כתב ההגנה

כשדני איינג', הג'נרל מנג'ר הנלעג של הסלטיקס, הצליח בצירוף מקרים קוסמי ויחסי אנוש טובים להנחית בקבוצה גם את קווין גארנט וגם את ריי אלן, היה ברור שבוסטון הולכת להיות מכונת התקפה משומנת היטב, אבל השאלה היתה האם כדור אחד יספיק לשלושת הסופרסטארים. קבוצתיים או לא, מדובר בשלושה שחקנים שהיו, כל אחד בקבוצתו הוא, הפרנצ'ייז פליירס הבלתי מעורערים. לפזר סיסמאות על טובת הקבוצה ועל כך שהניצחון הוא מעל הכל זה טוב ויפה, אבל להפוך סיסמאות למציאות - כפי שיעידו מיטב הפוליטיקאים בעולם - זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אוהדים ופרשנים צפו קרבות אלפא דוג טיפוסיים בין השלושה, ותהו כיצד יסתדרו כולם תחת שרביטו המפוקפק של דוק ריברס. בפועל, התבהרו שני דברים עיקריים מפתיחת העונה העילאית של הסלטיקס. הראשון - ריי אלן, פול פירס וקווין גארנט התחברו בצד ההתקפי. כל אחד יודע מתי לזוז הצידה, תמיד הולכים עם השחקן החם, והקלישאה הטוענת שקבוצתיות מדבקת לא יכולה להיות יותר נכונה במקרה של הסלטיקס. תשאלו דווקא את טוני אלן וגלן דייויס – שני המצטיינים בניצחון הגדול על דטרויט. השני - ריי אלן, פול פירס וקווין גארנט התחברו – ועוד איך התחברו – בצד ההגנתי. עד כמה הם מחוברים? כמו הים והחול, כמו כדורגלנים ישראלים ובלגיה, כמו אריק ברמן ושירים כתובים גרוע. אם הם היו מחוברים עוד קצת, היתה לנו את גרסת השלישייה של תאומים סיאמיים.

שני שליש מתוך הטריו, אלן ופירס, מעולם לא נחשדו כשניים שמשקיעים אקסטרות בהגנה, ואם ניתן לקשר את זה לקבוצות מפסידות או לא כבר פחות רלוונטי. גארנט הוא היוצא מן הכלל – כמו ברוב הכללים החלים על שחקני NBA בפרט ובני האנוש בכלל: הוא שומר נפלא, בעיקר בהיבט הקבוצתי, והעובדה שהוא הפך למנהיג הקבוצה גורמת לכולם לרצות להיות כמוהו, ולא במובן ההוא של להיות אנדר-אצ'יבר ולעבור סדרת פלייאוף פעם במילניום, אלא בקטע של להשקיע את התחת שלך לטובת המועדון. פתאום אלן ופירס שומרים לסירוגין על הסווינגמנים הטובים בליגה ועוצרים אותם. פתאום אדי האוס – קומבו גארד אנוכי עם מוסר עבודה מפוקפק - עוצר את צ'ונסי בילאפס בדקות מכריעות של משחק מכונן. וזה רק בקו האחורי.

ביל ראסל אמר פעם שהרעיון בהגנה הוא לא לחסום כל זריקה, כי אם לגרום לשחקן שלך לחשוב שאתה הולך לחסום כל זריקה. הרתעה, כפי שארצות הברית מתעקשת להוכיח לעולם – לפעמים בהצלחה, לפעמים פחות – היא שם המשחק. וקנדריק פרקינס וקווין גארנט עושים בדיוק את זה. החיפוי על רייג'ון רונדו, פירס ואלן הוא מקסימלי, אבל הדבר הבאמת מדהים בהגנה של הסלטיקס העונה הוא לא שחקנים נקודתיים שפתאום נזכרו שהם יודעים לשמור, אלא המכלול הקבוצתי. זה שהפך את בוסטון לקונטנדרית אמיתית לטבעת, אבל לא דרך ההתקפה.

בקיץ האחרון נקלע טוני בראון, עוזרו של דוק ריברס בעונה שעברה, לויכוח עם הסלטיקס על גובה חוזהו, והחליט לעזוב בהפגנתיות למילווקי. איינג', בצעד הכי פחות מוערך של טרום העונה, הביא במקומו את טום טיבודו. באמתחתו של טיבודו היו 17 עונות כעוזר בכל רחבי ה-NBA (במינסוטה, סיאטל, סן אנטוניו, פילדלפיה, ניו יורק ויוסטון), וב-14 מתוכן היו קבוצותיו מדורגות בין עשר קבוצות ההגנה הטובות בליגה. כששימש כעוזר מאמן בניו יורק בעונת 2001-02 שברו הניקס את שיא הליגה כשהחזיקו את יריבותיהם על פחות מ-100 נקודות ב-33 משחקים ברציפות. בעונתו הראשונה ביוסטון ספגו הרוקטס את מספר הנקודות הנמוך ביותר בהיסטוריה שלהם, וכפו על היריבות את האחוזים הנמוכים בתולדות המועדון. בקיצור, הבחור יודע ללמד הגנה.

