הקש ששבר את גב הברוקבק

אחד הסיפורים החביבים על יונתן גפן כשהוא מספר על התקופה שלו בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, הוא שיום אחד הוא יצא עם בתו לפארק כלשהו. הוא הוציא סיגריה מהכיס, הדליק אותה, עשה צעד אחורה ונתקל במישהו. "סליחה", מיהר איש המילים הישראלי למלמל באנגלית. רק כשהסתובב לראות מיהו אותו אדם בו נתקל, גילה גפן שהדבר שעצר אותו היה למעשה עץ. כן, הוא התנצל בפני עץ. הסיפור הזה כל הזמן קופץ לי לראש כשאני נתקל בסיפורים מסוג זה שהיה השבוע ב-NBA עם פיל ג'קסון, וההערה שפגעה במיליוני אנשים עליזים ברחבי העולם.

"אנחנו קוראים למשחק כזה 'הר ברוקבק', בגלל שהם חדרו עלינו כל כך הרבה פעמים", אמר הזן מאסטר לאחר משחק ההפסד של הלייקרס לסן אנטוניו בשבוע שעבר. ג'קסון התייחס בהערתו לסרט המגולל את סיפורם של שני בוקרים הומוסקסואלים המתאהבים, וקישר זאת לעובדה שהקבוצה שלו ספגה 13 שלשות מידיהם של טוני פארקר וחבריו, ושייתכן והחדירה לסל וההוצאה החוצה הם מה שגרמו לכך. אין צורך לציין שבעוד יצאו המילים מפיו של ג'קסון, למעשה בעוד מחשבותיו רק החלו להיווצר בראשו, כבר החל מצלצל הטלפון מדייויד שטרן ואנשיו. 24 שעות מאוחר יותר, והאיש והטבעות שיחרר התנצלות פומבית.

הסיבה לאותה התנצלות היתה כמובן הנזיפה שקיבל מהליגה. ואם זה לא היה מספיק, דובר של ה-NBA לא בזבז זמן ומסר בתגובה: "ההערות נעשו בטעם רע, והלייקרס הבטיחו לנו שהערות דומות לא ייאמרו בעתיד". הלייקרס הבטיחו? איך בדיוק, מבטיח ארגון גדול כמו הלייקרס שלא ייצאו ממנו הערות גזעניות או בוטות בהמשך הדרך? האם הוא דואג לחינוך לכל אנשיו, בכל הנוגע לגזענות ופגיעה באחרים? יותר סביר להניח שהדבר הראשון שעשו בפרנצ'ייז הצהוב-סגול, היה לקחת את כל העובדים לחדר אחד גדול (אחרי הכל, יש להם אולם), ולהסביר להם שמעכשיו, אסור לאף אחד מהם לשחרר הצהרות שעלולות לפגוע בקבוצה. בדיוק כמו שבעולם בו אנו חיים היום, מעדיפות חברות (או משרדי נשיאות) להסביר לעובדים שלהם מה יקרה אם יטרידו מינית את אחת העובדות, אבל אף אחד לא מנסה לחנך ולעמוד על הבעיה עצמה: המקום ממנו נעשתה הפגיעה.

בפברואר האחרון, במהלך סוף שבוע האולסטאר שנערך בלאס וגאס, התראיין טים הארדוויי, כוכב העבר של גולדן סטייט ומיאמי, לתוכנית הרדיו הפופולרית של דן לברטארד. הראיון נערך בדיוק באותה תקופה בה הוציא ג'ון אמיצ'י, עוד שחקן לשעבר בליגה הטובה בעולם, ספר אוטוביוגרפי בו הצהיר שהוא למעשה הומוסקסואל, הצהרה שהפכה אותו לשחקן הראשון בתולדות הליגה שיצא מהארון בגלוי. לבטארד שאל את הארדוויי האם היה מוכן לשחק עם שחקן הומו באותה קבוצה. "אני שונא הומואים", אמר הארדוויי, "אני לא אוהב אותם ואני לא אוהב להיות לידם. זה לא צריך לקרות בעולם או בארצות הברית". כעבור זמן קצר החלו הגינויים. פט ריילי, מאמנו לשעבר, היה המום מהדברים, אך אמר: "טים הוא בחור טוב, ואני בטוח שהוא היה לוקח את הדברים בחזרה".

דבריו של ריילי, מעבירים שוב את הגישה הקבועה של ה-NBA. הרי הבעיה בדבריו של הארדוויי לא היתה שהוא אמר אותם, אלא שהוא מאמין בהם. אז מה עשה דייויד שטרן כתגובה מיידית? הוא גירש את הארדוויי מסוף שבוע האולסטאר. בהחלט עונש חינוכי. בפעם הבאה, הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא מדבר. הליגה לא לקחה את האופציה שניתנה לה לחינוך ולהסברה, היא פשוט נקטה בצעדים משמעתיים, והסתפקה בהתנצלותו של הארדוויי מספר ימים מאוחר יותר. ההתנצלות, דרך אגב, הועברה על ידי סוכנו של הארדוויי, והיתה פוליטיקלי קורקטית לגמרי, בדיוק כפי ששטרן רצה.

