עד טיפת הדלק האחרונה

באו: ג'ארוויס הייז (שחקן חופשי, מוושינגטון), רודני סטאקי (בחירה 15 בדראפט), ארון אפללו (בחירה 27 בדראפט).

עזבו: כריס וובר (שחקן חופשי), דייל דייוויס (שחקן חופשי).

חמישייה: צ'ונסי בילאפס, ריפ המילטון, טיישון פרינס, אנטוניו מקדייס (ג'ארוויס הייז), ראשיד וואלאס .

ספסל: לינדזי האנטר, סטאקי, אפללו, פליפ מארי, רונלד דופרי, אמיר ג'ונסון, הייז, ג'ייסון מקסיל, נאזי מוחמד.

מאמן: פליפ סונדרס (שנה שלישית בקבוצה)

מאזן בעונה שעברה: 53 ניצחונות, 29 הפסדים. הפסידו לקליבלנד בגמר המזרח.

אליפויות: 3 (1989, 1990, 2004).

העונה שעברה היתה עונת מבחן קריטית עבור הפיסטונס, שאיבדו את אחד החלקים החשובים ביותר בתלכיד הוותיק שלהם כשבן וואלאס הלך לשיקגו. היא המשיכה עם חצי ראשון סולידי, וחצי שני מרתק ומלא תקווה אחרי שכריס וובר חזר למישיגן מכורתו, נראה נהדר והכניס יצירתיות בהתקפה התקועה של הפיסטונס. הבעיה הגיעה בפלייאוף, כשוובר נפל מהרגליים והאדישות והשובע של הבוכנות הראו סימני שבירה מול שיקגו (אחרי שכבר הובילו 3:0 וכמעט הגיעו למשחק שביעי) וקרסו סופית מול האדרנלין של קליבלנד והכשרון של לברון.

השאלה שניצבה בפני הג'נרל מנג'ר ג'ו דומארס היא לאן הולכים מכאן. האם נותנים לגווארדיה שהוכיחה את עצמה והתבגרה בעוד שנה הזדמנות נוספת, או שמא דופקים קופה, מוכרים במחירי שיא את המילטון וראשיד נותנים לצ'ונסי (שהפך לשחקן חופשי) ללכת ובונים קבוצה סביב טיישון פרינס (ועל הדרך נפטרים גם מכל מיני גרוטאות סטייל נאזי מוחמד). דומארס בחר באופציה הראשונה מתוך אמון מלא בשחקנים ובמאמן שלו, פליפ סונדרס. הוא החתים את בילאפס על חוזה חדש ונוצץ (60 מיליון דולר לחמש שנים) ומלבד ג'ארוויס הייז שהגיע מוושינגטון לא ביצע שום טרייד משמעותי, למרות שעל פי סיום העונה שעברה, הוא ודטרויט זקוקים לו על מנת לשמור על הסטנדרטים של העונות הקודמות.

מה שמדאיג כאן הוא עצם קיומו של קיפאון מחשבתי תמוה, שמעולם לא היה מנת חלקו של דומארס, שיותר משהוא משדר עסקים כרגיל, הוא מצביע על הדחקה של הבוס הגדול. לא שחסרות קבוצות עם צרות גדולות יותר – בניגוד לחברו רחב החיוך מהקו האחורי של הבאד בויז הוא יודע לשמור על הפה שלו - אבל הבוכנות יצרו בשנים האחרונות מחויבות בלתי מתפשרת להישגיות, שחיפתה עם הרבה נשמה, אחווה, לכידות ולחימה על נחיתות איכותית מסוימת (דווקא פלייאוף 2005 ולא עונת האליפות הוא דוגמה מצוינת לכך); הסיום המגומגם והאפאטי של העונה שעברה היה אמור להיות נורה אדומה שלא נדלקה.