וכצפוי, השהות שלו בבוסטון לא מאוד שונה. הסלטיקס מדורגים ראשונים כמעט בכל קטגוריה הגנתית קיימת: הם סופגים 87.3 נקודות, ב-41.4 אחוזים מהשדה ו-31.2 אחוזים מחוץ לקשת. חוץ מזה, הם מאפשרים ליריבותיהם הכי מעט ריבאונדים (37.8 למשחק) ואסיסטים (17.5 למשחק), ומקיימים את הכלל הברור שחטיפות וחסימות לא הופכים אותך לשומר גדול בכך שהם מעמידים מספרים ממוצעים בלבד בשני התחומים האלה, ומחפים על כך ברוטציות הגנתיות לא אנושיות, תיאום מדהים, והגנה אישית וקבוצתית מעוררת הערכה.

טיבודו מתרוצץ על הקווים משל היה מוני פנאן מינוס יחסי האנוש. הוא מתרוצץ כל הזמן, לא מפסיק להעיר לשחקנים, מזיע כאילו הוא עצמו נמצא על הפרקט – וזה עוד כשבוסטון בהתקפה. כשהם עוברים לצד השני – החשוב מבחינתו – התמונה כבר משתנה לגמרי: טיבודו משתולל לחלוטין. הוא צורח, קופץ, ומדגים לשחקנים – שמרוכזים במשחק, כמובן – עמידות מוצא נכונות ותנועות ידיים הגנתיות.

תחת הטירוף הזה, בוסטון גרמה עד כה לשש קבוצות שיאים שליליים בנקודות העונה – ניו ג'רזי (69), קליבלנד (70), טורונטו (77), סקרמנטו, (69) וניו יורק (59, כמו האיי.קיו של ההוא שמאמן אותם). במפגשים שלהם מול קבוצות שקולעות בממוצע 100 נקודות ומעלה, בוסטון עצרה את כולן על פחות וניצחה, להוציא משחק אחד מול אורלנדו. זה כולל להחזיק את גולדן סטייט – קבוצת ההתקפה השניה הכי טובה בליגה – על 26 נקודות פחות מהממוצע שלהם.

ואם עדיין לא השתכנעתם, תרימו טלפון לקובי – אותו הם עצרו על 24 אחוזים מהשדה במפגש האחרון עם הלייקרס, או לכרמלו אנתוני, שקלע שיא שלילי של 11 נקודות באחוזים דומים. ואם הם לא עונים, במילווקי ממש משעמם – סביר להניח שמייקל רד יסכים לספר לכם בבכי על היום בו ג'יימס פוזי, פול פירס וריי אלן החזיקו אותו על שבע נקודות בלבד. גם למאר אודום (4 נקודות ב-28 אחוזים מהשדה כשפגש בסלטיקס), טיישון פרינס (שתי נקודות, 10 אחוזים), סטפון מארבורי (ארבע, 33 אחוזים) זאק רנדולף (ארבע, 10 אחוזים) ואנדרו בוגוט (ארבע, 33 אחוזים) ישמחו גם הם להשתתף בסקר "האם גם אותך עצרו החבר'ה של דוק על שיא שלילי העונה".

בוסטון נמצאת כרגע בקצב שבירת שיא הניצחונות של שיקגו מ-1995/96. עם או בלי קשר, היא לקחה את כל התיאוריות על חיבור שלא יהיה, ספסל קצר יותר מהבגד שפריס הילטון לובשת כרגע, ומאמן שנכשל יותר משהצליח בקריירה שלו, וריסקה אותן אחת אחת. פתאום הפרשנים אומרים שהבעיה הכי גדולה של בוסטון תהיה כשאחד הכוכבים שלהם ייפצע. כלומר, הבעיה הכי גדולה שלהם בכלל לא ממש תלויה בהם. בכל הקשור למה שכן, בוסטון נראית מדהים. ידוע שהתקפות מנצחות אבל הגנות מביאות אליפויות, ולאורך ההיסטוריה, קבוצות הגנה גדולות לא נוצרו תוך שנה – בטח לא תוך חצי שנה.

