באוויר והמתח ואי הוודאות בשיאה, נראה שאנחנו בעיצומה של עונה גדולה באמת.
עומר דיקמן:
אמנם יש סיכוי סביר שהעונה הזאת תסתיים בעוד גמר משעמם בין הספרס לפיסטונס, אבל עד שנגיע לשם עושה רושם ששום דבר שיקרה לא יכול כבר להפתיע. אתה הולך לישון כשפיניקס במקום הראשון במערב וקיד במגעים עם דאלאס, ומתעורר בבוקר כשהסאנס במקום השישי וגאסול עבר ללייקרס בתמורה לעוזר המאמן של פילדלפיה ופיצה משפחתית. הזכרון האנושי הוא לא כלי שניתן להסתמך כל אמינותו, אבל קשה להאמין שהיה בליגה בעשורים האחרונים בית משוגעים כמו הקונפרנס המערבי של העונה. אפילו המזרח, בחן ששמור אך ורק לילדי וראייטי, מצליח לשעשע עם הפרשנות המחודשת שהוא מעניק למושג "מירוץ לפלייאוף". לא בטוח שבעוד חמש שנים מישהו יזכור את 2007/8, אבל כרגע קשה להיזכר בעונה מותחת יותר מהנוכחית.
2. קליבלנד מסוגלת לשמור על המזרח
אסף רביץ:
קליבלנד לא פייבוריטית, אבל בהחלט מסוגלת. זו קבוצה טובה יותר מזו של השנה שעברה, מכיוון שבעוד השחקנים שעזבו לא תרמו כמעט כלום להצלחה בפלייאוף, אלה שהגיעו יכולים לתת הרבה יותר. ועוד לא דיברנו על השיפור של לברון. אם אשתקד הוא היה בלתי עציר בעיקר במשחק אחד, היום אף אחד לא יופתע אם ישחק ככה סדרות שלמות. מבחינת יריבות, יש רק שתיים רלוונטיות. את דטרויט הם עברו בשנה שעברה וגם השנה הכל יכול לקרות בינהן. נשארה בוסטון, קבוצה חדשה לחלוטין עם חסרונות ברורים ומאמן שאין לו נסיון, ובכלל לא בטוח שיש לו יכולת לנהל סדרות שכאלה. לבוסטון גם אין את הסטופר שניתן לסמוך עליו שיעשה חיים קשים למלך. כרגע אני מהמר על בוסטון, אבל מבחינתי זאת לא תהיה הפתעה מרעישה אם נראה את לברון שוב בגמר.
דן לזר:
עד כדי כך הילד בן ה-23 גדול. קווין גארנט הגיע, ריי אלן חתם ומול קינג ג'יימס ישחקו, אולי, בפלייאוף למעלה מ-90 שנות ניסיון מצטבר משלושת הגדולים של בוסטון. אבל אין עדיין שום אינדיקציה לזה שהם יכולים לעבור את לברון וחבורתו. ארבעה משחקים ישירים בין הקבוצות בעונה הסדירה הסתיימו בתיקו 2:2, כאשר באחד ההפסדים לברון כלל לא שיחק. בכל המשחקים בוסטון סבלה ולא הצליחה לפתח את משחקה הרגיל, וזאת בשל הקשיחות הבלתי רגילה הקיימת בקליבלנד, כפי שכבר ראינו בשנה שעברה בסדרה מול דטרויט, קשיחות שמתחילה ונגמרת בלברון. גם אם בבוסטון קיימת רמת הכישרון הדרושה כדי לצאת מהמזרח, האפשרות של אליפות מזרח באק טו בק היא יותר מריאלית.
גיל קדרון:
כשראיתי את השאלה הזו מול עיני התשובה הראשונה שקפצה הייתה שברור שלא, זו העונה של בוסטון. ואם לא בוסטון אז דטרויט. אבל אז נזכרתי בשני הפלייאופים האחרונים, בהם דטרויט התפוררה לה מול הפרשים, ואין סיבה להאמין שהחברים של פליפ לא יעשו זאת שוב. הם כנראה מגניבים מדי בשביל לזכות באליפות, ומחכים שהקבוצה השנייה תרשום ארבעה ניצחונות בסדרה לפני שיתחילו להתאמץ באמת. והסלטיקס אמנם פתחו את העונה בצורה מפוארת, אבל הם בהחלט לא בלתי עבירים, ובקרב החפירות של שתי ההגנות הרבה תלוי בהתעלות של הסופרסטארים. אמנם לירוקים יש שלושה, אבל לקאבס יש אחד מיוחד מיוחד. לא כדאי לזלזל בו.
