כל קשר למציאות מקרי בהחלט

בחודש הבא יתקיים בניו אורלינס סוף שבוע האולסטאר המסורתי. ברקע, ההורנטס עשויים לעבור בעונה הבאה, או מתישהו עד 2012, אז מסתיים החוזה שלהם עם מדינת לואיזיאנה על השכרת האולם הביתי, לעיר אחרת. אוקלהומה סיטי, קנזס, אולי אפילו לסיאטל במין מעגל קסמים משוגע ומטומטם שכזה, שכן סיאטל בעצמה על סף עזיבה. כך או כך, החליט דייויד שטרן, באקט מאוס של סולידאריות, לקיים את האירוע השנתי בעיר מוכת ההוריקן, שמנסה להתאושש ולא ממש מצליחה. יש לשער שאת ההמנון האמריקאי ישיר איזה חייל אמיץ שהרגע חזר עם דם אזרחים על הידיים מעיראק, וכל האירוע יהיה מאוד מרגש ופטריוטי, כמו שארצות הברית וסטרן יודעים. אחרי הכל, כדורסל, ואירוע האולסטאר בפרט, שייך לעם. אותו עם שכרגע, ביחד עם הקומישנר, מתעקש להפוך את החגיגה השנתית למרגיזה מתמיד.

שיטת ההצבעה לאירוע מאפשרת לאוהדים מכל רחבי העולם להצביע עבור השחקנים האהובים עליהם. הקהל מחליט על החמישיה הפותחת, המאמנים על המחליפים. בדרך כלל, רוב האנשים יודעים לעשות את ההפרדה בין אהבה ובין הגיון בריא. כלומר, עד כמה שאתה אוהב שחקן מסוים, בדרך כלל תדע גם להצביע לאלה שבאמת מגיע להם. ככה זה לפחות אמור להיות. אבל השנה, יותר מתמיד, זה נראה כאילו הציבור מטומטם והציבור ישלם. אלא שהטרנד, שכרגע בא בקלות, לא בטוח שבאותה הקלות ייעלם. למעשה, דווקא ההפך עשוי להיות הנכון.

האולסטאר הוא אירוע הכדורסל הגדול של השנה, וככזה יש להתייחס אליו. חשיבותו התודעתית, המסחרית, הגלובלית, גדולה לא פחות מהפלייאוף שמגיע כמה חודשים אחר כך. בסוף שבוע אחד דייויד סטרן וחבורתו מנסים להפוך את הליגה לגדולה, משעשעת ומעניינת משהיא באמת. אבל לא מדובר כאן בבידור גרידא. פעם, אם נבחרת לאולסטאר זה אמר משהו עליך.

דייויד סטרן חייב להגדיר לעצמו מה המטרה: האם האולסטאר מקדש את השחקנים המצטיינים של אותה עונה, או אירוע חד שנתי אליו מגיעים כל הזמן אותם שחקנים, לא כי מגיע להם, פשוט כי העולם התרגל לקבל אותם דרך קשית ישר למוח. וכשמפמפמים לך 24/7 שטרייסי מגריידי (1.2 מיליון קולות) הוא כוכב ברמות קובי בריאנטיות (כלומר, לא בימים זוגיים, אז הוא פצוע), מה הפלא שכשאתה ניגש לבחור גארד במערב, הסמן של העכבר ניגש באופן מיידי אליו, במיוחד אם אתה סיני. וכמה אוטומטי זה שכשאתה נדרש לבחור סנטר במזרח אתה מיד הולך עם שאקיל, אפילו כשהפעם האחרונה שהוא חסם זריקה היתה כשהוא שיחק אחד על אחד מול כלב בן יפונה.

אז תאמרו, שאקיל אוניל (965,000 קולות) לא פותח השנה באולסטאר, דווייט האוורד כן. אולי זה אומר שהקהל כן יודע להבחין בין טוב ומגיע, לשמן ופופולארי? ובכן, ייתכן, אבל איך תסבירו את זה ששאקיל שני ברשימת הקולות, כשהוא משחק כמו אוליבר מילר אחרי ביקור ב-"פאפאגיו"? תסבירו את זה ככה: שאק אהוב. הוא דמות. הוא מצחיק. הוא בטח ירקוד על הפרקט עם אחת המעודדות, ויבוא בבגדי הסרסור שלו למשחק הרוקיז. הכל טוב ויפה, אבל האם מגיע לשאקיל אוניל לשחק השנה, בעונה הכי גרועה שלו בקריירה, וכשקבוצתו מדורגת כרגע אחרונה בכל המזרח? התשובה ברורה, ובגלל שהיא עשויה להיות מעט שונה מהמציאות העתידית, כאן נמצאת הבעיה.

