"ובתוקף זכותנו הטבעית וההסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האו"ם, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"
(דוד בן גוריון מקריא את הכרזת העצמאות, ליל 14 מאי 1948, שדרות רוטשילד, תל אביב)
ב-14 במאי 1948 החזיר המנדט הבריטי ציוד והתקפל לצפון מערב, חזרה אל הארץ הירוקה שהשמש בה היא רק בגדר שמועה, וגמלים ויעלים אינם נראים בה לעולם. באותן שנים הורד הדגל הבריטי מתרנים בכל רחבי העולם, כולל באזורי מדבר ושממה רבים, והותיר את "הילידים" לנפשם. החיילים אדומי הכומתות שמחו בוודאי להתרחק מהחום, היתושים, הקוצים ומטעני הצד של המושבות, ולחזור ללגום תה בחלב על מדשאות ירוקות באור חיוור של דמדומים. ואולי לצפות באיזה משחק רגבי טוב או מירוץ סוסים מוקף נשים בכובעים מגוחכים.
11 השנים שראשיתן בהקמת מדינת ישראל וסיומן ב-1959 היו עדות לתהפוכות הסטוריות בקנה מידה עצום משני עברי האוקיינוס ועל שתי גדות הירדן, הזורם לו בעצלתיים דרך המדבר. עבור המדינה הצעירה היו אלו שנים של נצחון אנדרדוג בממדים חסרי תקדים; עבור מנחם בגין היה זה עשור של קביעת מעמדו כלוזר הגדול של הפוליטיקה הישראלית; עבור שמעון פרס עשור בו נכנס להסטוריה של מדינת ישראל.
ועבור הקרדינלס? היה זה עשור שתחילתו באכזבה רבתי וסופו בהנפת הדגל הלבן על גדות אגם מישיגן. תחת שמש המדבר לא היה כל חדש.
אל תפספס
הסופרבול הראשון של בגין
כאשר אנו יושבים היום מול מסכי המחשב או הטלוויזיה ושומעים את היללות והבכי על מצבה הבטחוני הנואש של המדינה, אולי קשה לנו לקבל פרופורציה של ממש על המושג "מצב בטחוני". לכן אזכיר כאן כמה עובדות שנוטות להישכח לגבי 14 במאי 1948.
בשטחי המנדט חיו 600 אלף יהודים, ומתוכם היו כ-30 אלף בלבד בשורות צה"ל שזה עתה נולד. לאחר דימום מתמשך של חצי שנה מאז החלטה 181, הותקפה החברה החדשה באו"ם (הפרנצ'ייז החדש בליגה, אם תרצו) בידי חמישה צבאות סדירים ואספסוף מזויין שכונה "צבא ההצלה", בסיוע פעיל ונלהב של התושבים הערביים הרוב המכריע של אוכלוסיית הארץ. הליין בלאס וגאס (שזה עתה נוסדה!) היה ארבעה ט"ד נגד ישראל, ורוב הפרשנים בוושינגטון ולונדון העריכו כי לאחר התבוסה הבלתי נמנעת תמהר קבוצת האקספנשן הכושלת להתפרק ולהחזיר את הזכיון לליגה התפתחות רגילה באותם ימים, גם בליגה המקצוענית הכושלת שמעבר לאוקיינוס.
והנה, למרות רבע ראשון קשה, ניצבה הקבוצה ה"ירוקה" כעבור עשרה חודשים בלבד כשהיא חלק בלתי נפרד מליגת האו"ם, מנצחת בלתי מעורערת כנגד כל הסיכויים. המחיר היה כבד (אחוז מהאוכלוסיה היהודית נהרג), אך התוצאה היתה חד משמעית, והמהמרים נאלצו למשכן את המכנסיים ולשוב לביתם אבלים, חפויי ראש ומרוששים.
נקפוץ 60 שנה קדימה. במדינה שהיתה אמורה להתקפל ולהיעלם תוך שנה שנתיים חיים 5.5 מיליון יהודים פי תשעה. הפנטזיות על הסתלקותם עדיין קיימות, אך כל יום שעובר מרחיק אותן יותר מהמציאות. כמו ליגת הפוטבול המקצוענית, שרדה המדינה והתעצמה, עד שנשכחו נבואות החורבן המיידי של אביב 1948.
הגיע הזמן לחזור אל שלושת גיבורינו ולבדוק היכן היו ומה עשו בשנת 48' המהוללת.
