מי יותר גרועה?

נתוני הפתיחה מדכאים במיוחד. שתי הקבוצות רקובות ונואשות, יכולתן המקצועית מביכה ומבישה, סכסוכים פנימיים ומתחים חברתיים קורעים אותן מבפנים, שני המאמנים במעמד מעורער ולצמד בעלי הבית כבר מזמן נמאס מכדורגל. אילו באמת היה מדובר בקרב תחתית מכריע עוד אפשר היה למצוא בו איזשהו קוריוז או דרמטיות מאולצת, אבל גם מלחמה לא תהיה בבלומפילד. במצבן הנוכחי, מכבי ת"א ומכבי חיפה אפילו לא מסוגלות לתת פייט. נדמה שיותר מהכל, המשחק בשבת, זה שהוגדר בעבר כסופר קלאסיקו הישראלי, עומד להיות אירוע מעורר רחמים, ונוראה מכל היא המחשבה שאחת הקבוצות עשויה לצאת ממנו במצב קשה עוד יותר. אז מי יותר גרועה?

אומנם שני הסמלים הגדולים מגיעים למשחק במצב קריטי, אבל נדמה שמעמדו של קטן בשלב גורלי יותר. מאז שחזר מווסטהאם, הכוכב החיפני (במיל') לא הצליח לספק ולו משחק אחד משכנע, ובעיקר התקשה לעמוד בסטנדרטים של משכורתו השערורייתית. אין זה מקרה שקטן הפך למקור האכזבה המרכזי של הקהל הירוק, כיוון שהציפייה משחקן ברמתו אינה מסתכמת בכיבוש שערים (דבר שלא עשה תקופה ממושכת), אלא בהתעלות מנטלית, הפגנת מנהיגות, יישור השורות בקבוצה וסחיפתה קדימה ברגעי האמת. התרוצצותו האימפוטנטית באגפים מנציחה את דמותו של קטן כשחקן מפונק וחלש אופי, ובמקום שינצל את התקופה הרעה של המועדון כדי להמחיש את חשיבותו ואת מידת מחויבותו, הוא רק שוקע יותר ויותר ככל שהקבוצה מקרטעת.

אצל נמני המצב שונה. הסטטוס של המנג'ר כבר לא דורש ממנו להוכיח את עצמו, משום שהאהבה וההערצה כלפיו הן כבר קונצנזוס (שאומנם מתחיל להתכרסם, אך במידה פעוטה). הבעיה היא אחרת - הוא פשוט לא זז על המגרש ופוגע אנושות במרקם הקבוצתי. אפילו את התרומה ההגנתית המסורתית – הכשלת שחקן מאחור כצעד ייאוש – אין ביכולתו לספק. את מספר האימונים המלאים שהשלים מתחילת השנה אפשר לספור על יד אחת, ולא רק בגלל ברכיו המתכלות, אלא מפני שבלחץ שבו נמצאת הקבוצה, הדבר האחרון שמטריד את המנג'ר הוא הכדור הקטן שמתנועע במהירות על הדשא. ואם המלך של מכבי ת"א הוא נטל גם על המגרש וגם מחוצה לו, אין פלא שהקבוצה מדגדגת את הקו האדום.

מי יותר גרוע? קטן.

לכאורה מדובר במאצ'-אפ שתוצאותיו ידועות מראש, אך לאחרונה הפערים בין השניים הצטמצמו. יעקב שחר הוגדר פעמים רבות כ"מנהל הטוב בתולדות הכדורגל הישראלי", וגם התנהלותו בשני הקיצים האחרונים, בהם לא נכנע להתפרעויות הפיננסיות של גאידמק, הכתירו אותו כאי של שפיות, אבל לא קשה להבחין שלאחרונה עובר עליו משהו רע. נדמה שאיבוד ההגמוניה לגאידמק מתחיל להוציא אותו משלוותו. זה התחיל עם השחרורים המפתיעים של סורמה ודירסאו אחרי פתיחת העונה, מהלכים שגררו עמם ביקורת מצד גורמים עלומים בקבוצה וכותרות בעיתונים מצד המשוחררים, ומגיע לשיא בימים אלה, עם נחיתתה של שרשרת ארוכה של זרים בינוניים וכפיית דעתו על רוני לוי. שחר, שהיה סמל היציבות החיפנית ומקור גאוותה, מיישר קו עם חוסר האונים של המערכת ועם הליקויים הכלליים של הכדורגל הישראלי. למזלו, ההילה המצליחה סביבו משום מה נשארת בעינה.

