אלי, שלא יישבר לעולם

אחד הריגושים הכי מלהיבים בחייו של חובב ספורט היא הצפייה בהתהוותו של שיא חדש. עצם הידיעה שזה עתה היית עד להישג היסטורי, שיא עולמי, הביצוע הכי טוב בכל הזמנים, זה שאלפי ספורטאים מקצועים עמלו עבורו לאורך חיים שלמים אך מעולם לא הצליחו להשיגו, מצליחה לרגש בכל פעם מחדש.

אך במציאות שבה שיאי העולם נתפשים לא פעם כהבלחות מקריות או שילוב מושלם וחד פעמי של כל התנאים הסביבתיים - שיאי קריירה מצליחים להרשים אף יותר. שיאים עולמיים רבים לאורך ההיסטוריה התגלו כתצוגה ספורטיבית נדירה או התעלות מקרית, וזאת מבלי להזכיר שימוש בסמים אסורים. שיאי קריירה, לעומתם, לא יכולים להיות מושגים בלי עקביות מרשימה של ספורטאי ענק לאורך שנים ארוכות.

מבלי לדון בלגיטימיות של שיא ההומראנס של ברי בונדס, אין ספק שמדובר בניפוץ של שיא אמריקאי קדוש. ובכל זאת, עולם הספורט עדיין גדוש בהישגים מיתולוגיים, שחלקם מהווים פסגות בלתי עבירות ושיאים לא יישברו לעולם. להלן סקירה קצרה של כמה מהם.

20 עונות, 24.7 ממוצע למשחק, 38,387 נקודות. זה המאזן האדיר של [[כארים עבדול ג'באר]], המחזיק בשיא הנקודות ב-NBA בקריירה בעונה רגילה. בניגוד לשיא של בונדס, שבכל יום שעובר נדמה שאלכס רודריגז מהיאנקיז מאיים עליו יותר יותר, נראה שההישג של ג'באר ייחקק לנצח. מדוע? כי אם מכונת סלים כמו [[קארל מלון]], זה שזכה לכינוי "הדוור" בזכות תרומתו העקבית, לא הצליח להדביק את ג'באר במשך 19 עונות נפלאות ויציבות, נדמה שאף אחד כבר לא יוכל לעשות את זה. לשם המחשה, [[אלן אייברסון]] - וירטואוז וסקורר בלתי ניתן לעצירה - קלע 20,824 נקודות ב-11 עונות, ורק אם ימשיך בקצב הקליעה המטורף למשך 11 עונות נוספות, עד ליום הולדתו ה-43, הוא יוכל להתקרב לכארים. תנו כבוד להוק-שוט.

גם כשמדובר בשחקנים צעירים כמו [[לברון ג'יימס]], שהגיעו לליגה בגיל מוקדם, הסיכויים קלושים. ל[[קובי בריאנט]], לדוגמה, יש 19,262 נקודות ב-11 עונות, וקשה להאמין שיצליח לשמור על מאזן זהה ל-11 שנים נוספות. [[מייקל ג'ורדן]], אגב, רק במקום השלישי עם 32,292 נקודות, אך למרות העונות הרעות בוושינגטון, הוא עדיין מוביל עם ממוצע קריירה של 30.1 נקודות, ומחזיק בשיא נוסף שאנחנו רק יכולים לדמיין על היום שיישבר – 41.0 נקודות בסדרת גמר. מדהים.

גם כשמדובר בשאר האספקטים של המשחק נדמה שהסיפור אבוד מראש. אף אחד כבר לא יגיע ל-23,924 הריבאונדים של ווילט צ'מברליין, שהדומיננטיות בשנות השיא שלו יצרה סטנדרטים בלתי אפשריים (כמו שיאים של 100 נקודות ו-55 ריבאונדים במשחק אחד). [[ג'ון סטוקטון]] חילק 15,806 אסיסטים, כמות בלתי נתפסת כשמגלים של[[ג'ייסון קיד]], מר טריפל דאבל, יש 8,691 אסיסטים בקריירה ולסטיב נאש 5,890 בלבד. גם בשיא החטיפות מחזיק סטוקטון (3,265), הרחק ממתחריו, ולחאקים אולאג'ואן, מר הגנה, ממוצע של 3.3 חסימות בקריירה, וסך של 3,830, רחוק מאוד ממוטומבו המתלהב. אם אתם ממש רוצים לשבור שיא ב-NBA, לכו על שלשות. הוא חדש.

