פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ללכת כי כולם הולכים

        הגעתו של הדיזל לפיניקס החמימה מבהירה לנמרוד עופרן, יותר מכל, ששיטת הראן אנד גאן האהובה על כולנו נפחה סופית את נשמתה

        טרנדים באים מהר בדיוק כמו שהם הולכים: היום, אם תפסע ברחוב עם נעלי קרוקס יתייחסו אליך כאל המוזר שאתה, אם תפתור סודוקו ברכבת אתה פאתטי, ואם יש לך את הצלצול ההוא של נוקיה בפלאפון אתה כל כך 2006 שבא לבכות. במעבר מהיר ל-NBA, שאקיל אוניל נשלח בשבוע שעבר לפיניקס. הבאתו של שאק לסאנס שקולה קצת להחתמת שחקן עם חוזה נורמלי בניקס: זה פשוט לא מסתדר.

        אוניל הוא האנטיתזה המובהקת לסגנון המשחק הפרוע (והיעיל, יש לציין) של פיניקס מאז הגיעו של סטיב נאש לקבוצה, לפני שלוש וחצי עונות. עם ההחתמה, ייתכן וטרנד הראן & גאן, שהכניס לליגה הזו המון עניין וצבע, וגרר העונה קבוצות כמו דנוור, גולדן סטייט, אורלנדו, סקרמנטו, ממפיס ועוד לשחק כדורסל מהיר, מתחיל לארוז מזוודות לטובת טרנד חדש.

        ראן, שאק, ראן

        החיסרון הברור של פיניקס העונה בדמות שחקן גבוה בעל מאסה שישמור את דאנקן, מינג, בוזר ועכשיו גם גאסול בפלייאוף, זועק לשמיים, לכן אנשים נוטים להשוות את התפקוד הפוטנציאלי של שאק לזה שהיה לקורט תומאס בעונה שעברה: סוג של דאנקן-סטופר. סליחה, אנחנו מדברים על שאק? סטופר הגנתי? אחד משלושת הסנטרים ההתקפיים הטובים בהיסטוריה, כשהמוטיבציה ההגנתית שלו נמוכה רק מהמוטיבציה ההתקפית?

        ובכלל, אם כבר להחתים תואם קורט תומאס בגלל אותם שיקולים אובייקטיבים ונכונים, למה לא להשאיר את המקור בקיץ? הסיבה פשוטה: הסאנס לא מייעדים לאוניל תפקיד של שחקן משלים, כזה שייכנס ל-15 דקות בפליאוף וייתן שש עבירות. הם מייעדים לו תפקיד גדול יותר, כיאה לשחקן ששינה לחלוטין אסטרטגיית משחק מוצלחת למדי, וכזה שבלי ידיעתו, ייתכן וקבר את סטייל הראן & גאן כפי שאנחנו מכירים אותו.

        הגדולה של פיניקס עד שבוע שעבר היתה במהירות. לא פעם ההתקפות שלה היו מסתיימות בפחות משבע שניות. ככה זה כששחקני הכנף שלך כל כך מאומנים ויודעים בדיוק איפה להיות בהתקפות מעבר, כשאת ההתקפה מנהל מריץ המתפרצות הטוב בעולם כיום, וכשבקבוצה שלך מפזז לו השחקן הכי מהיר בליגה עם הכדור (ברבוסה). איך הכל יסתדר עם שאקיל אוניל , אולי השחקן הכי לא מתאים לשיטה הזאת? ובכן, לאט. שאק לא יודע סגנון מהיר מה הוא, וכסנטר הדומיננטי שהוא תמיד היה, ההתקפה היתה בנויה עליו, לא סביבו. בלייקרס ובמיאמי חיכו שהוא יתפוס את העמדה הנוחה לו, העבירו את הכדור מצד לצד כדי ליצור את זווית המסירה האולטימטיבית, וזהו, שתי נקודות.

        פיניקס לא יודעת לשחק בקצב הזה. סטיב נאש הוא רכז מדהים גם בהתקפה עומדת, אבל האפקטיביות של ברבוסה, הריווח המדהים שנוצר לקלעים עקב המשחק המהיר והיתרון של אמארה סטודמייר כסנטר שרץ את המגרש, כולם מתבטלים ברגע ששאקיל על המגרש. הוא יתפוס את הרחבה ויכריח את סטודמייר לזוז קצת החוצה , שם הוא מאבד את היתרון הבולט שלו (הכוח העצום), ושם הוא ייאלץ להפגין את כישורי הקליעה מחצי מרחק שלו, שלמרות שהשתפרה, היא עדיין לא אלמנט שאפשר לסמוך עליו ברגעים מכריעים.