עומר דיקמן:
קליבלנד היא קבוצה עם כשרון מוגבל, אבל למזלה היא משחקת בקונפרנס מיוחד למוגבלים, שבו היא צריכה לשחק מול שתי קבוצות בלבד. עם דטרויט היא כבר הוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד, ומול בוסטון יהיה לא קל אמנם, אבל הסלטיקס עוד עלולים להגיע למפגש מול הקאבס כשהטריו המבוגר מותש יחסית, או חלילה פצוע, בעוד הצוות המשלים והצעיר משותק מאימת הלברון. קליבלנד של אחרי הטרייד בנויה היטב לפלייאוף סגל עמוק, בפרט בחלק הקדמי, קלעים מנוסים כמו ג'ונס ושצ'רביאק שנמצאים בכושר טוב, ומעל הכל סופרסטאר שמסוגל לבדו כמעט לכל קבוצה בליגה. קליבלנד היא אולי לא פייבוריטית לקחת את המזרח, אבל אם היא תיקח אותו גם הפעם אני מבטיח לכם שהלסת שלי תישאר במקומה.
3. יוסטון תהיה בפלייאוף?
אסף רביץ:
עם כמה שאני רוצה שהם יתמידו, קשה לי לראות את זה קורה. כרגע הם חיים על אדי המומנטום ועל לוח משחקים קל בתקופת הנצחונות, אבל בקרוב זה ייגמר. כשרוח המומנטום תפסיק לשרות על הרוקטס יתברר שמדובר כרגע בקבוצת התקפה חלשה מאוד, עם כוכב שרחוק מהשיא וקולע באחוזים איומים ורוקי ארגנטינאי כשחקן הפנים העיקרי. ההגנה עדיין נהדרת, אבל כשמוטומבו מסוגל לתת במקרה הטוב חצי משחק זה אומר שבשאר הזמן אין לקבוצה גבוה אמיתי. יוסטון כבר הספיקה לפתוח פער קטן מהמקום התשיעי, אבל בקצב צבירת הנצחונות במערב קשה להאמין שהפער יספיק לה. שתי האופציות היחידות שישאירו את יוסטון בפנים הן פציעה גם של הכוכב של אחת היריבות, או לחילופין הנטייה של דנבר להרס עצמי תהיה חזקה מהצפוי.
דן לזר:
נכון לעכשיו יוסטון עדיין משחקת בתנופה שנובעת ממוטיבציה, בין היתר כי הפציעה של יאו מינג עדיין קרובה. אפשר להניח שרצף הניצחונות המשובח של יוסטון, העומד כעת על 15, יסתיים בקרוב מאוד,ואחריו יבואו גם הפסדים, אפילו בצרורות. בנוסף, אף אחד לא ערב שטרייסי מקגריידי ישמור על בריאות עד סוף הדרך, ואם לוקחים בחשבון שכבר עתה, לקראת סוף התקופה הטובה ביותר בשנה של הרוקטס, פיניקס, דאלאס, גולדן סטייט ואפילו דנבר קרובות דיין, אני חושב שיוסטון לא תעמוד בקרבות המערב הפרוע עם הסגל החלקי שלה.
גיל קדרון:
יהיו גם יהיו. הריצה שלהם יפהפיה, היפה ביותר של המועדון מאז היה שם האקים אולג'ואן, אבל לאורך השבועות הבאים המחסור שלהם בגבוהים סינים יילך ויורגש יותר ויותר. רוב הניצחונות היו על קבוצות בינוניות, ומול אריות המערב הכל יהיה קשה פי כמה. עמאמה, דנבר נמצאת ארבעה משחקים מאחוריה, ובמומנטום בלתי חיובי בעליל (הכל יחסי בחיים, במזרח היא הייתה במקום השלישי), כולל הפסדים לא מחויבי המציאות לנמושות מהחוף הנגדי. ההימור שלי: הרוקטס, שכרגע יושבים על המקום השישי, יירדו שתי מקומות מטה, אבל לא יותר.