ה[[אתלטיקה הקלה]] מעמידה כמה שיאי עולם שהגוף האנושי כנראה לא יוכל לנפץ לעולם ללא שימוש בחומרים אסורים. כמה מהם מוחזקים על ידי מדינות מזרח אירופה של שנות ה-80, שחגיגת הסמים שלהם באותם ימים חקוקה לנצח בדפי ההיסטוריה של הענף. לשיאים כמו בזריקת דיסקוס (שמוחזקים על ידי מזרח גרמנים מ-1986) לא מצליחים להתקרב כבר למעלה מ-20 שנה. השיא של מריטה קוך ב-400 מטר (47.60) הוא תוצאה מיתית, שאף אחת לא מצליחה לדגדג מאז 1983. גם על ה-10.49 שניות ב-100 מטר וה-21.34 ב-200 של פלורנס גריפית ג'וניור מסיאול 88 לא מאיימים מאותה שנה. סודותיה אומנם נלקחו עמה לקבר, השיאים בינתיים נשארים.

מרוב שהשיאים הללו לא הגיוניים, הספורטאים שקבעו אותם לא מצליחים לכבוש את לבותיהם של חובבי הענף. ה-8.95 מ' של מייק פאוול בקפיצה לרוחק, שנקבע על המסלול מעורר המחלוקת של טוקיו ב-1991, הוא דוגמה לכך. על אף שהשיא הזה עמנו כבר 16 שנה, לחלקנו הוא עדיין נראה טרי. כזכור, מוקדם יותר באותו יום ניפץ קרל לואיס את השיא של בוב בימון אחרי 23 שנה, אבל כמה קפיצות לאחר מכן פאוול (שהפסיד לו בכל תחרות בקריירה מלבד זו) התעופף למרחק בלתי נתפש. 8.95. עד היום תוצאה של 8.50 מ' עשויה להספיק למדליית זהב אולימפית.

במקרה של פאוול אין ספק שמדובר בהתעלות חד פעמית, כמעט בלתי הוגנת. למרות שיאו המדהים, כל חובב אתלטיקה מתעקש לזכור דווקא את קרל לואיס כספורטאי מרשים יותר, בזכות קריירה עקבית ורב גונית ו-9 מדליות זהב אולימפיות. עמוק בלב, פאוול יישאר גנב.

ההערצה היא לעקביות ולדומיננטיות, לא להבלחות. גם לואיס, אגב, מתקשה לדגדג את קרסוליו של העילוי הספורטיבי האמיתי, [[סרגיי בובקה]], ששבר 37 (!) פעמים את שיא העולם בקפיצה במוט (שעומד על 6.14 מ'). כיום קופץ שעובר את רף ששת המטרים - שבובקה עבר עשרות פעמים בקריירה - מבטיח לעצמו כמעט בוודאות מדליית זהב. בובקה זכה בחייו רק במדליית זהב אחת. זה לא מונע ממנו להיות הגדול מכולם.

גם הכדורגל מציע שיאים בלתי אפשריים, כמו 13 השערים של ז'וסט פונטיין במונדיאל בשבדיה 58, או 2,217 הדקות של [[פאולו מלדיני]] במשחקי גביע העולם. אבל בניגוד למשחקי הכדור האמריקאיים, כדורגל הוא לא משחק של סטטיסטיקה, וגם השיאים האישיים או הקבוצתיים בו אינם נתפשים כבעלי משמעות מיוחדת לחובבי המשחק.

