שיני בנים תקהינה?

כשחושבים על השפעה שלילית של הורים של ספורטאים על ילדיהם, נזכרים במשפחתו של ראובן עובד. בשנותיו הראשונות במכבי ת"א, עוד לפני שהילד זכה להריח מקרוב את הדשא בבלומפילד, אביו כבר הספיק להתראיין לכל מקומון בת"א, להתלונן על היחס ממכבי, לטעון שמתנכלים לבנו ואף רצה לשלוח אותו לאירופה, כי "מקומו בצ'מפיונס ליג, לא במקום שלא מעריכים אותו".

הציבור נוהג לסלוד מאותם הורים דומיננטיים. הנטייה היא לראות אותם כגורם מפריע בהתפתחותו של הספורטאי, כאנשים שמגוננים יתר על המידה ומנסים לפרוק דרך הילד את התסכולים שלהם, אולי כדי שיגשים את כל החלומות שהם לא הצליחו לממש. האינטרס המובהק שלהם – לקדם את הקריירה של הבן בכל מחיר - יוצרת להם דימוי אגוצנטרי ומניפולטיבי. חלקם נתפשים כאנשים משועממים שפשוט נהנים מתשומת הלב שהתקשורת מרעיפה עליהם, אחרים הם סתם אינטרסנטים אגרסיביים. הדימוי הוא שלילי, ולפעמים נראה שבצדק.

אין הורה שלא עוקב באהבה אחרי הקריירה הספורטיבית של הילד שלו, זה טבעי לחלוטין. רובם מביטים בתכשיט שלהם מהצד, מהיציע, לא מתערבים בהחלטותיו המקצועיות ורק תומכים במסירות, אך אחרים עושים זאת באובססיביות. כבר בגן החובה הם המליצו לו עם איזה ילד להתחבר, כשהיה נער הם ליוו אותו לכל טיול שנתי בבית הספר, היום הם רצים לעיתונאים ומצוטטים בתקשורת כ"מקורבים" ו"בסביבת השחקן". השאלה היא אם מעורבות היתר הזו אכן מסייעת להתפתחותו של הספורטאי, או מזיקה לו.

עיתונאים לא אוהבים מרואיינים כמו טוטו תמוז. הנער די צנוע, שקט, ממעט בדיבור, משתדל שלא להסתבך עם התקשורת. הרבה יותר קל להם לראיין את אמא שלו. אורית תמוז, בניגוד לטוטו, היא אשה פתוחה ואמוציונלית, שלא מהססת להגיד כל מה שעובר לה בראש. שאלתם את עצמכם למה הורי הספורטאים תופסים חלק כל כך נכבד בתקשורת? הנה חלק מהתשובה: הם המרואיינים האולטימטיבים.

גם בתיה סהר נוהגת לגונן על הילד שלה. בנה, לעומת זאת, למד לשמור מרחק מעיתונאים, אבל אמו עדיין מחבבת אותם. או שהיא נהנית מתשומת הלב שהם מרעיפים עליה, או שכמו כל אמא, היא סתם אוהבת לקשקש עם זרים על בנה המצליח. בינתיים הפטפטת הזו עוד לא הספיקה להזיק לקריירה של סהר, אבל מי יודע, הוא רק ילד, ועתיד גדול עוד לפניהם. מה שבטוח, בתיה היא לא האשמה היחידה בסיפור הזה. תופעת ההורים המלווים אומנם אינה חדשה בספורט הישראלי, אך עם ריבוי כלי התקשורת היא רק מחריפה. היום עיתונאים יודעים היום שאין להם הרבה ברירות: כדי להוציא לכלוך, פשוט צריך להתקשר לאבא ואמא. הקורבנות הם בדרך כלל הילדים.

עמנואל בן חיים, אבא של טל, עוקב אחריו לכל מקום. אביו של יוסי בניון לא החמיץ אף אימון בקריירה שלו עד גיל מאוחר. אבא של אייל ברקוביץ' נהג להופיע בתקשורת לא פחות מבנו. שחר פאר לא עושה צעד מיותר בלי אבא שלה. לפי הרשימה הזו, ניתן להניח שמדובר בתופעה מבורכת. כולם ספורטאים כישרוניים, ועל חלקם ניתן להגיד בוודאות שאת האופי המקצועני הם ספגו בזכות המסירות של הוריהם, שלימדו אותם שיעור חשוב בדבקות במטרה. מי יודע, אולי אם לראובן עובד וברוך דגו היו אבות נחושים כמו הנ"ל, הם היו גומרים במקום אחר.


את התופעה ניתן להבין גם מהזווית של הספורטאי. בעולם השואו ביזנס הקר והמנוכר, כשכל החלטה שווה מאות אלפי דולרים, כשסוכנים חמדנים ומאמנים אינטרסנטים מבקשים את קרבתך, לעתים בן המשפחה הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו. את הנאמנות הזו אי אפשר לתמחר.