איך שלא מסתכלים על זה, הפיסטונס היא הקבוצה המזרחית הבכירה בעשור הנוכחי, והיחידה שהעמידה אלטרנטיבה של ממש לקבוצות המערב הלכאורה חזקות ממנה. הבעיה היא שנדמה שהתקופה הזו תמה. אם חבורת הנגרים מסביב לברון הצליחה למנוע ממנה להגיע לגמר, מה יקרה השנה מול הגרסה של דני איינג' ובוסטון לפרויקט הגלקטיקוס, טורונטו המרתקת והרעבה שבתקווה תישאר בריאה, לברון שיתבגר בשנה, דוויין ווייד בריא והבייבי בולס שהראו כבר שיש להם את היכולת להפוך מילדים לגברים?

קשה להיות מאמן של חבורה שלא אתה גיבשת, והמפלצת שבנה ריק קרלייל ושכלל לארי בראון עברה לידיים של פליפ סונדרס כשהיא כבר מכוונת היטב. בעונתו הראשונה והמופלאה בקבוצה היה נדמה שסונדרס לוקח אותה שלב אחד למעלה, אלא שהפלייאוף לימד על בעיה אחרת – סונדרס לא ידע לשלוט בחבורה שלו ומתי להביא אותה לשיא. בשנה שעברה היה נדמה שהנה סונדרס מצליח לתזמן את היכולות של הקבוצה שלו וגרם לה להידלק לפני הפלייאוף, אבל אז הגיע סוף הסדרה מול הבולס והסדרה המביכה מול הקאבס (אילולא השופטים הפיסטונס היו מודחים עוד קודם לכן) והראה שסונדרס נשאר אותו סונדרס חסר השראה.

הכרוניקה הזו, שעוברת כחוט השני בקריירה של סונדרס, מלמדת על העתיד לבוא העונה. במינסוטה היה לו ג'נרל מנג'ר דומיננטי ממנו וכך גם כעת. זו נראית סיבה מספיק טובה שהמהלכים, או האי מהלכים של דומארס בקיץ, ישפיעו עמוקות על התוצאות של דטרויט השנה.

בדראפט הפיסטונס לקחו שני גארדים לא רעים שיכולים להתפתח יפה – רודני סטאקי ממכללת איסטרן וושינגטון הקטנה, מין דוויין ווייד דה לה שמעטה (צעד ראשון מהיר, מבנה גוף דומה ויכולת לשחק כפוינט ושוטינג גארד) – וארון אפללו, השוטינג גארד המצטיין ודומיננטי של UCLA שלאט לאט בוודאי ייקחו דקות מריפ המילטון ויותירו פחות תלות בלינדסי "סבאל'ה" האנטר. מכיוון שגארדים טובים נחשבים בדרך כלל לגניבות – המגייסים מעדיפים להשקיע בפוטנציאל של גבוהים (ע"ע דארקו מיליצ'יץ') מאשר לקחת שחקנים עם קבלות מוכחות (ואפללו שהנהיג את UCLA לשתי הופעות רצופות בפיינל פור הוא דוגמה מצוינת) – הבחירות של דומארס עוד עשויות להפתיע.

היתרונות של דטרויט ידועים ואלו הם יתרונות שלהם אין תשובה מצד היריבות – ההגנת הברזל שלהם. הסטטיסטיקה מלמדת שההגנה של דטרויט תובענית כל כך, עד שגם קבוצות שמנצחות אותה, מרבות להפסיד במשחק שאחריה, בעקבות התשישות. זה אומר שכל קבוצה שתרצה לנצח את הפיסטונס תצטרך לעבור דרך הרבה מאוד אגרסיביות וחבטות מזדמנות. ראשיד וכל מי שיעמוד לצידו – מקדייס, הייז, מוחמד או ג'ייסון מקסיל - יתנו מכות מתחת לסל; הידיים של פרינס ימשיכו להטריד את כל מי שנקרה בדרכן ובילאפס והמילטון יעצרו את הקו האחורי.