שמעון פרס, שנפרדנו ממנו בפרק הקודם כפקיד רכש וכח אדם במשרד הבטחון החדש, העביר את המלחמה כאחראי על "שירותי חיל הים", ולמעשה עסק בכל היבטי הרכש והמימון, שהפכו לתחומי מומחיותו. בן גוריון היה מרוצה מבן טיפוחיו הצעיר, ובתום המלחמה שלח אותו אל מעבר לאוקיינוס כראש משלחת משרד הבטחון בניו יורק. פרס המשיך לעסוק שם בנושאים המוכרים לו, ובמקביל הפך לסטודנט אמריקני צעיר באוניברסיטת "ניו סקול", לא הרחק מינקי סטדיום והפולו גראונד, האצטדיונים בהם שיחקו הג'איינטס והינקס באותן שנים.
בגין עבר את המלחמה באופן דרמטי בהרבה, כמנהגו. למחרת הכרזת העצמאות שידר מסר אחרון לחברי הארגון המחתרתי, שמאותו יום לא היה עוד בלתי חוקי, לפחות כך קיווה. הוא הודיע בצהלה כי אין עוד צורך בפעולות מחתרתיות, ויש להשמע לחוק ולהוראות הממשלה. אך במהרה גילה, כי הדבר מסובך משחשב. הוא הגיע להסכם עם הממשלה, לפיו ייפסקו הפעולות הצבאיות העצמאיות של האצ"ל ברחבי מדינת ישראל. אולם לפי החלטה 181 לא היתה ירושלים חלק מהמדינה החדשה, והעיר גם היתה אז נצורה. בגין ניצל זאת כדי לשמר את מעמדו העצמאי של האצ"ל בירושלים, ובסוף יוני ניסה להעביר נשק ללוחמים בעיר באמצעות נחיתת ספינת נשק ("אלטלנה") בחופי הארץ. בגין עצמו עלה על הספינה, והיה עליה כשהחלו חילופי אש עם החוף. הוא סירב לרדת מהספינה, ואחת האגדות מספרת כי אנשיו השליכו אותו למים כדי שלא ייפגע. האניה עלתה באש ו-19 איש נהרגו.
למחרת נאם בגין ברדיו פעם נוספת, והפעם בבכי, והודיע כי הארגון נכנע ללא תנאי לכוחות הממשלה. האצ"ל, קבוצת האקספנשן של ז'בוטינסקי ובגין, ששרדה יותר מעשור סוער ואלים, התפרקה, ועל חורבותיה הקים בגין את קבוצתו החדשה, שתשחק במגרש הפוליטי, לא הצבאי: "תנועת החירות". בסופרבול I של המדינה החדשה, מערכת הבחירות של 1949, קיבלה המפלגה רק 14 מושבים, וכך החל בגין את תקופת המדבר שלו, מובס ודחוק לשוליים.
המדבר פתח את שעריו
והאלופה, שיקגו קרדינלס? היא שבה לעונת 48' כשהיא בטוחה ביכולתה לחזור על ההישג ולהתבסס ככח חדש בליגה, עד כדי דחיקת הברס למעמד משני בעיר. "בקפילד החלומות" של בידוול המנוח שב לעונה נוספת, שיקגו וגרין ביי עדיין לא שבו ליכולתן מתקופת המלחמה, ובית המערב היה פתוח בפני הקרדינלס. הם שחזרו את יכולתם ההתקפית המצויינת מעונת האליפות, והפעם הובילו את הליגה כולה בירדים ובנקודות. פציעתו של פול קרייסטמן באמצע העונה לא האטה את הקבוצה, שנהנתה מיכולת מצויינת של ריי מלוף בעמדת הק"ב (רייטינג מדהים לתקופה של 91). האנדס דיואל וקוטנר המשיכו לשלוט באוויר (14 ט"ד לקוטנר) והשלישיה טריפי-אנגסמן-הרדר קרעה את ההגנות על הקרקע. הקרדינלס רשמו מאזן של 1:11, הטוב בליגה, וב-19 בדצמבר 48' פגשו את פילדלפיה בגמר שידור חוזר של הגמר הקודם, אך הפעם בעיר אהבת האחים, באצטדיון שייב (קודמו של וטרנס סטדיום).