אם גארנט, פירס ואלן יסיימו את העונה הזאת עם טבעת ראשונה ומוצדקת על אצבעותיהן, אולי יהיה מוקדם מדי לדבר על תקדים של בניית קבוצה מנצחת תוך קיץ אחד, אבל העונה הזו בהחלט תיזכר כעונה היסטורית מבחינת מספר אספקטים לכאורה לא קשורים שהתחברו כדי ליצור מפלצת.

את השיא של הבולס הם אולי לא ישברו, אבל אליפות בהחלט באה בחשבון כרגע. ולא בגלל שאלן הוא אחד הקלעים הכי טהורים שידע המשחק, שפירס אחד הסקוררים הבולטים בעשור האחרון או שגארנט הוא אחד הפאוור פורוורדים הטובים בהיסטוריה של הליגה. כל זה הדברים האלה פלוס כימיה מדודה היטב וחיבור כמעט אורגני, ויתור על כמויות מסחריות של אגו והקרבה הגנתית נדירה, וורקהוליות אובססיבית ופרפקציוניזם מעורר קנאה.

ואיפשהו בכל הסיפור הזה נכנס גם דוק ריברס. המאמן הנלעג ביותר בליגה בעונה שעברה – שני אולי רק לאייזיה תומאס – מוביל פתאום חבורה מתואמת ומחוברת, מוכשרת ומחויבת למשימה. מסביב מדברים על טיבודו, על איך ששלושה שחקנים כל כך טובים לא יכולים שלא להיות נפלאים ביחד (קביעה שלא שורדת את ראי ההיסטוריה), ועל איך שקווין גארנט פשוט היה צריך שני שחקנים באמת טובים לידו כדי ליצור קונטדרית (הלו, מה עם ספירוול וקאסל?). נורא ישראלי להינעל על דעה רווחת ולא לשנות אותה – אפילו כשהמציאות מכתיבה אחרת, אבל במקרה הזה התקשורת האמריקאית אשמה בדיוק באותה מידה. כזה הוא המצב עם הדוק.

אנשים לא מסוגלים לבלוע את הגאווה שלהם ולהגיד שאולי – אבל רק אולי, כן? – ריברס הוא מאמן מספיק טוב, ראוי. כזה שכל מה שהוא היה צריך זה סגל נורמלי והירתמות מחודשת מצד העיר כדי להצליח. את מבחן התוצאה הנוכחי הוא צולח בהצטיינות ובאפס הערכה תקשורתית, אבל תהיו בטוחים שכשהעניינים יתחילו להסתבך, ריברס ישוב לככב. הדרך היחידה שלו להתנער מתדמית המאמן הלא יוצלח, זה שהושאר בבוסטון רק כדי ליצור קבוצה מפסידה שתקבל את אודן או דוראנט (ונכשל. גם בזה הוא אשם, אגב?), היא באמצעות זכייה באליפות.

קצת כמו האמצעי של KG להתנער מתדמית הלוזר, וזה של פירס ואלן להראות שהם לא באמת רק שחקנים של קבוצות קטנות. אבל כשם שקשה לזקוף את ההצלחה של בוסטון העונה לעוזר מאמן אחד, עילאי ככל שיהיה, למנהיגות שגובלת באובר דוז של טירוף מצד גארנט, לצוות מסייע קשוח ומתאים, כך גם כל המרכיבים האלה צריכים להישאר יחד כדי לשבור אותן סטיגמות מדוברות. לבד זה לא יקרה.

כשהלייקרס צירפו את קארל מאלון וגארי פייטון לקובי ושאק בקיץ 2003, אף אחד לא ראה כיצד קבוצה שכבר אז היתה נפלאה תוכל ליפול דווקא כשמחברים לה עוד שני הול-אוף-פיימרים. ההמשך ידוע. ההסבר פחות: פייטון ומאלון חתמו על חוזים נמוכים בסוף הקריירה שלהם כדי לקחת אליפות. שאק וקובי היו בשיאם, אבל המחויבות הכוללת של הלייקרס לא דגדגה אפילו את זו של דטרויט, שדרסה אותה בגמר.

באופן מעט אירוני, אם צריך להשוות את בוסטון של השנה לאחת משתי הקבוצות – הלייקרס שהעמידו חמישיה עילאית, הטובה בליגה על הנייר, או הפיסטונס, עם החיבור האנושי המדהים ועם הגנה כפי שמזמן לא נראתה בליגה – הבחירה תהיה די ברורה. ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שלהיכל התהילה אפשר להגיע לבד, אבל אליפויות לוקחים ביחד.