עומר דיקמן:
את התשובה לשאלה מה שווה יוסטון בלי יאו סיפקו הרוקטס עם שלושה נצחונות משכנעים, ביניהם אחד ב-14 הפרש על דנבר, שכרגע נמצאת ארבעה משחקים מאחוריהם במקום התשיעי במערב. בקבוצה אחרת, עם מאמן אחר, אין ספק שפציעה כמו של יאו היתה מרסקת את הקבוצה, אבל הכדורסל של אדלמן תמיד ידע להתעלות מעל לתלות האובססיבית של הליגה בסופרסטארים, ואין לי ספק שגם הפעם הוא יידע לערוך את השינויים הנדרשים. כשיגיע הפלייאוף סביר להניח שסקולה ולאנדרי ייטחנו עד עפר בסדרה אינטנסיבית מול סוללות הגבוהים של היריבות, אבל עד אז יוסטון תתברג בבטחה בשמינייה.
4. פיניקס בסכנת הכחדה מהפלייאוף?
אסף רביץ:
האמת, מבט על המשחקים שנשארו לשמשות מקטין את הבטחון שלי, אבל מכיוון שכבר החלטתי, כל מה שנותר לי לעשות הוא להצדיק את דעתי, ויהי מה. אני לא רואה אותם נופלים עד כדי כך חזק. פיניקס כרגע בתקופת מעבר והיא תצא מההלם, והפער מדנבר והירידה הצפויה של יוסטון אמורות לשלול את האפשרות שתישאר בחוץ. כדי לוודא מומלץ לנאש לחזור ליכולת הרגילה שלו ואיכשהו להחזיר גם את ראג'ה בל וגרנט היל לעניינים. בשבועיים הקרובים נראה את שאקיל מגיע למשהו כמו 30 אחוז יכולת כדי להיות בטוחים שאין תקלות. ולא יהיו תקלות, לא בכל הקשור לשמירה על המקום בפלייאוף.
דן לזר:
פיניקס מדדה כרגע, והמאזן שלה מספיק רק למקום שישי, אבל המיקום מטעה. הסאנס פגשו קבוצות חזקות, ובהתחשב בשינוי הדרסטי לאחר הטרייד שהשיל מן הקבוצה את שון מריון והעמיס את שאק, שטרם התרגל לקבוצתו החדשה, אפשר להבין את הירידה. אבל כמות הכישרון בפיניקס כל כך גדולה, שאין מצב בו הם לא מנצחים את כמות המשחקים הנדרשת כדי להגיע לפלייאוף, אפילו אם זה אומר להשתמש פחות ופחות בשאק במשחקים החשובים והגדולים באמת.
גיל קדרון:
זו כנראה שאלת המשך לשאלה הקודמת. אלא אם הנאגטס יאפסו ידיות, ובעיקר יתחילו לשמור קצת (גם על הקבוצה היריבה וגם על יציבות), גם הצליעה של הסאנס תספיק לפוסט סיזן. ימי החסד של הטרייד של שאקיל הולכים ואוזלים, וכל עוד ההתקפה תקועה וההגנה מקרטעת, אין הרבה סיבות לאופטימיות במדבר. אבל את הפלייאוף הם לא יפספסו.
עומר דיקמן:
"לפחות היה לו האומץ להמר", אמרו על סטיב קר אחרי הטרייד שקבר את פיניקס לשלוש השנים הבאות מתחת לפגר הכבד של שאקיל. כל שנותר הוא להצטער על כך שקר לא תיעל את האומץ שלו לטובת משהו יעיל יותר, כמו רולטת כביש למשל, במקום לחרב את הקבוצה היפה והמרהיבה ביותר בליגה. התוצאה: כרגע אין ספק שפיניקס נראית הכי רע מבין התשיעייה המובילה של המערב. פלייאוף? יכול להיות שהפור על דנבר יספיק לה, יכול (מאוד) להיות שלא, אבל זה לא באמת משנה, כי בסיבוב הראשון פיניקס תעוף על טיל. מצד שני, שמעתי עכשיו שהחתימו את גיריצ'ק, אז אולי יש בכל זאת סיכוי לאליפות.