אבל ישנן גם תופעות לוואי. ברור שהורה לא מסוגל לשפוט את יכולתו המקצועית של הילד בעיניים אובייקטיביות. אבא של ליאור ז'אן, לדוגמה, טוען כבר שנים שהבן שלו יכול לעבור מחר לליגה האיטלקית. "כשאני צופה במשחקים שלו, אני לא מוריד ממנו את העיניים", הוא מספר, "אני לא רואה שום דבר חוץ ממנו". וכשהמאמן רואה משהו אחר, לפעמים צצות בעיות.

לא פעם החלטותיו של המאמן הן אלה שמפרידות בינם לבין החלום, מה שהופך אותו אוטומטית לאויב. הילד אומנם רוכש כבוד לאיש המקצוע הוותיק, אבל האבא לא מתרשם ממנו במיוחד. הפיצוץ הוא בלתי נמנע. "אין ספק, הורים של שחקנים יכולים להיות קוץ בתחת", מספר אחד המאמנים מליגת העל, "כל אחד בטוח שהבן שלו הוא הכי גדול, כל אחד חושב רק על הבן שלו, וזה מובן, אבל לי יש אינטרסים אחרים, קבוצתיים. אני צריך לדאוג לקבוצה כמכלול, ולא לשחקנים באופן פרטי. היו כבר הורים שאמרו לי שמצדם שכל המועדון יילך לעזאזל, העיקר שהילד ישחק".

ה"ילד", אגב, יכול להיות כבר בן 25, אבל מבחינת האבא הוא תמיד יישאר תינוק. היום הוא משתתף בספורט מקצועני מול אלפי צופים, מתראיין לעשרות כלי התקשורת, מתנסח כמו איש דיפלומטיה ותיק, מגלגל מאות אלפי דולרים בשנה, אבל יש דברים שלעולם לא ישתנו. הרי רק אתמול הוא החליף לו חיתולים. "לפעמים הגישה הזאת של ההורים רק פוגעת בשחקן", טוען המאמן, "במקום לאפשר לילד להתבגר ולהצליח בזכות עצמו, הוא נשאר תלותי וחסר ביטחון. כל אחד חייב לשחרר את הגוזלים מהקן מתישהו. יש מאמנים שלא ייקחו שחקן מסוים לקבוצה רק כי הם יודעים שיש לו הורים בעייתיים".

"עם כל הכבוד למאמן, הורה הוא האדם שהכי קרוב לשחקן", מסביר יעקב בוזגלו, אביו של מאור, שרק אתמול הצהיר בתקשורת ש"בכל מקרה הבן שלי לא ישחק בחיפה בעונה הבאה". "אתה שואל למה אני מתערב? יש מאמנים שלא מכירים את השחקן ומחליטים בשבילו כל מיני דברים בלי לדעת עליו כלום. מה יזיק להם אם הם ידברו איתי ויתעדכנו איתי? קודם כל, לחלקם יש מה ללמוד ממני, ובנוסף, אין בן אדם שמכיר אותו יותר טוב ממני".

יעקב בוזגלו הוא אולי מקרה חריג. ככדורגלן עבר עם רזומה מרשים ותעודת מאמן ביד, טבעי שהוא יצפה מאנשי מקצוע צעירים להקשיב לדעתו. "מגיע מאמן בן 20, שיכול להיות הבן שלי", מספר בוזגלו, "והוא מזלזל בי. אני כבר שמעתי על לא מעט מאמנים שממש מנסים לסכסך בין השחקנים לבין הוריהם. זה רק מראה על חוסר היכולת שלהם לזהות את התמונה הגדולה". בוזגלו ממשיך לטעון שלא פעם האשמה לחיכוכים בין ההורים למאמנים היא דווקא של אנשי המקצוע. "אני לא מצפה שהמאמנים יהיו עובדות סוציאליות, שרק יהיו רגישים ויקשיבו לכל הבעיות של כל ההורים והשחקנים", הוא טוען, "אבל הם חייבים להבין שמאחורי כל ספורטאי עומד בן אדם, וצריך להבין את הרקע שלו ומאיפה הוא בא. מאמנים צריכים להיות יותר רגישים".

שמעון ואילנה כספי הם דוגמה נוספת לתופעה. הזוג מלווה את הילד עמרי לאורך כל הדרך. כמשפחה עם מסורת ספורטיבית ארוכה, הם זיהו את הפוטנציאל בתכשיט, ומידת ההתערבות שלהם בילד העמיקה ככל שהוא גבה. מצד אחד, זה הוביל לפיצוץ ישיר עם מאמן הנוער של מכבי ת"א ויקטור סקורניק, שנאלץ להתפטר מתפקידו. מצד שני, ההתעקשות של שמעון כספי הביאה לעומרי חוזה עם סעיף חסר תקדים: אם הילד לא בין שמונת השחקנים המובילים ברוטציה, הוא יכול לעזוב. מתברר שמול שמעון מזרחי צריך גם סוכן דומיננטי, אבל בעיקר הורה אגרסיבי. הפעם האבא עשה את העבודה, עכשיו רק נותר לילד להוכיח שהוא שווה את זה.