לגבי לוני, באמת כבר שאין הרבה להוסיף. באופן מפתיע, דווקא הבאתו של בעלים אלטרנטיבי בדמותו של רוני מאנה העלתה את קרנו של הרציקוביץ' בעיני חלק מהאוהדים, שלהפתעתם גילו שבהחלט יש אופציות גרועות ממנו. ובכל זאת, לוני עדיין נשאר המקור העיקרי לתלונות של הקהל הצהוב. כמו שחר, נדמה שגם הוא מתחיל להרים ידיים. החותמת הרשמית הייתה הענקת הסמכויות המוחלטות לנמני - מעשה שמנוגד לגמרי לתפיסת עולמו, ומטרתו היא אך ורק להסיט ממנו קצת את האש. בינתיים, גם זה לא מועיל.

מי יותר גרוע? לוני.

גם אם צמד המאמנים יסיימו איכשהו את העונה, במחנות האוהדים יודעים שמדובר בברירת מחדל ומפללים לרגע שעל הקווים יעמוד מאמן אחר. כרגע מעמדו של המאמן החיפני רעוע יותר. גם בעונות האליפות הוא עורר אנטגוניזם ולא עמד בסטנדרטים של הקהל, ומה שהתחיל בקריאות "אליפות בלי מאמן" נמשך בזריקת חפצים, ועכשיו זו כבר דרישה ברורה לעוף הביתה. הקבוצה עם אפס נקודות ואפס שערי זכות, ספגה רביעייה בבית מהאחרונה בטבלה, נראית חלשה וחסרת אונים, אבל המאמן ממשיך עם סדרות החינוך המתישות, כשהפעם הקורבן הוא קייסי, שנבעט החוצה והושפל מול עיני התקשורת. במקביל, הפריחה של בוזגלו בסכנין, שחשף עוד טפח מההתנהלות הזועפת של המאמן, רק מרגיזה יותר את האוהדים, ויעקב שחר, לראשונה אחרי שנים ארוכות, נאלץ לתת למאמן גיבוי בתקשורת. די ברור איך זה ייגמר.

ניר לוין, לעומת זאת, הוא פרווה לחלוטין. למרות הזכייה בגביע עם היריבה העירונית, הוא נפלט ממנה החוצה בקיץ שעבר בלי היסוס, ולמכבי ת"א הוא הוזעק רק אחרי שמוצו כל האופציות עם גיא לוי. אחרי אירועים שכאלה, באמת קשה לשדר מנהיגות וכריזמתיות. את משחקו הראשון הוא הפסיד לכפר סבא אחרי בונקר ביתי, מהתיקו מול קרית שמונה הוא יצא אופטימי, ועל אף שהאוהדים זוכרים לו בחיוב את התקופה היפה בתחילת העשור - זה לא ממעיט מתדמיתו האפרורית. העובדה שלא הוא בנה את הקבוצה, במקביל לחוסר האונים התקציבי והניהולי, מספק לו תירוצים עוד לפני שהוא נכנס לתפקיד, ומכין את הקרקע לעזיבתו. למזלו, מעמדו של לוין במועדון כל כך חלש ונטול השפעה, עד שאפילו לא ידרשו ממנו להתפטר.

מי יותר גרוע? לוי.

