וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

60 שנה במדבר

עידן מסר

13.2.2008 / 16:32

עידן מסר מתחקה אחרי שישה עשורים של כישלון של קבוצת הפוטבול הגרועה בהיסטוריה, אריזונה קרדינלס, דרך הראי של התפתחות מדינת ישראל

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן; ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון; ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער; ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור." (דברים לד א-ד).

מילים קשות בארץ קשה. הקומישינר הגדול מכולם מודיע לבעל הקבוצה העקשן וכבד הפה כי 40 שנות נדודיו מסתיימות כאן, באנטי קליימקס. את גביע לומברדי הוא לא יניף, איש לא ישטוף אותו בדלי ענק של גייטורייד וגם לא של מים מהסלע. לא מצפים לו ראיון אצל לנו או לטרמן, קבלת פנים בבית הלבן, פרסומות לתרופות נגד כאבי גב או משחות נגד יובש בשפתיים. רק קבר רדוד ואלמוני, ארבע אמות תחת חול המדבר. ההנהגה הנחושה דרך עשורים של עונות הפסד, העסקאות הגאוניות, תרגילי הדראפט הערמומיים (יהושע, כלב), המהלכים הניסיים על המגרש – כל אלה לא הועילו. "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור".

הרגע הזה על סף הארץ המובטחת הוא רגע מכונן בתרבותנו. ואין אוהד ספורט שאינו מבין את משמעותו, חש אותה בעצמותיו.

17 במאי, 1977

סופרבול IX של הפוליטיקה הישראלית. באופן בלתי נתפס מצליחה קבוצת "הליכוד", שהתמזגה רק שנים ספורות קודם לכן משלוש קבוצות כושלות, לנצח את האלופה הנצחית, "המערך", שהיתה פייבוריטית בשלושה וחצי טאצ'דאונים. זאת לאחר 8 הפסדים רצופים, כל אחד משפיל ומבזה מקודמו. אומת הפוטבול בהלם.

הבועט הגרמני של "הטלביזיה הישראלית", היינץ קלוגר (המכונה גם "חיים יבין"), מניח את הכדור על קו הארבעים, מנופף את בלוריתו המפורסמת וממרחק 57 ירד נועץ אותו היישר אל בין העמודים של שער השפה העברית המתחדשת:

"גבירותיי ורבותיי" מכריז קלוגר בבס דרמטי – "מ-ה-פ-ך!"

המצלמות הארכאיות של רשות השידור עוברות למשרדי הנהלת הקבוצה המנצחת, הלא הם "בית ז'בוטינסקי" בתל אביב. בעל הקבוצה למוד הסבל, המקריח והממושקף, עולה לאיטו אל הדוכן המאולתר בעוד העולם כולו עוצר את נשימתו וממתין למשמע דבריו של הזוכה הבלתי סביר, האנדרדוג הגדול של הפוליטיקה הישראלית.

האיש, נואם בחסד עליון, אומר כמה דברים מחוייבי המציאות, קלישאות של מנצחים: "מפנה בתולדות העם היהודי... בפתק הבוחר ורק בפתק הבוחר... שלטון העם למען העם על ידי העם...". אין זכר ליכולתו הרטורית המפורסמת, לסגנונו האישי הבלתי ניתן לחיקוי, למשפטי המחץ בהם נודע, שהפכו את נאומיו ליחידים במינם.

ואז, הוא פונה אל אשתו ומזמין אותה אל הבמה. ובאותו רגע פורץ החוצה בגין האמיתי, הנואם התנ"כי, המנצח הגדול של סופרבול IX. הוא מדבר ישירות אל רעייתו שידעה עמו 29 שנים של מפח נפש ושמונה תבוסות צורבות.

"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר, בארץ זרועת מוקשים..."

הקול המנוסה והמשופשף נשבר לפתע. הנואם הגדול שהגיע סוף סוף אל הארץ המובטחת לא עמד בעומס הרגשי כשנזכר בשנות הנדודים במדבר. ואולי, בעתיד הלא רחוק, עוד יתגעגע בגין למדבר החרב שהשאיר מאחור.

בין בגין לזאבי הערבה

דבריו של בגין לרעייתו הפכו מייד למטבע לשון בקרב העתונאים, וה"מדבר הפוליטי" היה למטאפורה זמינה לכל פוליטיקאי באופוזיציה. אך באופן אירוני סימנה לידת הביטוי הזה דווקא את ראשית שנות המדבר של יריבו המובס, מנהיג ה"מערך", שמעון פרס. תחילה נטו להגדירן בין השנים 77' ו-84', עת הגיע פרס למשכן ראש הממשלה. אך עד מהרה התברר כי פרס טרם נמלט מהמדבר, שהמשיך לאחוז בעקבו, ונדודיו בו נמשכו לא פחות משלושים שנה, שנה אחת יותר מזו של יריבו המר. סיום הנדודים הרשמי הגיע רק בשנת 2007, עת נבחר בגיל 84 לנשיא מדינת ישראל.

