רק הזמן ירפא את הכאב

הגעתם למשימה. כולכם, קבוצה אחת. אתם מתאמנים יחד, משחקים, לפעמים גם יוצאים לבלות. ופתאום זה קורה. ברגע אחד קורה האסון וחברכם לקבוצה קורס. זה קרה לוואהיב ג'בארה מהפועל טייבה ב-1997, זה קרה למני לוי בינואר 2001, ומחוץ למגרש היו חבריו של אבי רן, שוער מכבי חיפה, עדים לגופתו הנמשית ממימי הכינרת ב-1987, ושחקני בני יהודה שנאלצו להתמודד עם מותו של ניקולאי קודריצקי בתאונת דרכים ב-1994.

ההשלכות של אסון כזה יכולות להתפתח לשני הכיוונים. מצד אחד – החוויה הלא נעימה הזו מגבשת ומכניסה את השחקנים בקבוצה לפרופורציות נכונות, כלפי החיים בכלל וחבריהם בפרט. אבל מצד שני, כמו במקרה של בעלי הפועל חיפה, רובי שפירא שהתאבד בניגריה – הכל עלול לקרוס. מהרגע שבו שפירא הלך לעולמו, בחיפה הרגישו שאין בעל בית. מקרה מני לוי, שנפל בטדי ועד היום לא חזר לתפקד, השפיע קשות על מכבי תל אביב ובכלל על כל המדינה, ולפחות למספר שבועות הביא לתחושה של אחדות גם ביציעים. שתי עונות בלבד לאחר האירוע זכתה הקבוצה באליפות. קשה להעריך את השלכות המוות של ג'בארה על הפועל טייבה, משום שהקבוצה הייתה מפורקת מקצועית וכלכלית עוד לפני הטרגדיה.

המקרה של שפירא, למשל, שונה מכיוון שלא היה שחקן אלא בעלי הקבוצה. ועדיין, שחקנים רבים חשו שחרב עליהם עולמם. יובל לב, היום כרוז הפועל חיפה ומפעיל האתר הרשמי של הקבוצה, נזכר: "הייתה קבוצה סבירה שהשיגה תוצאות יפות. גיא לוי, שהיה מאמן צעיר, הלך לקראת עונה טובה מאוד, ואז בא המוות של רובי. חשוב לזכור כי במקרה שלו הייתה התאבדות כלכלית, תרתי משמע, להפועל חיפה. אבל בלי קשר להשלכות הכלכליות, הייתה השפעה גדולה מאוד מבחינה מנטלית על השחקנים. הם הפסיקו לתפקד, התחילו להפסיד לקבוצות גרועות והידרדרו בטבלה. גיא לוי היה מוכשר מאוד, אבל היה עדיין מאמן צעיר. הוא לא ידע איך להתמודד עם המצב הזה".

הסיפור של אבי רן נחשב עד היום כאחד העצובים בתולדות הכדורגל הישראלי. שוער מבטיח, אחד הטובים בעולם בזמנו, קיפד את חייו בתאונה בכינרת, לאחר שסירת מרוץ התנגשה באופנוע ים שעליו רכב. מכבי חיפה, שעם רן זכתה בשתי אליפויות והפכה לגורם קבוע בצמרת הליגה הישראלית, דשדשה בעונת 1987/88, שנפתחה כחודשיים לאחר מותו, וסיימה בפלייאוף התחתון. עונה לאחר מכן כבר זכתה שוב באליפות.

קפטן מכבי חיפה באותם ימים, הקשר אברהם אבוקרט, נזכר: "לא התאוששנו מהמקרה עד לסוף אותה עונה. לקח לנו המון זמן, כל השחקנים היו בדאון. מעבר להרגשת האובדן הקשה של חבר קרוב ושחקן בקבוצה, גם מבחינה מקצועית זו הייתה העונה הכי גרועה שלנו בעשור של שנות השמונים. למרות שהייתה לנו קבוצה טובה והמאמן היה דרור קשטן, ברמה המנטלית השחקנים היו על הפנים, כל ההרגשה היתה רעה וכואבת".