למרבה הצער בהתקפה אין לפיסטונס יותר מדי הפתעות. הנבחרת שלהם מוכרת וידועה וכך גם הטריקים שלה. בשלבים האחרונים של הפלייאוף היה נדמה שביותר מדי מקרים החבר'ה מחכים לאיזו הברקה של בילאפס או זריקת התאבדות של ראשיד שישנו את המומנטום, אבל הן לרוב הן התרחשו מעט מדי ומאוחר מדי. פליפ מארי הגיע מקליבלנד בשנה שעברה ולא הצליח להתחבר ולתת את התפוקה המצופה ממנו, ובוודאי שלא מצליח לשחזר את פלייאוף 2006 עם הקאבס שבגינו הוא עשה את כל הדרך לאובורן הילס. גם ג'ייסון מקסיל ואמיר ג'ונסון הם גבוהים עם הרבה סימני שאלה, שיכולים להתפתח להיות מיני-בן וואלאסים, אבל באותה מידה עלולים גם להיקבר על הספסל.

קשה לראות את התקיעות הזו נעלמת כל עוד דטרויט לא תביא, או תגייס ותפתיע עם משהו משורותיה, כישרון גדול שיגוון את הנשק ההתקפי של סונדרס. הנימה הפסימית משהו הזו לא מרמזת חלילה שדטרויט תסיים את העונה עם מאזן שמתקרב לשלילי. היא רק מנסה לומר שבזמן הכסף, כמו שנוהגים לומר באמריקה, היא לא תדבר בווליום אליו הורגלנו ממנה.

מועמד לפריצה: כבר שנתיים אני מחכה שטיישון פרינס, הסיבה שדטרויט העדיפה את דארקו על פני כרמלו אנתוני, ייהפך לסופרסטאר. יש לו את הנתונים, היכולת והאישיות, ובפלייאוף הוא הבריק לא פעם והראה איזה איכויות יש לו גם בקלאץ'. העונה הוא חייב להעלות את רמת המשחק שלו כבר במהלכה, לקחת את המושכות ולהיות גם הגו-טו-גאי וגם המנהיג.

מועמד לדעיכה: או שיד. אם לצד פעם רגעי הטירוף היו מגיעות הבלחות קלאץ' גאוניות, הרי שבעונה שעברה ועל אחת כמה וכמה בפלייאוף, הם הפכו ליותר ויותר נדירים. זריקות פייד-אוויי מהשלוש באמצע מתפרצת, פוסט-אפים חסרי תכלית ומסירות שאף אחד לא מבין. וואלאס, כמו הרבה משוגעים, מקצין לעת זקנה ונראה שהעונה המניות של האיש שהביא לדטרויט את השינוי המנטאלי ואחד משחקני הפנים הכי מרתקים, מגוונים ובעלי אישיות שהגיעו לליגה, ייהפך לפקטור פחות משמעותי ברוטציה, ולא בטוח שהוא יאהב את זה. מה שכן, מי ששמע את ההתבטאויות שלו נגד בוש יודע שיש לראשיד עתיד מזהיר כפוליטיקאי.

תסריט אופטימי: הייז מתגלה כגניבת השנה, סטאקי ואפללו משתלבים היטב ברוטציה, צו'נסי וריפ אוכלים כל צמד גארדים שמגיע מולם וראשיד מסיים את העונה עם פחות מעשר עבירות טכניות. בפלייאוף הם מרביצים כל הדרך אל גמר המזרח שם הם מפסידים לבולס העיקשים והכשרוניים, אבל נותנים את הנשמה עד הרגע האחרון.

תסריט פסימי: ראשיד מאבד את זה כבר ברבע הראשון של העונה ונוגח בסונדרס אחרי שזה מחליף אותו, ההתקפה לא נותנת תפוקה והמשחקים של דטרויט הופכים לשיממון גדול שנגמר במקום שישי בפלייאוף והפסד צורב בסיבוב השני לטורונטו 4:1. סונדרס מתפטר והקבוצה הגדולה מתפרקת.

תחזית: זהו סיבוב הבוכנה האחרון במנוע של קבוצת הפאר הזו. לא יהיו כאן בושות, אבל גם לא שום תואר. דטרויט תיאבק קשה על הבכורה של בית המרכז אבל תפסיד לצעירות ומוכשרות ממנה, אלא אם דומארס שוב ישלוף שפן.