מי שצפה בכמה משחקי פלייאוף של האיגלס לאורך השנים לא יופתע לגלות כי המשחק נערך בסופת שלג קשה. הקומישינר, ברט בל, סבר שיש לבטל את המשחק, אך השחקנים התעקשו לשחק, ומאחר שהיה זה משחק הגמר הראשון ששודר במדיום החדש הטלוויזיה, החליט בל לקיימו כמתוכנן. השחקנים התאמצו להתקדם על המשטח המושלג, הצופים התאמצו להבין אם הם רואים שלג או "שלג", ועד הרבע הרביעי נותרה התוצאה מאופסת. ברגע האמת הצליח ון ביורן האיום לפרוץ סוף סוף את הגנת הקרדינלס, וקבע את תוצאת המשחק 0:7 לפילדלפיה. הקרדינלס המאוכזבים יצאו לפגרה בתחושת החמצה, ולא ידעו כמובן כי היתה זו הופעתה האחרונה של הקבוצה במשחק גמר. המדבר פתח לפניהם את שעריו, והם נבלעו בתוכו.
כבר בעונת 49' ניתן היה לראות את השינוי הבלתי הפיך שעברה הקבוצה. עזיבתו של גולדברג את "בקפילד החלומות" הפרה את האיזון בהתקפה. משחק הריצה בראשותם של טריפי, הרדר ואנגסמן היה עדיין אפקטיבי, אך משחק האוויר נחלש מאד, ובהיעדר איום כפול צנחו הקרדינלס למאזן 1-5-6 ונותרו מחוץ לפלייאוף. פילדלפיה טיילה לאליפות שניה ברציפות על גבו של ון ביורן, והקרדינלס נאלצו להשלים עם כך שחלון ההזדמנויות הצר שלהם נסגר לפתע, מחזיר אותם למעמדם המקורי נגני כינור שני לברס בשיקגו, דיירי משנה של הווייט סוקס בקומיסקי פארק, ולוזרים במשרה מלאה.
באותה שנה עצמה ארע ארוע שלכאורה לא היה קשור לפוטבול ויולט בידוול, בעלת הקבוצה האלמנה, התחתנה בשנית עם איש עסקים מסט. לואיס, בעל השם הגרמני (האופייני לעיר) וולטר וולפנר. לחתונה זו תהיה השפעה מכרעת על גורלה של הקבוצה כעבור עשר שנים.
שקיעה עצובה
שנות החמישים היו שנים של הצלחות לאנדרדוג ולקבוצות שחזרו מהקבר. מייד עם המיזוג החלקי של הליגה עם המתחרה הקטנה, ה-AAFC, הצליחה הקבוצה החדשה מקליבלנד לזכות באליפות של 1950, וחזרה על ההישג פעמיים נוספות עד אמצע העשור. הראמס, שעזבו את קליבלנד לטובת החוף המערבי, הוכיחו שיש חיים גם ממערב למיסיסיפי וזכו באליפות משלהם, דטרויט רשמה 3 אליפויות אחרי הפסקה של 17 שנה, הג'איינטס זכו באליפות אחרי הפסקה של 18 שנה, ואפילו קבוצת האקספנשן מבולטימור זכתה בשתי אליפויות רצופות בסיום העשור. אך הקרדינלס נותרו מחוץ לחגיגה: המאזן הבינוני של 49' הפך לסדרת מאזנים שליליים, הקבוצה הפכה שוכנת תחתית קבועה, המעבר לבית המזרח היה רע עבורה מבחינה כלכלית ומקצועית, וככל שהלכו שנות הכשלון והצטברו התמעט הקהל בקומיסקי פרק, וזכרונות "בקפילד החלומות" הלכו ונמוגו באבק המדבר הספורטיבי.
חברי הבקפילד המהולל, שנהנו רק מרגע אחד של ניצחון, עזבו בזה אחר זה: קרייסטמן עוד בעונת 50', אנגסמן בעונת 52', הרדר בעונת 53', וטריפי הפסיק למעשה לשחק בהתקפה אחרי עונת 54' והפך לפאנטר בלבד לעונת 55', עונתו האחרונה. הקבוצה נותרה תלויה בכוכב אחד ויחיד, רץ רבגוני ומוכשר בסגנונו של טריפי, אולי מטסון. מטסון הפגין יכולת גבוהה מאד לאורך שש עונות על הקרקע, באוויר ובמשחק ההחזרה, אך הדבר לא הועיל לקרדינלס, שהמשיכו להשקיף אל הליגה מלמטה. בצעד של ייאוש החליטה ויולט בידוול-וולפנר לעשות עסקה עם הראמס, ומכרה להם את מטסון תמורת לא פחות מתשעה שחקנים בסיום עונת 58'. התוצאה? עוד עונה משפילה של 10:2, עוד הפסדים כבדים בספרי החשבונות, וגבה של גברת בידוול-וולפנר נשבר סופית.
בינתיים, במדבר הממשי, המשיכו שני גיבורינו הנוספים את דרכם המפותלת. שמעון פרס שב מניו יורק למזרח התיכון בשנת 1952. הוא נחת היישר לזרועותיו הפוליטיות של ראש הממשלה הכל יכול, בן גוריון, שמינה את הצעיר המבטיח (בן 29 בלבד!) למ"מ מנכ"ל משרד הבטחון. התקדמותו המטאורית של פרס החלה כבר אז ליצור לו אויבים רבים. האיבה כלפיו התעצמה כאשר כעבור כשנה מונה ע"י בן גוריון, במחטף של הרגע האחרון לפני התפטרותו, למנכ"ל רשמי של המשרד. בגיל 30 הפך פרס לאיש החזק של משרד הבטחון ולבעל השפעה עצומה על גורל המדינה הצעירה, שקיומה טרם היה מובן מאליו.
בן גוריון התפטר מתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון כדי להגשים באופן אישי את חזונו לפיתוח הנגב חלקה הגדול והמדברי של ישראל. הוא השאיר ליורשיו בשני התפקידים, משה שרת ופנחס לבון, "מוקשים" בדמותם של נאמניו הצעירים, פרס ודיין, שמונה לרמטכ"ל. על אהבתו הרבה של שרת למנכ"ל הצעיר והשאפתן ניתן ללמוד מהציטוט המפורסם שלו: "אקרע קריעה על המדינה אם אראנו (את פרס) יושב על כסאו של שר בישראל". אך שרת היה ראש ממשלה חלש, ובן גוריון משך בחוטים מביתו המדברי בשדה בוקר. זמן קצר לאחר התפטרותו של "הזקן" התפוצצה "הפרשה" שהחלישה הן את שרת והן את לבון, ופרס יצא ממנה מחוזק במעמדו. "הפרשה" שימשה מנוף להחזרת בן גוריון מהמדבר למשרד ראש הממשלה, ופרס הפך סופית לאיש החזק במערכת הבטחון, והוא בן 32 בלבד. הוא השתמש בכוחו החדש לקידום עסקאות רכש, לרקיחת התכניות למלחמת סיני (סופרבול II של צה"ל, נצחון קל בשלושה ט"ד על האנדרדוג המצרי עם סיוע של השופטים), ולדחיפת חזון פיתוח המדבר של מורו ורבו.
מתכוננים עם אמצעים פירוטכניים
כאן נפגש פרס לראשונה עם המדבר. הוא מצא דרך לשילוב פעילותו הבטחונית עם פיתוח הנגב, ופעל להקמת הכור הגרעיני בדימונה, מעין תעודת ביטוח למקרה של הפסד בסופרבול הצבאי. פרס האמין שהכור יהווה קלף מנצח שימנע מישראל לשקוע בחולות, ובמקביל יביא שגשוג וקדמה למדבר הנידח, אותו למד להכיר בביקוריו התכופים אצל בן גוריון בשנות ה"גלות".
שנת 1952 היתה נקודת מפנה גם עבור בגין. לאחר שהובס בסופרבול II הפוליטי (1951, 8 מנדטים) הכריז על פרישה מהמפלגה ופנה להתבודד לא בפעם האחרונה, כפי שנראה. הפער בין ההתלהבות שעוררו נאומיו הפומביים לבין הכישלון החוזר בקלפי ערער את ביטחונו. אולם בשנת 1952, עם חתימת הסכם השילומים, ביצע קאמבק בלתי נשכח ויצא למלחמת קודש בהסכם. נאומיו חוצבי הלהבות נגד הפיוס עם גרמניה עמדו על סף הטפה למלחמת אזרחים. נישא על גל ההתלהבות המחודשת ניהל בגין קמפיין לסופרבול III ב-1955 והצליח להכפיל את מספר המנדטים ל-15. כמובן שלא היה בכך כדי להוציאו מהמדבר: הוא נותר מנהיגה המוקצה מחמת מיאוס של מפלגת שוליים בעולם הנשלט ע"י בן גוריון ומפא"י. בן גוריון קבע כי הקואליציה תכלול כל מפלגה מלבד שתי המוחרמות, חירות ומק"י. הוא התעלם מבגין ככל יכולתו ואף נמנע מלומר את שמו. גישה זו של בן גוריון חלחלה כמובן לכל הממסד ובקרב תומכי מפא"י ומפלגות שמאל אחרות נחשב בגין לדמגוג תמהוני ומסוכן שיש להותירו מחוץ למשחק.