אבוקרט זוכר את ההמולה התקשורתית, שבוודאי לא הקלה על השחקנים: "בכל שבוע, כל השבוע, האימונים היו מלאים באנשי תקשורת שבאו לראיין אותנו על המקרה ועל התחושות בקבוצה. בכל יום הייתה כתבה אחרת, כך שגם אם רצית, לא יכולת לשכוח ולהתנתק. קשה להתרכז בכדורגל אחרי מקרה כזה". אבוקרט מציין כי השחקנים הרגישו מגובשים, מה שלא בדיוק עזר: "הותיקים ניסו לסחוב את הצעירים אבל עדיין היה קשה מאוד".

אחרי האסון ואובדנו של נסופוואה, אבוקרט יודע שבבירת הנגב יוצאים לדרך קשה וארוכה: "בבאר שבע יצטרכו הרבה שיחות ופסיכולוגים עם השחקנים, במיוחד עם הצעירים. רק הזמן מרפא במקרים כאלה. הזמן יעשה את שלו".

רפי אוסמו, בלם מכבי חיפה באותם ימים, מדגיש כי במקרה של רן הכאב היה מאוד גדול משום שמדובר היה בשחקנים שעברו כברת דרך ארוכה ביחד. נסופוואה היה חודש בבאר שבע, אבי רן היה חלק בלתי נפרד ממכבי חיפה, אבל זה לא מאוד משנה: קשה לאבד מישהו שרק אתמול התאמנת איתו.

"להבדיל מהיום", אומר אוסמו, "צריך לזכור שהמקרה של אבי קרה בתקופת פגרת הקיץ. היינו המומים וכואבים על אובדן של חבר ואח, כי אבי גדל איתנו מגיל 8-9 בחיפה. מהבחינה המקצועית, מכיוון שזה קרה בפגרה היה לנו מרווח של חודש וחצי להתאושש ולעכל את מה שחווינו, עד תחילת האימונים. כמובן שזה היה מאוד קשה, חלק מהשחקנים לא התאוששו עד סוף אותה עונה. אני, למשל, לא התאוששתי מזה עד היום, קשה להתנתק מזה.

אוסמו עומד גם על ההבדל בין הדורות: "אז לא היו פסיכולוגים ולא מטפלים. לא היה עם מי לדבר, התמודדנו לבד עם עצמנו. קשטן גם הוא, כזכור, לא מהדברנים הגדולים. ההנהלה גיבשה עמדה שעם הזמן הכל יעבור והעדיפה שבמקום שנוציא החוצה, דברים יישארו בפנים. אתה נחנק עם עצמך ובטח שאתה לא יכול להתרכז בכדורגל אחרי טראומה שכזו.

"מבחינה מקצועית פשוט התרסקנו לגמרי באותה עונה. לא היינו קבוצה, אי אפשר היה לקרוא לנו קבוצת כדורגל. גם היו כל הזמן דיבורים בתוך הקבוצה, על בוני גינצבורג שהגיע להחליף את אבי. אחרי כל גול שבוני ספג, אנשים אמרו שאולי עם אבי זה היה אחרת ועם אבי לא היינו מקבלים גולים כאלה ואחרים. היו השוואות כל הזמן בין אבי ובוני".

"אמרו לנו בזמנו – תעלו ותשחקו בשביל אבי, אז אמרנו לפני כל משחק שאנחנו משחקים בשביל אבי. אמרנו, אבל לא יכולנו לבוא לידי ביטוי, כשגם היינו צריכים לשמור על קשר עם המשפחה של אבי כי גדלנו איתה. אתה חווה את המקרה כל הזמן וזה לא קל. אין פלא שהתרסקנו באותה עונה".

גם אוסמו, כמו אבוקרט, מקווה שבבאר שבע יחזרו למסלול במהירות האפשרית אבל לא משלה את אנשי הקבוצה: "זה יהיה קשה פי כמה, כי הם כבר נמצאים בתוך העונה במחזור השני. מבחינה מקצועית אין להם את הזמן להתאושש, ועם כל הצער והטראומה המועדון חייב להמשיך לתפקד. זו בעיה קשה מאוד. הלוואי שהם ייצאו מהטראומה, יש שם הנהלה חדשה מצוינת ושחקנים צעירים וטובים, יש שם אנשים טובים. הם יצטרכו לעשות מהר מאוד סוויץ' בראש ולהמשיך לשחק כי אין ברירה אחרת".