כך נחלקו 60 שנות המדינה באמצען לשתי תקופות מדבריות, כתמונת ראי זו מול זו. כל אחד מהאישים נהנה מתקופה קצרה בארץ המובטחת שלא השכיחה את טעם החול והאבק.

ובאותן 60 שנה בדיוק, בכל רחבי ארה"ב, נאבקת קבוצה אחת לשוב אל גן העדן האבוד שלה, אך מוצאת עצמה שוב ושוב בעומק השממה. זוהי כמובן קבוצת המדבר היחידה בליגה, אריזונה קרדינלס, היושבת בעמק השמש אשר במדבר סונורה הנורא.

בסדרת כתבות זו אנסה להתוות את תולדות הקבוצה הכושלת ביותר בפוטבול המקצועני, ואולי בספורט המקצועני כולו, ולהראות היכן חשיבותה במשחק ובהוויה המבוססים על אתוס הניצחון. לא נדלג, כמובן, על הסמליות שבמקום מושבה הנוכחי, ועל הקשרים הנסתרים והמפתיעים בינה לבין שני ה"לוזרים" הגדולים של הפוליטיקה הישראלית, ולכן גם בינה לבין תולדות מדינתנו, העומדת לחגוג 60 שנה של הישרדות במדבר.

* הערת המחבר: במהלך פרסום הסדרה "פוטבול מאפור לזהוב" הגיב הגולש מיקיג' (שנדודיו במדבר טרם הסתיימו) על הכתבה שעסקו בנצחון הג'טס בסופרבול III והלין על כך שכל שנותר לו ולשאר אוהדי הגטס הוא להתרפק על העבר המפואר, ההולך ושוקע בחולות הזמן. הגבתי לדברי מיקיג' וציינתי כי הקבוצה המפסידה (כמו הקולטס בסופרבול III) היא שותפה שווה לכל הישג הסטורי, ומקומה בתולדות המשחק זהה לזה של המנצחת, שהרי בלעדיה לא היה בכלל משחק. איני משלה את עצמי שאוהדי הג'טס (או אוהדי כל קבוצה שהפסידה משחק הסטורי) מצאו נחמה כלשהי בדבריי, אך חילופי התגובות הניעו את התהליך שהביא לכתיבת הסדרה הנוכחית. לכן אני מקדיש את הסדרה לך מיקיג', לכם אוהדי הג'טס, ולכל מי שאי פעם אהד קבוצה כושלת והאמין כנגד כל הסיכויים כי יומה עוד יבוא. כן כן, גם לכם, אוהדי הפאטס בתקופה שלפני "הבעיטה הבלתי אפשרית"!

פרק ראשון – "אפגניסטן – נו"

29 בנובמבר, 1947. מחר יהפוך תאריך סתמי זה לשעטנז עברי-נוצרי-רומאי, היחיד בלוח השנה. היום מתכנסת עצרת האו"ם בלייק סקסס, ניו יורק כדי לדון בהחלטה 181, שתמציתה – שתי מדינות בתחום המנדט הבריטי בפלסטינה. דרוש רוב של שני שליש מהמצביעות כדי להעביר את ההחלטה. היהודים החיים תחת המנדט מאזינים לשידור הרדיו וסופרים מדינות.

כל ילד ישראלי יודע לפחות מי היתה המדינה הראשונה שהצביעה באותו יום גורלי. "אפגניסטן-נו" הפך למטבע לשון הומוריסטי המצוטט מדי פעם בסרטים ותכניות טלביזיה. סקירה של תוצאות ההצבעה מעלה ממצא חד משמעי: כל מדינות המדבר הצביעו נגד ההחלטה שמטרתה להוציא את העם היהודי מ-1815 שנות נדודים ולהכניסו אל הארץ המובטחת. לא רק אפגניסטן: גם סעודיה, מצרים, סוריה, איראן, עיראק, תימן. המדבר שלח את זרועותיו הארוכות וניסה להשאיר את הנוודים הנצחיים במצבם ה"טבעי" ("היהודי הנודד"). אך באותו יום הפסיד המדבר בתוצאה 33:13, מכה קשה לכל המהמרים ההסטוריים, כשהאנדרדוג ניצח בשבע נקודות (ט"ד אחד בדיוק!) מעל הליין.