את ההישג של פרנץ דאק ההונגרי, שמחזיק בשיא כיבושים לעונה אחת עם 66 שערים במדי צנטלוריצ'י ב-1946, אף אחד לא עומד לשבור בקרוב, אבל גם אם כן, לא בטוח שזה ירגש מישהו. אינטר, לדוגמה, ניפצה רק בשנה שעברה בצורה מרשימה שיא אירופאי ותיק, כשהשיגה 17 ניצחונות רצופים ו-97 נקודות בעונה. אז למה באיטליה רוצים לשכוח מהשנה הזו?

[[דייגו מראדונה]], לדוגמה, כמעט שלא מחזיק בשום שיא, ובכל זאת נחשב לגדול השחקנים בכל הזמנים. גם [[פלה]] לא נכנס לספרי ההיסטוריה דווקא בזכות 1,250 השערים שכבש בקריירה, אלא דווקא בזכות היכולת הווירטואוזית, זו שלא נמדדת במספרים, וההתעלות ברגעי האמת. יש שיאמרו שזהו אחד מקסמיו של המשחק. מספרים לא יכולים לתאר עד כמה הוא גדול.

כמה מענג לראות בימינו אנו את נסיקתו של ספורטאי מושלם, [[רוג'ר פדרר]], שעומד להבטיח את מקומו כגדול הטניסאים בכל הזמנים ממש לנגד עינינו. השוויצרי המדהים מציג יציבות ועקביות שמאפשרות לו לנפץ כל שיא שעומד בדרכו, ורק לאחרונה הבטיח שהייה רצופה בטופ העולמי במשך 184 שבועות ברציפות, והדיח מהמקום הראשון את [[ג'ימי קונורס]], שהיה בפסגה "רק" 160 שבועות ברציפות.

גם בטורנירי גראנד סלאם נראה שפדרר עומד לחלוף על פני מיתוס נוסף, [[פיט סמפראס]]. לאמריקאי יש 14 זכיות, בעוד לפדרר בן ה-26 יש כבר 11, ועוד ידו נטויה. רוי אמרסון האוסטרלי נמצא ביניהם עם 12 זכיות. גם השיא הכי מרשים של סמפראס, 7 זכיות בווימבלדון, שרק לפני עשור הפרשנים חזו שלא יימחק אף פעם, נמצא בסכנה.

אבל לפדרר יש עוד הרבה מה להשיג כדי למקם את עצמו בראש טבלת ההישגים. סמפראס, לדוגמה, שהה שיא של 286 שבועות בראש הדירוג העולמי (אחריו לנדל עם 270 וקונורס עם 268), בעוד פדרר מצליח לשהות שם "רק" 184 שבועות, כך שיש לו עוד שנתיים של כושר שיא כדי להשתוות לפיסטול פיט. וזה עוד כלום. השוויצרי זכה ב-49 טורנירי ATP בלבד, רחוק מאוד מהשיא המדהים של קונורס – 109 (אחריו איבן לנדל עם 94). אגב, אם מחשיבים גם טורנירי זוגות, אזי ג'ון מקנרו ניצב בפסגה, עם 147 זכיות (70 ביחידים ו-77 בזוגות).

ואם חשבתם שבטניס הגברים יש דומיננטיות, אולי שכחתם את המספרים של [[מרטינה נברטילובה]]. הצ'כית-אמריקאית זכתה בקריירה ב-167 טורנירים מקצועניים (ב-13 יותר מהשנייה, כריס אברט), העמידה רף מדהים של 9 זכיות בווימבלדון ([[שטפי גראף]] אחריה עם 7 זכיות), ואף הוסיפה לרזומה שלה גם 177 (!) זכיות בטורנירי זוגות. בשנה שעברה, בגיל 50, עם 59 תארי גרנד סלאם, מיד אחרי שזכתה באליפות ארה"ב הפתוחה בטורניר הזוגות המעורבים, היא פרשה. לא נשכח אותה, אבל תמיד נאהב יותר את כריס אברט. סתם כי היא יותר יפה.