אם במזרח עסקינן, בואו כבר נציץ בחמישיה הפותחת: וויד, קיד, לברון, גארנט, דווייט האוורד. סביר. אלא שמבט חטוף בכמות ההצבעות של המחליפים מראים מיני קונצנזוסים מטופשים, שלא היו רחוקים מלהרוס את האירוע. נתחיל מהקל אל הכבד:

זאזה פאצ'וליה: 98,000 אלף קולות. לכמה אנשים יש חיבור אינטרנט בגיאורגיה בכלל?

אנדריאה ברניאני: 240,000. כנראה שהמצביעים התבלבלו, ובטעות חשבו שמדובר בסקר "בחירת הדראפט הראשונה הכי גרועה בהיסטוריה".

יי ז'יאלנליין: 450,000. מאה אלף יותר מקארון באטלר למשל, מועמד MVP השנה, שממש בשעה זו מתחתן נישואים פיקטיביים עם מלצרית סינית.

גילברט ארינס: קרוב ל-800,000. למרות שהוא פצוע כבר חודשיים וכנראה לא יהיה כשיר בכלל למשחק.

וינס קרטר: כמעט מיליון קולות. האמת, "אייר קנדה" מושלם לאירוע. הוא לא עושה כלום שנה שלמה, נפצע קצת, ואז מטביע כמה פעמים וגורם לכולם לשכוח את האופי המחורבן שלו או את זה שהוא לא שומר. לו רק היה אפשר לקבל חוזה חדש ומופקע אחרי כל אולסטאר.

במערב העסק רק נהייה נורא עוד יותר. רק תסתכלו על השלישיה של המאבס. אריק דאמפיר: 254,000 קולות (יותר מלמרקוס אולדריג', פאו גאסול או כריס קיימאן). ג'רי סטאקהאוס: 270,000 (יותר מברנדון רוי). ג'ייסון טרי: 300,000 (יותר מדרון וויליאמס).

לואיס סקולה: 424,000 (אבל זה רגיל: כל פורוורד מחליף בקבוצה מאכזבת מקבל ככה).

שיין באטייה: 475,000 (קצת כמו שניומן, לא ג'ורג', לא קריימר, יקבל את אמי על "השחקן הטוב ביותר").

טרייסי מגריידי (שממש עם ספירת קולות הימאים הפסיד מקום בחמישיה לאלן אייברסון): 1.2 מיליון הצבעות, שזה כמו כריס פול, ברון דייויס וברנדון רוי ביחד! וזה אפילו אחרי שמורידים את קולות הרופאים שניתחו את טימאק.

ונסיים בכרמלו אנתוני עם 1.7 מיליון קולות (יותר מאחד, טים דאנקן), שהכניסו אותו לחמישייה. פי 3 יותר מקרלוס בוזר, שראוי לעמדת הפורוורד הפותח לא פחות. מטומטם? מי יראה את זה ככה? אתם צודקים לגמרי, התוכנית ההיא של "מה קשור" באמת גרועה. אבל כזה הוא גם האולסטאר הנוכחי, והבעיות לא נגמרות במשחק בין המזרח והמערב.

בפעם הראשונה בהיסטוריה, לקהל בבית יהיה משקל כבד גם בתחרות ההטבעות. אחרי כל סיבוב, יוכל הקהל בבית לסמס או להצביע באתר הרשמי של הליגה למנצח שלו. לקולות הקהל יהיה משקל מעט נמוך יותר במוקדמות, אז להחלטת השופטים תהיה חשיבות גדולה יותר. בגמר, לעומת זאת, זה חמישים חמישים. שקלול מדויק של כמות הקולות של כל מתמודד, ביחד עם הציון שקיבל מהשופטים. בני משפחתו של ג'מריו מון, שכמו כולם, עדיין שואלים לפעמים "תזכיר לי מי אתה?", יכולים להצביע בפנאטיות, והקול שלהם עשוי להיות חזק או משמעותי יותר מזה של קארים עבדול ג'באר או קני סמית', למשל. כי זה לא מה שאתה מבין בהטבעות: זה כמה מהר האצבעות שלך שולחות SMS.