בסוף נובמבר 1947 היה מנחם בגין עדיין פושע מבוקש, שם ידוע ומוכר ברשימת הטרוריסטים המסוכנים של הנציב העליון בפלסטינה. רק 4 חודשים קודם לכן, במהלך התקפי מפתיע, הורה על תליית שני סמלים בריטיים במזרח נתניה ויצר מאזן אימה שהביא להפסקת ההוצאות להורג בתחומי המנדט. הוא חי במקומות מסתור, הסתובב מחופש, וציפה בכל רגע לנקישות על דלתו. במקביל ניהל את ארגונו הבלתי חוקי והמתין לסיום המנדט.

שמעון פרס היה עובד זוטר במפקדת "ההגנה", שזה עתה החל לעסוק בענייני כ"א ורכש, בכפיפות לשני הבכירים במפא"י – דוד בן גוריון ולוי אשכול. כישוריו בתחום לא נעלמו מעיני המנהיגים הוותיקים, ובן גוריון במיוחד פרש עליו את חסותו. לקראת הקמת המדינה והצבא הרשמי הוחלט כי התחומים בהם עסק פרס יישארו במסגרת משרד הבטחון ולא ייכללו בסמכויות הרמטכ"ל. כך הפך פרס – עוד לפני הקמת הממשלה הראשונה – לאיש משרד הבטחון, הגדרה שתלווה אותו עשרות שנים.

והרחק מהארועים הדרמטיים על סף המדבר, בקור המקפיא לחופי אגם מישיגן, שועטת קבוצת הפוטבול שיקגו קרדינלס לעבר אליפות הסטורית.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל

הטרף הקל של מפלצות המידוויי

שיקגו, אחת ממייסדות הליגה, לא רוותה נחת ב-26 עונותיה הראשונות. כבר בראשית הדרך נאלצה לראות את מייסד הליגה, ג'ורג' הלס, מעביר את קבוצתו (הסטייליס) מהעיירה הנידחת דיקייטור, אילינוי היישר אל עירה שיקגו, ובכח אישיותו וכשרונו הופך אותה לקבוצה המובילה של העיר והליגה, שיקגו ברס. הקרדינלס הפכו בן לילה לקבוצה הקטנה והדחויה של העיר, כשהם מתמקדים בעיקר בתושבי החלק הדרומי. בעוד הברס זוללים תארים ותהילה, הסתפקו הקרדינלס באליפות אחת – וגם היא, בשנת 1925, ניתנה להם רק בגלל פסילתה השנויה במחלוקת של האלופה המקורית, פוטסביל מרונס. בשנות המלחמה הרזות נאלצו הקרדינלס לוותר על עצמאותם ולהתאחד לשעה עם פיטסבורג הכושלת – רק כדי לשרוד כלכלית. ודווקא באותן שנים ראו מקרוב את הברס משתלטים לחלוטין על הליגה המצומצמת, זוכים בארבע אליפויות בשבע עונות, ומקבלים את הכינוי "מפלצות המידוויי".

לא עוד!

בעונת 47', לאחר שובם של שחקנים רבים מהמלחמה, ועם תחילת שילובם של שחקנים שחורים בליגה אחרי הפסקה של כחמש עשרה שנה, השתנה מאזן הכוחות בין הקבוצות. שתי קבוצות שדוכאו זמן רב – פילדלפיה והקרדינלס – זקפו ראשן לפתע, ושעטו לראשות הבתים.

במזרח הסתמכו האיגלס על הרץ האימתני ביותר שנראה על המגרשים מאז ברונקו נגורסקי – סטיב ון ביורן. כוחו ומהירותו של ון ביורן הפכו אותו לאתגר בלתי אפשרי עבור הליינבקרים של התקופה, וגרמו להלס להסיג לאחור את הגארד ההגנתי שלו כדי לסייע להם בעצירת הריצה מאחורי קו ההתנגשות. כך הומצא הליינבקר המרכזי, והשחקן הראשון ששיחק בתפקיד זה היה ג'ורג' קונר – תחילתה של שושלת מפוארת בעמדה בשורות הברס, הנמשכת גם היום (בריאן אורלכר). בעונת 47' הגיע ון ביורן ליכולת שיא והשיג יותר מאלף ירד על הקרקע – נתון נדיר באותה תקופה.

ון ביורן נעזר בסנטר/ליינבקר האגדי צ'ק בדנריק ובתופס המוכשר פיט פייהוס והוביל את האיגלס למאזן 4:8, זהה לזה של פיטסבורג – עוד קבוצה כושלת תמידית שהפכה לרגע לסינדרלה. שתי הקבוצות נפגשו בפלייאוף בלתי מתוכנן כדי להכריע את אליפות בית המזרח, וריצתו של ון ביורן הכריעה את הסטילרס ושלחה את פילדלפיה לגמר מול הקרדינלס.