        וזה עוד בלי שהתחלנו לדבר על היכולת העכשווית של שאק, שכבר מזמן לא הבאנקר המהלך של שתי נקודות בצבע שהיה. אבל הנקודה כאן היא לא האם פיניקס ביצעה עסקה טובה, כזו שתשתלם לה כלכלית או מקצועית, כי אם בתפיסה: מייק דאנטוני וסטיב קר הבינו שלרוץ זה באמת נורא כיף, אבל טבעת הם לא יראו מזה.

        הדון לעצמו

        קשה לשים את האצבע על הרגע הספציפי בו נהגתה ויושמה שיטת הראן & גאן, הדוגלת בסגנון משחק אולטרה מהיר, עם מקסימום התקפות מעבר ומינימום התקפות עומדות. כן ניתן לציין מספר אנשים שהשתמשו בסגנון הזה ושכללו אותו: זה התחיל עם פרנק קיני, מאמן קולג'ים שבמשך 28 שנותיו במכללת רוד איילד (1920-1948) שינה את הכדורסל המקובל דאז.

        ב-1939, היו ה"ראמס" שלו לקבוצה הראשונה שקלעה יותר מ-50 נקודות למשחק לאורך עונה שלמה. ארבע שנים לאחר מכן החבר'ה של קיני כבר סיימו עונה שלמה עם ממוצע התקפי של 80 נקודות למשחק. עשרים שנה מאוחר יותר נכנס המאמן להיכל התהילה של הכדורסל, כיאה לאדם ששם את אבני הבניין לסגנון משחק מהיר ושונה, פרוע ובלתי רגיל, כזה שאם ישוחק נכון גם יביא הישגים.

        זה בערך מה שעשה רד אאורבך האגדי עם בוב קוזי וביל ראסל. לא מדובר באותו סגנון מבולגן שמשחקים היום הווריירס של דון נלסון, למשל, והטיעון שכל מה שצריך כדי שבוב קוזי ישחק יפה ומהר זה כדור וכל מה שצריך בשביל אליפות זה ביל ראסל עשוי להיות הגיוני, ועם זאת, אאורבך הביא תוצאות דרך סגנון משחק ואימון שונים ממה שהכירה הליגה. לא הראן & גאן של היום, אבל גם לא משהו שהליגה הכירה אז.

        זה המשיך כשב-1980 לקח פול ווסטהד, בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, אליפות עם הלוס אנג'לס לייקרס. שנתיים לאחר מכן הגיע פאט ריילי, והפך את השיטה ההתקפית והאטרקטיבית לשואוטיים המפורסם שהריץ מג'יק ג'ונסון. באותו זמן הספיק ווסטהד לאמן את הבולס במשך שנה, ואת מכללת LMU הקטנה, בה נחל הצלחה מרובה בחמש שנותיו. בקולג' המינורי, ווסטהד מצא חופש מקצועי מוחלט, ושבר מספר שיאים של ליגת המכללות בעזרת סגנון משחקו המטורף. במקביל, בליגה המקצוענית, הפך דאג מו את הדנוור נאגטס לאחת הקבוצות המהנות בארצות הברית ודון נלסון קיבל הכרה כאחד המאמנים היצירתיים והמשוגעים בליגה. אותו נלסון הוא, כיום, נושא הדגל האחרון של שיטת הראן & גאן הנעלמת, אבל גם מכיוונו נראים פתאום סימני היסוס בשיטה.

        הראן & גאן של נלי הגיע לשיאו היצירתי והמוטרף כשנלסון קיבל את מושכות הגולדן סטייט ווריירס בתחילת שנות ה-90. טימי הארדוויי, כריס מאלין ומיץ' ריצ'מונד זכו לכינוי "Run T.M.C.", ועשו בעיקר את זה: רצו, רצו וזרקו. הקבוצה הזו תיזכר כאחת המלהיבות בהיסטוריה, על אף שלא הגיעה להישגים מרשימים. נלסון המשיך את הקו של לבנות קבוצות מגה-אטרקטיביות וקצת אנדראצ'יבריות עם דאלאס של פינלי, נאש ונוביצקי, ואחרי שלקח הפסקה ,חזר ובגדול.

        בקדנציה השניה שלו בגולדן סטייט הוא עשה את אחד האפסטס הגדולים בהיסטוריה כשהעיף את אותה דאלאס, הקבוצה הטובה בליגה, עם חבורה של פורוורדים אתלטים וברון דייויס אחד. זה קרה בשנה שעברה, והביא איתו ציפיות להצלחה מטאורית העונה. הפתיחה של הנלסונים היתה מזעזעת, והקבוצה התייצבה רק כאשר סטיבן ג'קסון חזר מההשעיה שלו. כיום הווריירס נלחמים, ביחד עם מיליון ושלוש קבוצות אחרות, על מקום בפלייאוף המערב, ובצעד שלא זכה למספיק יחס תקשורתי לפני כשבועיים, החליטו להחתים את כריס וובר, ולפתוח איתו מאז בחמישיה.

