יש סופר קלאסיקו בישראל?

על מנת לבדוק מהו הסופר קלאסיקו הישראלי, יש לנסות לרדת לעומקו של המונח ולמהותו. בישראל מתקיימים מעת לעת "משחקי עונה", אבל להגדיר אירוע כמו סופר קלאסיקו כ"משחק", גם אם הוא "משחק עונה", מהווה עלבון לחשיבותו של המעמד.

הקרב בין ריאל מדריד לברצלונה, למשל, הוא לא רק מפגש בין שתי הקבוצות הגדולות בספרד, זהו מאבק אידיאולוגי בין תרבויות שונות, תפישות מנוגדות, עם יריבות היסטורית ושנאה נצחית, ללא קשר למצב בטבלה או למירוץ לאליפות. זו התמודדות שמנותקת לגמרי מהקונטקסט שלה, מהמסגרת הרשמית של הליגה, וכיאה לקלאסיקה, היא על-זמנית. עבור האוהדים היא ערך עליון, מלחמה גורלית שאסור להפסיד; עבור השחקנים היא מבחן מקצועי, אתגר לנחישות ולהתעלות מקצועית. כל ניצחון הוא בלתי נשכח, כל הפסד הוא בלתי נסלח, כי בשורה התחתונה - זה לא סתם קלאסיקו.

הדרישות לסופר קלאסיקו הן מחמירות: הקבוצות חייבות להיות אימפריות ספורטיביות מעוטרות בתארים, על הקהל להיות גדול דיו כדי ליצור אווירה ססגונית, בין מחנות האוהדים היריבים חייב להיות ניחוח של קיטוב חברתי, וכמובן, מסורת מפוארת של מפגשים דרמטיים ורבי שערים. בכדורגל הישראלי לא קיים קונסנזוס לגבי משחק אחד שעומד בכל הקריטריונים הללו. אומנם לאורך השנים נבנו אצלנו יריבויות ותיקות שמבוססות על פערים חברתיים/פוליטיים/סוציו אקונימיים או על עוינות עירונית, אבל לא קיימת התמודדות יוקרתית אחת שמאגדת סביבה את כל המרכיבים שמעניקים למפגש בודד את אותה הילה נוצצת. גם תהליכי ההפרטה שעוברים על החברה הישראלית, ועל הכדורגל הישראלי בפרט, טישטשו את ההבדלים בין הקבוצות. הפועל תל אביב כבר לא מייצגת את ההסתדרות ובית"ר ירושלים כבר מזמן אינה הקבוצה של פשוטי העם. ובכל זאת, להלן ניסיון לדרג את הסופר קלאסיקו הישראליים.

אם היוקרה של משחק כדורגל הייתה תלויה באופן ישיר בהכנות של כוחות הביטחון לקראתו, אזי במפגש הטעון בין בית"ר לסכנין טמון הפוטנציאל הגדול ביותר להפוך לקלאסיקה מקומית. כשבית"ר ירושלים, המייצגת העיקרית של המחנה הלאומי, פוגשת את בני סכנין, שבעל כורחה הפכה לסמל לכל ערביי המזרח התיכון, "האדמה בוערת" זה לא סתם מטאפורה. את הטינה בין הצדדים קשה לכנות כ"יריבות", כיוון שמדובר בסכסוך עקוב מדם הנמשך כבר למעלה מ-2,000 שנה, מלחמה שמאגדת רגשות לאומניים, זהות דתית והרבה גזענות מכוערת.

אבל נדמה שמשהו מונע מהמפגש הזה להפוך לקלאסי. זו לא רק ההיסטוריה הקצרה של המפגשים, אלא דווקא אותה תהום בלתי ניתנת לגישור, ההבדלים המהותיים בין הצדדים. בסופר קלאסיקו חייב להיות איזשהו קו מקשר בין הקבוצות, חפיפה כלשהי או דפוסי זהות מקבילים; אבל בית"ר וסכנין כל כך שונות ורחוקות אחת מהשנייה, שלצערנו, הקרב ביניהן יותר מזכיר משחק בינלאומי מאשר דרבי מקומי אמיתי.

מי שעדיין סבור כי "כל ישראל אחים" מוזמן לטדי ביום ראשון. כל מפגש בין ירושלמים לתל אביבים, שגורם לרגשות הקיפוח החברתי להתפרץ בעוצמות שמפתיעות בכל פעם מחדש, מחזיר את מדינת ישראל עשורים רבים לאחור. מתברר שעבור רבים בית"ר עדיין מייצגת את הפריפריה המדוכאת ואת המזרחים העשוקים והמופלים, בעוד שמכבי מסמלת את ההתנשאות של האליטה האשכנזית, את האריסטוקרטיות התל אביבית, את היהירות הבועתית. רוב אוהדי בית"ר, שרואים עצמם כנושאי דגל העממיות האותנטית, עדיין אוחזים בעוינות גלויה למה שנתפש כמצליחנות המכביסטית ולאוהדיה המפונקים, כשמתחת לפני השטח עומד הקרב על זהותה של "הקבוצה של המדינה". גם אם עכשיו בית"ר היא הקבוצה של הטייקון העשיר ומכבי ת"א שקועה בחובות, השנאה נותרה בעינה.