ממש כמו הקרדינלס, ספג בגין עוד כישלון בסיום העשור. בסופרבול IV ב-1959, הצליח אמנם להשיג 17 מנדטים, אך בן גוריון היה בשיא כוחו וסחף את מפא"י ל-47 מושבים בכנסת הרביעית. בגין נותר "האיש היושב לימינו של חבר הכנסת באדר", קוריוז פוליטי, יתוש בממלכת הפועלים. בשנת 1959 עמדו מנחם בגין ושיקגו קרדינלס באותו מצב ממש.
השממה מצדיקה הכל
הקרדינלס סיימו את העשור עם 33 נצחונות בלבד, מאזן מביש ומחפיר. הכישלון המקצועי הצטרף לכישלון כלכלי, וגברת בידוול-וולפנר החליטה שנמאס לה. קשריו של בעלה הביאו הצעת מעבר מסט. לואיס, בדיוק בזמן בו ניסה הקומישינר הצעיר פיט רוזל לחסום את השווקים הבינוניים מפני כניסה של קבוצות הליגה המתחרה, ה-AFL, שעמדה להתחיל פעילותה בעונת 1960. רוזל קפץ על ההזדמנות, ומאחר שלליגה היתה ממילא קבוצה מבוססת בשיקגו (הברס) - ראה במעבר אפשרות לנצחון בכל החזיתות. בשנת 1960, אחרי 40 עונות בשיקגו, הפכו שיקגו קרדינלס לסט. לואיס קרדינלס. שלב הנדודים הפיסיים, כהמשך טבעי למדבר הספורטיבי של שנות החמישים, החל באופן רשמי.
בסדרה "פוטבול מאפור לזהוב" כתבתי על הסרט הקלאסי משנת 1956, "המחפשים". הזכרתי אותו בהקשר של שינוי מודל הגיבור האמריקני דווקא בתור הזהב השמרני של אייזנהאוור. אך יש זווית נוספת לסרט, המתאימה לענייננו: הזווית המדברית.
כנהוג בסרטיו של ג'ון פורד, מתרחש הסרט במדבר אריזונה, באיזור המכונה "מוניומנט ואלי" בגלל "פסלי" אבן החול שעיצבו הרוח והמים בהרים. באיזור דמדומים זה שאינו שייך ל"ציוויליזציה" יכול הגיבור/נבל, בגילומו של ג'ון וויין, לקרוע מעליו את רסן ההתנהגות המקובלת בחברה ולשחרר את הפרא האלים והגס הכלוא בתוכו. המדבר מהווה עבורו אליבי מושלם להתנהגות בלתי נסלחת: השממה מצדיקה הכל, מחפה על הכל. עוזרו התמים והאידאליסט (בגילומו של הארי קרי) מנסה לשמור על צלם אנוש ועל מראית עין של "תרבות", אך גם הוא אינו מצליח לעמוד מול כוחו של המדבר.
באחת הסצינות המפורסמות בסרט מאזין המהגר השבדי (וולטר ברנן הנפלא) למכתב מהמחפשים, וכל שהוא יכול להעיר הינו: "זו ארץ קשה, ארץ קשה". הארץ הקשה יוצרת אנשים קשים, ודמותו של וויין היא נקודת הקיצון של השפעת המדבר. פורד מאייר לנו את הנטענה הזו בכשרונו העצום בסצינת הסיום של הסרט. לאחר שהצליח לגבור על יצרו הברברי לרצוח את אחייניתו ה"טמאה", מחזיר אותה ה"מחפש" לביתה, שם נחגג שחרורה בצוותא עם חתונתו של העוזר. אך בעוד בני התרבות חוגגים את שובה מהמדבר, ניצב ג'ון וויין מלוא קומתו בדלת הבית, ואינו מסוגל להכנס. המדבר קורא לו, ולאחר מבט נוסף בחבריו ומשפחתו, הוא סב על עקביו ונעלם לתוך השממה, כשהדלת נטרקת מאחוריו.
פורד הראה לנו כי מרגע שהחלו הנדודים במדבר, אין דרך חזרה. משה רבנו גילה זאת על הר נבו; יהונתן גפן כתב על כך ב"שיר אהבה בדואי" ("ברוך שובך בוגד, אחוז היטב במוט האוהל, כי גם אותי סופה בודדת סחפה"); ופיט טאונזנד (מנהיג "THE WHO" ) ביטא זאת בשיר "המחפש" משנת 1973: "קוראים לי המחפש, אני מחפש למעלה ולמטה, אך לא אשיג את מבוקשי עד יום מותי".
תקוות המחפשים הבהבה לעיני הקרדינלס על גדות נהר המיסיסיפי, אך כפי שנראה בהמשך, היה זה מקרה מצער של פטה מורגנה.