        סי ווב, כמו שאק בפיניקס, נראה כמו אחד השחקנים הכי לא מתאימים לשיטה שניתן למצוא: הוא זקן מחיים יבין, פוגע מרחוק באחוזים של מטווח בקרייה, ואיטי יותר מאלון מזרחי במשחק שחמט. אז למה, בכל זאת? בדיוק מאותה סיבה שאתם לוקחים כרטיס זיכרון ספייר למצלמה: אתם באמת מאמינים שיהיה בסדר, אך בו בזמן יוצרים אלטרנטיבה, רק למקרה שלא.

        ראן לאן?

        לטעון שדון נלסון לא מאמין יותר בראן & גאן, בו הוא דגל במשך רוב שנותיו בליגה , יהיה מגוחך ולא נכון. אבל גם נלי וגם מייק דאנטוני יודעים שאליפות לוקחים בסוג מסוים של משחק, וליידות שלשה אחרי ארבע שניות בהתקפה זה לא הסוג הזה. אם הולכים אחורה, הרי שהשואוטיים לייקרס של שנות השמונים אכן לקחו תארים, אבל קשה להקביל את הראן & גאן המודרני לסגנון ההוא.

        כך גם לגבי אאורבך והסלטיקס של קוזי. מדובר בסוגים שונים, בהתגלגלות אבולוציונית של שיטת משחק אטרקטיבית ויפה, שדאג מו בדנוור, נלסון בגולדן סטייט אז והיום, ודאנטוני בפיניקס הפכו לתנ"ך שלהם אבל שכחו כמה אלמנטים חשובים בדרך. למשל, שבפלייאוף המשחק נהיה הרבה יותר איטי, או שהגנה – כמו שאומרת הקלישאה הלעוסה – מביאה אליפויות.

        לכן דאנטוני הביא את שאקיל. הוא מאמין שבמשחק איטי, לדיזל עדיין יש קצת דלק במיכל, ובאשר להגנה , ובכן, לכל הפחות שאק הוא איש גדול, שזה כבר משהו שהיה חסר לסאנס טרום הטרייד. ומסיבות דומות הביא נלי את וובר. במשחק עומד, החכמה של סי-ווב יכולה להיות קריטית לווריירס, ועל אף שקיבל, בצדק, את תדמית הלוזר, הרי שלוובר נסיון פלייאוף עשיר, דבר שאף פעם לא מזיק שיהיה. גם דאנטוני וגם נלסון מבינים שכדורסל יפה זה דבר אחד, וכדורסל מנצח הוא אחר.

        כשהפלייאוף מגיע ורוברט הורי שולף ציפורניים, אז לסטיב נאש יורד דף מהאף וסן אנטוניו לוקחת אליפות – לא ההיפך. סגנון המשחק המטורף של הסאנס הביא אותם מאוד קרוב לדבר האמיתי שנתיים ברצף, אבל קרוב זה לא מספיק. ועכשיו - אולי בעקבות ההבאה של פאו גאסול, אולי לא – הגיע הזמן לשינוי. יש שיגידו שהסאנס היו רחוקים הרחקה אחת לא צודקת של סטודמייר ודיאו במשחק מספר 5 בחצי גמר המערב בעונה שעברה מאליפות בסגנון שלהם. ובכן, אין לדעת.

        מה שיש לדעת הוא שבהיסטורית המשחק , או אם לא לברוח יותר מדי אחורה, ב-20 השנים האחרונות, לאלופות היה משחק פנים (אולאג'וואן ביוסטון, דאנקן בספרס, שאקיל בלייקרס ובמיאמי), מגה-אולטרה-סופר-סופרסטאר (ג'ורדן בשיקגו) או חיבור קבוצתי נדיר (דטרויט של אייזאה, דטרויט של בילאפס והוואלאסים). אין סיבה שהסיסטמתיות הזו תישבר על ידי קבוצה משוגעת עם יותר מ-100 פוזשנים במהלך משחק שלא מחזיקה באף אחד מהמרכיבים שצוינו כאן.

        בסוף, כפי שאנחנו רואים, זה מייק דאנטוני שמתיישר לכיוון גרג פופוביץ', ג'רי סלואן ופיל ג'קסון – לא להיפך. לדון נלסון זה עוד יקח זמן, אבל זה רק בגלל שהוא מעולם לא קיבל קבוצה עם יומרות לאליפות. האם הטרייד של שאקיל והחתמתו של וובר מבשרים את סוף הראן & גאן? באלכוהוליסטים אנונימיים אומרים שהצעד הראשון הוא להכיר בבעיה שלך. כך שאל תתפלאו אם את הראיון הבא שלו יפתח מאמן הסאנס במילים: "אני מייק דאנטוני ויש לי בעיה: הקבוצה שלי זורקת אחרי שלוש שניות".