כמה ימים מאוחר יותר, הגיע אמיצ'י וניסח את זה יותר טוב ממה שאני, שטרן או כל יועץ תדמיתי יכול היה לנסח: "סוף סוף, מישהו שהוא כנה. אלה דברים מגוחכים, עלובים, קטנים, גזעניים ומראים רמת אמפטיה כה נמוכה, שזה כמעט בלתי נתפס, אבל לפחות הם כנים". זה לא שאמיצ'י נהנה מדבריו של הארדוויי, הוא פשוט שמח שהדברים נאמרו בצורה גלויה ופתוחה, ללא צנזורה, וללא התקינות הפוליטית שכל כך נגועה באומה האמריקאית, כיוון שאמיצ'י יודע שלמילים אותן אמר הארדוויי יש כוח גדול בהרבה מהרחקה, עונש או השעיה. המילים הללו ירדפו אותו לכל מקום שיילך אליו, ויפתחו בכל פעם את הנושא הזה, של הגזענות שמתחת לפני השטח. פתאום, העונש של שטרן להארדוויי נראה מגוחך.

בדיוק כפי שהליגה הישראלית לא הענישה את פיני גרשון אחרי שנתפס בעדשת המצלמה, כשהוא נואם בפני קהל מכובד, על השוני בין שחקנים עם עור בצבע חום, ושחקנים עם עור בצבע מוקה. ייתכן שגרשון לא הוענש בעיקר כי לא היה מאמן פעיל באותה תקופה, אך נראה שגם אם היתה הליגה קונסת אותו, גרשון קיבל את העונש שלו מהמקום הכי חשוב: מהציבור. מכבי תל אביב איבדה באותו יום לא מעט אוהדים, וגרשון עצמו ייזכר לנצח כמאמן בעל הישגים רבים, אך גם כגזען לא קטן, ועונש שכזה, תסכימו איתי, עדיף בהרבה על כל דבר אחר.

אז יגידו אנשים, מה אמורה הליגה הטובה בעולם לעשות? שום דבר? ואני אומר: בדיוק. זהו לא עניינו של דייויד שטרן, מה אומר מאמן או שחקן כזה או אחר, אלא אם כן זהו דבר המכוון נגד הליגה או פוגע בה. הליגה יכולה לגנות, אם היא חפצה בכך, אך את השחיטה הפומבית צריכה לעשות התקשורת, והציבור בעצמו. כשראשי הליגה מענישים או דורשים התנצלות, הם בדרך כלל מקבלים כמה שורות מודפסות, אותן כתב היועץ ליחסי ציבור של אותו אדם ששיחרר לאוויר את המילים הפוגעניות. זוהי התנצלות ריקה מתוכן, והעובדה שהליגה דורשת אותה, גורמת לכך שהשורות הללו, שבדרך כלל יקבלו זמן מסך של 10 שניות במהדורה הבאה של 'ספורטסנטר', מספקות מבחינתה. זהו, עבר. מים מתחת לגשר. עכשיו בואו לא נדבר על זה יותר לעולם.

ג'קסון הוא לא אידיוט. הוא כבר בן 62, אחד שכבר ראה הכל בליגה הזו כשחקן וכמאמן, לקח כמות אליפויות שצריכה להיות אסורה על פי חוק, ואמר לא מעט דברים ללא מעט אנשים, חלק נכבד מהם גדול ממנו בכמה מידות. הדרישה של ה-NBA להתנצלות לא גרמה לו לאיבוד שעות שינה. "אני מצטער אם העלבתי סוסים, טקסנים, קאובויים או הומואים. אני מתנצל", אמר המאמן, באחת ההתנצלויות הכי אנטי התנצלותיות שנכתבו בדפי ההיסטוריה. הליגה, כצפוי, לא אהבה את זה, אבל מה כבר היא יכולה לעשות? היא היתה זו שדרשה את ההתנצלות, ועכשיו היא נשארה עם טעם חמוץ במיוחד בפה.

כשהייתי בן 18, התחלתי ללמוד נהיגה. באזור המדברי בו התגוררתי, היינו זוכים לשלושה ימי גשם בשנה, ובעקבותיהם, אם זאת היתה שנה טובה, לשיטפונות. זרמי המים הללו היו גורמים לעיתים קרובות לבורות בכביש, ולשיבושים. באחד הימים, בעוד מורי ואנוכי עשינו את דרכנו בכביש לכיוון אילת, שמנו לב לשלט המבשר על השיבושים הצפויים בכביש. "רואה מה זה?", אמר לי המורה החביב, "רק בישראל מעדיפים לממן שלט, במקום להשקיע את הכסף בתיקון הבעיה".

כנראה שלא רק בישראל.