מגילת העצמאות, מחירות לעבדות

שיקגו נהנתה בעונת 47' מרביעיית בקפילד איכותית ביותר, אולי חסרת תקדים בתולדות הליגה, שכונתה "בקפילד מיליון הדולר" או "בקפילד החלומות" והיתה פרי רעיונו המהפכני של הבעלים צ'רלס בידוול. בידוול החתים לפני העונה את צ'רלי טריפי על חוזה שיא של 100 אלף דולר, כדי להשלים מבחר בלתי רגיל של שחקני התקפה. את הרעיון הוציא לפועל המאמן ג'ימי קונזלמן. הקוורטרבק היה פול קרייסטמן, שהשיג יותר מ-2,000 יארד ו-17 ט"ד באוויר; הפולבק היה פט הרדר, שרץ כפי ששמו מלמד ומילא גם את תפקיד הבועט; והרצים היו מרשל גולדברג (שבוודאי האזין לשידור הרדיו של 29 בנובמבר...) והסופרסטאר של הקבוצה, טריפי, שהיה גם רץ, גם תופס, גם שחקן הגנה מצויין (קורנרבק) וגם מחזיר בעיטות מסוכן. הרביעיה (חמישיה יחד עם המחליף המהיר אלמר אנגסמן) נתמכה גם בשני האנדז, דיואל וקוטנר, שתפסו יותר מ-40 כדורים כל אחד. התקפת הקרדינלס דורגה במקום השלישי בליגה בירדים ובנקודות, וסחבה את הקבוצה למאזן 3-9, הטוב בליגה, לאליפות בית המערב על חשבונם של הברס השנואים, ולהופעה אוטומטית בגמר.

כחודש לאחר ההצבעה הגורלית בניו יורק, ב-28 בדצמבר 1947, בעוד בפלסטינה נאגר הנשק ושיירות האספקה מותקפות, נפגשו פילדלפיה ושיקגו בקומיסקי פרק, מגרשם הביתי של הקרדינלס, שלא היה אלא אצטדיון הבייסבול של שיקגו ווייט סוקס (עוד קבוצה מקוללת), שאירח את הקרדינלס משום שהברס לא הסכימו לחלוק את אצטדיונם המפואר, סולג'ר פילד. הרוחות הקפואות מאגם מישיגן, שהעניקו לעיר את כינויה, לא פגעו במיוחד במשחקו של "בקפילד החלומות" ולא בריצתו של ון ביורן האיום. אך המספרים העודפים והכישורים המגוונים של הקרדינלס הכריעו את המשחק. זה היה יומו הגדול של הרץ המחליף אנגסמן, שהשיג שני ט"ד בריצה – כל אחד מהם למרחק של 70 יארד! עוד שני מהלכים גדולים של טריפי, אחד בהתקפה ואחד בהחזרת פאנט, קבעו את התוצאה הסופית – 21:28 לקרדינלס, ואליפות ראשונה אחרי 22 עונות.

אך כבר באותו יום קפוא באילינוי חשו הקרדינלס את ידו החמה של המדבר נשלחת אליהם מדרום. חגיגות הנצחון לא היו שלמות. צ'רלס בידוול, הוגה "בקפילד החלומות", ומי שרכש את הקבוצה עוד בשנת 1932, לא היה שותף לשמחה. בידוול נפטר לפתע בגיל 51, זמן קצר לאחר החתמתו של טריפי. בידוול לא זכה לראות את הקבוצה שיצר משחקת ולו משחק אחד. ממש כמו משה רבנו, הוא עמד על הר נבו, ראה בדמיונו את רביעיית החלומות שלו זוכה באליפות ומתווה את הדרך לקבוצות אחרות במשך שנים – ומת מבלי שזכה לטעום אי פעם טעמו של נצחון. הקבוצה עברה עם פטירתו לידי אשתו, ויולט, האשה היחידה אז בין בעלי הקבוצות בליגה.

אולי כבר באותו יום נחרץ גורלם של הקרדינלס להפוך לנוודים ולמפסידים הגדולים של הפוטבול המקצועני. אנו יודעים מה קרה למפסידים במשחק הגמר – פילדלפיה של ון ביורן, בדנריק ופייהוס המשיכה ללא עיכוב לשתי אליפויות רצופות. הקרדינלס המנצחים, לעומת זאת, עמדו בפתחן של שישים עונות יובש. הם לא ידעו – וכיצד ניתן היה לנחש? – כי המשחק בקומיסקי פרק יהיה משחק הפלייאוף האחרון שישחקו אי פעם בביתם, וכי יהיה ניצחון הפלייאוף האחרון שלהם במשך 51 שנה!

ממש רגע לפני שקיבל העם היהודי ארץ משלו וחתם את פרק הנדודים, החלו הקרדינלס את מסעם הארוך במדבר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully