נכשלת

כדי להבין את מקור המשבר בין דרור קשטן לאוהדי הנבחרת, יש לחזור אחורה למארס האחרון, למשחק הטראומתי מול אנגליה באיצטדיון רמת גן, שהפך לאירוע המכונן ביחסיו המעורערים של המאמן הלאומי עם חובבי הכדורגל. ההכנות היו דרמטיות, קראנו בשקיקה כל דיווח, צפינו בתימהון בכל כוס בירה שנגמעה בטיילת, אבל כל שזכינו לראות היה תצוגה מביכה, בונקר ביתי,0:0 עלוב, וחמור מכל, את מראהו של קשטן קומץ את אגרופיו לאות שמחה עם שריקת הסיום. זה היה הרגע שבו הבנו סופית שהציפיות של המאמן הלאומי מנבחרתו אינן עומדות בסטנדרטים של אוהדיה.

אז נכון שדרור קשטן לא אחראי לכל הבעיות המסורתיות של הספורט הישראלי, ונכון שהציפייה לחלוף על פני נבחרות גדולות כמו רוסיה, קרואטיה ואנגליה איננה באמת ריאלית, אבל עם כל ההסתייגויות ועוד לפני המשחק מול קרואטיה - ניתן להכריז כבר עתה כי הקדנציה של קשטן בנבחרת היא כישלון מהדהד, בכל הפרמטרים: ההבטחה להצערת הסגל לא מומשה, הסגנון עדיין לא אטרקטיבי, אנחנו רחוקים מאוד מתמונת ההעפלה והפופולריות של הנבחרת מידרדרת ממשחק למשחק. גם אוהדי הנבחרת, שרק לפני שנה תמכו במינויו של קשטן לתפקיד כמעט בפה אחד, מצטערים לגלות שהם מייחלים לרגע שהוא יעזוב. ההתנצלויות לא יעזרו.

לקשטן יש בעיה בסיסית: הוא טרם הספיק להסתגל לעיקרון הדינמי שטמון בסגל של נבחרת. עם כל הביקורת על תקופתו של שלמה שרף בתפקיד, אי אפשר שלא להיזכר בחיוב על יכולתו לזהות אילו שחקנים נמצאים בכושר אופטימלי ואילו שחקנים דועכים ואינם ראויים למדים הלאומיים. קשטן אומנם זכה להישגיו בקריירה בזכות קפדנותו הידועה והמשמעת הטקטית של קבוצותיו, אבל מתברר שעם סגל שמתכנס רק אחת לכמה שבועות, השיטות הללו מאבדות מיעילותן. הטקטיקן התעקש על שחקנים ותיקים שמעבר לשיאם (באדיר), האמין ללא דופי בכוכבים הקשישים (בנאדו) והמשיך לתת קרדיט אין-סופי לשמות גדולים (קטן וטל) ללא כל צידוק. בסופו של דבר, על אף המלחמות שלו עם גיא לוי, הסגל לא הוצער, ובחירת ההרכב בוומבלי חשפה שוב את הבעייתיות באופי של קשטן: העקשנות והשמרנות.

לא ציפינו ל-3:3:4 הרפתקני, אבל גם לא ל-0:3:7. לא באמת האמנו שננצח בוומבלי, אבל קיווינו לעבור את החצי. מלבד ה-1:1 ברוסיה, ואולי גם הניצחון במקדוניה, הנבחרת לא הציגה משחק אחד ראוי לשמו, ודי להזכיר את הצבתו הקבועה של אריק בנאדו בקישור כדי לחשוף עוד טפח מהיומרות הקשטניות. אם אצל גרנט הבחורים הראו אופי וידעו לחזור מפיגור, אצל קשטן הם נראים פחדנים וחסרי אמונה, וגם האלמנטים הרס"ריים לא מועילים לו פה. אז לא רק שהוא לא הביא שום בשורה טקטית חדשה, קשטן אף גרם לנבחרת של גרנט להיראות כמו הטוטאל פוטבול של הולנד, וזה באמת לא פשוט.

זה התחיל במאבקים עם בן חיים, קטן ודוידוביץ', נמשך בסכסוך עם בן חיים וגיא לוי, כלל את המאבקים התקשורתיים עם זנדברג ונגמר באווירה מדכאת וחסרת חיים. המשטר הצבאי של קשטן אינו מפתיע, אבל כשהוא אינו מגובה בתוצאות בשטח, הוא נראה מיותר ומאבד מהלגיטימציה שלו. הוא חשדן כרוני, מסיבות העיתונאים שלו מעייפות ומתישות, ואין ספק שחלק מהביקורות שאותן סופג הגנרל הוותיק מגיעות לא פעם בעקבות חוסר שיתוף הפעולה שלו עם התקשורת, אבל נדמה שגם לשחקנים עצמם מתחיל להימאס מהטרחנות הקשטנית. אם נזכרים גם בשיתופו התמוה של עומר גולן בוומבלי, מגלים שהרס"ר אף לוקח חלק פעיל במשחקי הפוליטיקה הפנימית של ההתאחדות. אז אם אין שקיפות, אין שמחה ואין כדורגל, איפה היתרונות?

ושוב, ההשוואה לנבחרת של גרנט היא בלתי נמנעת. אף אחד לא באמת אהב את אימפריית התיקו, אבל אי אפשר היה שלא להעריך את חוזקה המנטלי; התביישנו בבזבוזי הזמן באירלנד, אבל התפעלנו מהקאמבק; בזנו לתיקו בשוויץ, אבל כיבדנו את המאבק הנחוש. לנבחרת של קשטן, שלא מעוררת שום תחושה, אנחנו פשוט אדישים. היא אפורה כמו זו של גרנט, אבל בלי הזוהר של בניון; היא בונקריסטית ומשעממת כמו בקמפיין הקודם, אבל הפעם יורדת מובסת. כבר הרבה שנים חלפו מאז ששמענו אמירות תבוסתניות כפי שנשמעו לפני המשחק מול קרואטיה. מילא זה שאנחנו עומדים להפסיד, חבל שאין לנו בעיה עם זה.

קשטן, כאמור, לא אשם בכל הבעיות של הכדורגל הישראלי, אבל זה לא מקרי שכל החצים מופנים אליו. ההרכבים התמוהים, המלחמות הפנימיות, חוסר הארגון והתוצאות המאכזבות, על כולם אחראי המאמן הלאומי. גם מכיוונו של לוזון, שהבטיח למאמן עוד קדנציה, נשמעים קולות של חרטה בימים האחרונים, ונדמה שרק נס בקרואטיה יכול לו לתת את המשרה. מי בעד שזה יקרה?