בנוסף לאותם פערים תרבותיים, לשתי הקבוצות קהל האוהדים גדול ומסורת מחייבת של כדורגל התקפי, כך שהמפגשים ביניהן יצרו משחקים בלתי נשכחים, שנכנסו למיתולוגיה הישראלית. אך אם נבחן את העניין לעומקו, בית"ר נגד מכבי לא יכול להיחשב כסופר קלאסיקו אמיתי. שתיהן צהובות.

בישראל קיימים מוקדי חיכוך רבים, אבל אחד הלוהטים, זה שלעולם לא יסור חנו, הוא המאבק הפוליטי בין שמאל לימין, אוהבי ערבים ושונאיהם, סוציאליסטים מול חירותניקים. פעם, כשהפועל ובית"ר ביטאו זרמים שונים ומנוגדים בחברה הישראלית, המפגשים ביניהן היו קרבות לוהטים בין קטבים אידיאולוגיים. האדום של הפועל סימל את ההסתדרות הסוציאליסטית, מול הצהוב של בית"ר שסימל את תנועת החירות; הפועל הייתה נציגת השלטון המפא"יניקי המושחת, בית"ר הייתה הנציגה של האופוזיציה הליכודניקית הלוחמת. נדמה היה שכל משחק ביניהן, כמו הבחירות לכנסת, קבע את גורל המדינה.

כשמוסיפים לעיסה מעברים מתוקשרים כמו אלה של גרשון או אבוקסיס, יחד עם כמה משחקים בלתי נשכחים (גמרי הגביע, הוולה של סיני בימק"א, אליפות השרוכים), מגלים שהתבשל כאן שילוב מרתק בין שנאה ערכית לעוינות ספורטיבית. אנחנו בעד, ומה זה משנה שתאומים דיברר את גאידמק או שלא מעט אוהדים של שתי הקבוצות שמו בקלפי פתק של "קדימה" בבחירות האחרונות (או לחילופין, לא הצביעו כלל).

ת"א לא לבד. גם בכרך היחיד בישראל כבר הספיקו ללמוד את מה שבאיסטנבול, בואנוס איירס, גלאזגו, וקהיר יודעים מזמן - אין אירוע ספורטיבי יותר מרגש מאשר קרב עירוני חם וטעון.

המעניין הוא שדווקא הקירבה המנטלית בין מחנות האוהדים היא זו שעומדת בלב השנאה ההדדית. חבריך הקרובים ביותר עשויים להיות אוהדי היריבה, אך בשעת המשחק אתה שואף לחסל אותם, להשפיל אותם, לרמוס אותם. זוהי מהות הדרבי, זו היוקרה שלו, ואין דומה לו. עוד לא נולד הכדורגלן שנשאר אדיש לבלומפילד גדוש בצבעי אדום וצהוב, זהו עדיין אחד המחזות המלהיבים בספורט הישראלי, סערת רגשות ששואבת מהשחקנים את מלוא הנחישות והמוטיבציה.

אך מה שהופך את הקרב התל אביבי לכל כך יוקרתי הוא המסורת, מסורת ארוכה ומפוארת בין שתי קבוצות שעד שנות ה-80 שלטו באופן גורף בבכדורגל הישראלי, שכל משחק ביניהן היה מפגש פסגה. טיש ושייע מול שפיגל ועסיס, סיני ולנדאו מול אבי כהן ואיוניר, טועמה ואבוקסיס מול נמני וקלינגר... וגם אם רוב המשחקים הסתיימו בתיקו מאכזב, בת"א יודעים על הדרבי דבר אחד – יש יפים ממנו, אך אין יפים כמוהו.

עם כל הכבוד להפועל ת"א, שזכתה באליפות אחת ב-18 השנים האחרונות, או לבית"ר ירושלים, שזכתה בתולדותיה רק בארבע אליפויות, שתי האימפריות המעוטרות בישראל הן מכבי ת"א ומכבי חיפה, ואם במקומותינו קיים איזשהו משחק הראוי להיקרא "סופר קלאסיקו" - הרי זהו הקרב הישיר ביניהן. המאבקים בין הצהובים לירוקים כוללים גם את המלחמה על התואר "הקבוצה הבכירה בישראל", אך משלבים גם את ההערצה והקנאה של הפריפריה לאחות הגדולה מת"א ואת הפחד של התל אביבים לאבד את הפסגה ברשימת התארים, מה שנותן למשחקים ערך מוסף. אחרי שהשנאה על רקע פוליטי או חברתי בין קבוצות הכדורגל בישראל נרמסה תחת מכבש הקפיטליזם, נשארה לנו רק יריבות ספורטיבית טהורה. כאן אין מתחרים לקרב של ירוק מול צהוב.

בכרמל, בכל אופן, ממשיכים לפנטז על היום שבו יגידו "מכבי" ויתכוונו לחיפה; בת"א, לעומת זאת, רק רוצים לטאטא מהמפה את האימפריה של שחר, שמאיימת על ההגמוניה שלהם. בינתיים חובבי הכדורגל ממשיכים להתענג על המפגשים בין הקבוצות, שסיפקו בעשורים האחרונים כמה קלאסיקות שנכנסו היישר להיכל התהילה. אם ממש מתעקשים, סופר קלאסיקות.