כושרו המידרדר של גוסטבו בוקולי הוא סמל לקסמו המסתורי של הכדורגל, זה שגורם לספורטאי לפרוח בעונה אחת ולהיכשל באופן טוטאלי באחרת. עצוב לראות את הברזילאי ביכולתו הנוכחית, שנה וחצי בלבד אחרי שסחרר מגנים ברחבי אירופה ונחשב לאחד השחקנים המלהיבים בליגה. גם ההדלפות נגדו מצד חבריו אינן מוסיפות לו ביטחון, והשמועות על שחרורו הצפוי גוברות אחרי כל משחק נפל שלו. בהתחשב בתחושת הנבגדות שהוא חש מהמועדון ומהאוהדים, יחד עם הלך הרוח המדוכדך של הקבוצה, אין פלא שהברזילאי אינו מסוגל לתפקד. העיקר שבחיפה מצאו שעיר לעזאזל.

בכל הנוגע ליוסי שבחון, התעלומה היא מסוג אחר לחלוטין: מי, מתי ולמה הכתירו אותו כיורש של נמני? הקשר הסימפתי של הפועל פ"ת הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של שחקנים בינוניים וסתמיים ששיחקו במכבי ת"א בשנים האחרונות, שכללה שחקנים כמו ארז מסיקה, אופיר חיים ולירן כהן, כאלה שמסוגלים להשאיר רושם בנתניה או בפ"ת או בעיר שדה אחרת, אבל לא בסיר הלחץ הצהוב. אז נכון שגם המאמנים שלו טרם החליטו אם הוא קשר מרכזי, קשר אחורי, שחקן אגף או מחליף ראשון, ואין ספק שלא הוא האחראי הבלעדי להידרדרות של הקבוצה, אבל דחילק, יוסי, תן פס, תחלץ כדור, תעשה משהו. זה כבר נהיה פתטי.

מי יותר גרוע? שבחון (כי בוקולי ייצא מזה מתישהו).

הדממה שהשתררה ביציעי קרית אליעזר במהלך ההפסד למכבי פ"ת סימלה יותר מכל את מצבה הקשה של מכבי חיפה: הירוקים משלימים עם מצבם. חוץ מכמה קריאות "תתפטר" בסיום המשחק, לא נשמעו מהיציעים קולות היסטריים של טירוף או ניסיונות לדרבן את הקבוצה ולעורר אותה, ואפילו שריקות הבוז בסיום נשמעו עייפות, כאילו ננשפו מהפה בנון-שלנטיות רק כדי לצאת ידי חובה. הקהל המפונק של חיפה הרים ידיים עוד לפני שהעונה החלה. אולי הפסד ליגה רביעי ברציפות יצליח לעשות שם את רעידת האדמה המתבקשת.

מנגד, גם בשער 11 האווירה מיואשת, אבל שם המצב מדכא אפילו יותר: אחרי שאלי כהן הלך, אין יותר למי לצעוק "תתפטר". הזעם חוזר אל לוני, אבל זה לא אותו דבר. הצהובים כבר מקבלים בהבנה את פתיחת העונה הזוועתית, דבר שהתרגלו אליו בשנים האחרונות, אבל הפסד ביתי שני ברציפות והתבססות במקום האחרון עשויים אפילו לשים את נמני על המוקד (ישמור השם).

אז מי יותר גרוע? זו נבלה וזו טרפה.

עצם העובדה שמפגש בין בית"ר ירושלים לבני סכנין, על אף המטענים הפוליטיים, מוגדר כמשחק המרכזי על חשבון המפגש הקלאסי בין ת"א לחיפה, מצביע על מצבן של הקבוצות. גם הדיווחים על מכירת הכרטיסים העצלה מביעים את חוסר העניין שמעוררות האימפריות הנופלות, המנותקות לחלוטין מההוויה המסורתית של המועדונים. הנבואה ניתנה לשוטים, אך ניקח את הסיכון ונהמר: ייגמר 0:0, עם שריקות בוז חלושות.