זהו צעד נוסף בניסיון של דייויד סטרן לקרב את הליגה לקהל, ולהצעיר אותה. לא היה מאושר מסטרן אחרי דראפט 2004: סוף סוף הוא היה יכול לקדם את הליגה שלו דרך שני כוכבים צעירים (לברון וכרמלו). ועכשיו, קצת לפני שאנשים מחליטים בהודעה אלקטרונית איזה ניתוח לב פתוח מתאים להם, או מציעים אחד לשני נישואים בפלאפון, סטרן חושב, די בצדק, מבחינתו, שהדבר ההגיוני היחיד הוא לא להישאר מאחור. לא להיות הזקן הטרחן הזה שמרים טלפון סלולארי בעובי נייר ואומר "בזמני? בזמני חיברנו שתי קופסאות קוטג' עם חוט".

אלא שהרצון של סטרן להיות מגניב כמו כולם לא תורם דבר לליגה מלבד מה שכבר ידענו: פעם היה כאן אחרת. ולשם שינוי, לא מדובר בהתרפקות נוסטלגית על עבר שהיה יותר טוב רק כי אף אחד כבר לא זוכר אותו, כי אם בעובדות: למשחק האולסטאר היה חשיבות. בשנות ה-80 כשבחור צעיר בשם מייקל ג'ורדן הגיע לאולסטאר, שאר השחקנים שלא אהבו את עצם בחירתו של הילד פשוט לא מסרו לו. מי יכול לשכוח את המשחקים של מג'יק מול בירד, או מול אייזיה תומאס לפני שהאחרון הפך ליקיר עיריית ניו יורק. תחרות ההטבעות הציתה את דמיונם של מיליונים ברחבי העולם כשדוקטור ג'יי ריחף מהעונשין, ובהמשך ג'ורדן לקח את זה צעד קדימה (או אחורה). ספאד ווב הכניס תקווה לעשרות מיליונים ילדים נמוכים שחשבו שאין להם סיכוי בכדורסל כשניצח את התחרות, למרות שביום יום הוא לא מגיע אפילו למתג האור בדירה שלו.

בזמנו היה את המשחק וזהו. היום, דוחפים מצלמות ומיקרופונים לחדר ההלבשה במחצית. מראיינים מאמנים בהפסקות של רבעים. שמים מיקרופונים על שחקנים כדי לשמוע אותם מקללים ואז קונסים אותם. מה השלב הבא? לכלוא את המיאמי היט בחדר ההלבשה שלהם ל-40 יום ולראות מתי דוויין ווייד מתייאש ותוקע לעצמו מחט סריגה בעין?

סטרן צריך להבין שהליגה שלו היא לא תוכנית ריאליטי, מהסיבה הפשוטה שהיא מהדברים היחידים בעולם הזה שעדיין לא מתוסרטים. הקהל האמיתי של ה-NBA מביא את המשחק לסלון שלו מדי יום, שבוע או חודש לא בגלל האינטראקטיביות המחודשת, אלא פשוט כי הוא אוהב כדורסל. לא כי הוא יכול להצביע ל-MVP של המשחק בפלאפון ואולי לזכות בכרטיס חינם לסרט החדש של סטיב קארל, בו הוא מגלם, תתכוננו... לוזר כלשהו. לאוהד NBA ממוצע לא אכפת מכל השטויות החדשות. באולסטאר הוא רוצה לראות את השחקנים הכי טובים בליגה. את תחרות ההטבעות צריך לקחת מי שנתן את התצוגה הכי טובה, והוא רוצה שמייקל ג'ורדן יקבע, לא איזה נער מחוצ'קן בן 14 עם תמונה ממוסגרת של ג'ראלד גרין בסלון.

פיני גרשון אמר פעם שמי שהולך לישון עם ילדים, שלא יתפלא כשהוא קם רטוב. על אותו משקל, מי שנותן לילדים לנהל לו את אירוע האולסטאר, שלא יתפלא לשמוע בבוקר המשחק שעמדת הסנטר הפותח במזרח מאוכלסת על ידי קלי קלרקסון, ואת אליפות ההטבעות לקחה נינט.