עושים צחוק מהכדורגל

הטענה הבסיסית היא שמרוב שהספורט הישראלי מוצף בדמויות קומיות, קשה לעשות עליו סאטירה אמיתית. לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות לתוכניות הומור, אך חלקן היו לא מוצלחות ("אופסייד" עם ספי ריבלין), חלקן מביכות ("פקקים" של וילוז'ני), ורובן הסתכמו בחיקויים אינפנטיליים (ד"ש למיקו ג'באר מ"בטריבונה").

אבל היו כאלה שהצליחו. פה ושם נמצאו קומיקאים יחידי סגולה ותסריטאים גאונים שזיהו בדיוק מירבי את האירוניה שבספורט הישראלי, ביטאו בהצלחה את השילוב בין האופי הייחודי של הספורטאים, האוהדים, השדרים וכל מי שמעורב בקלחת הזו, ותמצתו הכל לפארודיה קצרה. חלקן הפכו לקלאסיקות. להלן תזכורת על כמה מערכונים בלתי נשכחים.

קלאסיקה מודרנית. פרויקט "הגלאקטיקוס" היומרני של מכבי ת"א רק התחנן שמישהו ייכנס בו, ויוצרי "ארץ נהדרת", כהרגלם, היו במקום הנכון, בזמן הנכון, עם הרייטינג הנכון. אין מדובר רק בטקסטים המשעשעים, באיפור המקצועי, בחיקויים המדוקדקים או בשחקנים המיומנים, אלא בעיקר בתגובה החדה והמדויקת של צוות התוכנית, שידע שוב לזהות את הדרישה של עם ישראל. נמני, ברקוביץ' ורוסו הפכו במחי מערכון אחד לקריקטורות נלעגות, עם כמה אמירות שהפכו לסלנג ("חדש חדש חדש", "מדבר בשני השפות"), וגם קלינגר נאלץ להצהיר שזו הייתה מכה שהקבוצה שלו לא הצליחה להתאושש ממנה. על המגרש, לצערו, הם נראו מצחיקים לא פחות.

"הקומדי סטור", אין ספק, מתקשים לעמוד במבחן הזמן. חברי צוות התוכנית, כיום מהדמויות המשפיעות בתעשיית הטלוויזיה, יתקשו לצפות בקטעי העבר מבלי להסיט את מבטם מהמסך במבוכה, אך מבוכה זו אינה משתווה למה ששחקני נבחרת ישראל בכדורסל (שטיינהאור, גורדון, ג'מצ'י, הנפלד, דניאל וגודס) אמורים להרגיש מהקטע הנ"ל. מצד שני, אי אפשר שלא להעריך את האומץ שלהם ותעוזתם על ההשתתפות בתוכנית הקומית.

בשיאו של הקטע ניבטת מהמסך דמותו של קפטן הנבחרת נדב הנפלד. בימים רגילים הוא אדם רציני וספורטאי מסור, אך באותם רגעים גופו התעטף בגופייה מנומרת, צווארו התקשט בגורמט מפואר ופאת ז'וז'ו חלסטרה עיטרה את ראשו. בעודו מחקה את צחוקו הכבשתי של ז'וז'ו, לקול צחוקם הבלתי נשלט של חבריו, כולנו הבנו בוודאות: מדובר בהישג היסטורי. על אף התיעוד, עד היום קשה להאמין שזה באמת קרה.

אומנם מדובר במערכון קצר וזניח מסרט שרחוק מלהיכנס לפנתיאון, אך איכשהו, בעיקר בזכות פמפום חוזר ונשנה בשידורי הכדורסל הלילייים, הוא הפך לקאלט. ושוב, אין מדובר בטקסטים גאוניים או במשחק נשגב, אלא בעיקר בהכרת החומר האנושי ובתגובה מדויקת לתופעה תרבותית: פרשני NBA ישראלים שפשוט לא מדברים עברית. "הוא גדולה, הוא חזקה", חזר ואמר אריק איינשטיין בחיקוי נפלא לשימי ריגר, האיש שקרא תיגר על פרויקט חייו של אליעזר בן יהודה והפך לקלאסיקה בזכות אותו מערכון בלתי נשכח. בפורום?! תתפלאי.

זה לא מקרה ש"שירים ושערים" הפכה למיתולוגיה. בתקופה שבה נכתב המערכון, ההאזנה לתוכנית ברשת ב' שימשה כמדורת השבט של אוהדי הכדורגל הישראלי. קולותיהם של עמי פזטל, משה קשטן וגדעון הוד הדהדו מכל בית בישראל מדי שבת, וכשהגששים תיארו בצורה מדויקת כל מניירה בתוכנית, כולנו ידענו במה מדובר. בין אם זה השדרנים הפלספנים ("מה הייתה הדקה?"), התודות לטכנאים ("הלו בלומפילד?"), התקלות הטכניות ("בחייך זוהיר, זה שידור חרא"), הנתונים הסטטיסטיים ("אם זיכרוני אינו מטעני, זו פעם ראשונה שמימוני מבקיע שער בדקה ה-88"), או חוסר התקשורת בין האולפן לשדרנים ("שאל אותו באמת זוהיר, למה הם רוצים לשרוף את המועדון?"). יש כמובן להחמיא לכתיבה הדגולה של יוסי בנאי, אך במקביל לזכור: בשביל להפוך את "שירים ושערים" לפארודיה לא נדרש מאמץ מיוחד או יצירתיות גדולה. זה בא די טבעי.

רבאנלי פרש ידיים ורץ עם החולצה על הפנים, בבטו המציא את תנועת העריסה, האווירון שלף את האווירון (הפטנט רשום על קרקה הברזילאי), ובאותה תקופה נדמה היה ששחקני הכדורגל מתרכזים אך ורק במחוות השמחה אחרי כיבוש השער. חברי החמישייה הקאמרית לא החמיצו את ההזדמנות לעקוץ אותם. מנשה נוי שיחק את המאמן הקפדן שזועם על חניכיו שלא מילאו אחר ההוראות, אלי דריקס וניר קלינגר היו בתפקיד עצמם והעניקו למערכון הילה מציאותית. "מה אני כבר מבקש?", הוא רטן על שחקניו, "ירידה על הברכיים? השתחוות קטנה לקהל? על מה אנחנו עובדים כל השבוע?". על קלאסיקות.

"אתה תהיה פיבוט, נשרק'ה", הבטיח סלים וארזה לבנו הצעיר, חלום לו הוא מחכה עוד מהימים שבכדור היה חור. "שהבן שלי יידרדר לאוניברסיטה? על גופייתי". "אבל הילד נמוך", טען בפניו המורה והמחנך מר תושייה. "אתה ראית את אולסי פרי כשהוא נולד? בקושי מטר שמונים". עם האימונים בא הגובה, ובלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה. חוץ מזה, ככדורסלן הוא יביא לעמו הרבה יותר כבוד. כשהגיע ארצה הזמר המהולל פרנק סינטרה, האם מישהו קפץ לבריכת הניצחון בכיכר מלכי העירייה? אפילו לא צפרדע.

30 שנה חלפו מאותו מערכון אלמותי, ויש שאומרים כי עדיין זה הדבר היחיד שמצליח להעלות חיוך על פרצופו של שמעון מזרחי. אם הגששים מודים זאת בפה מלא, כנראה שמכבי ת"א היא באמת קונצנזוס. יש אלוהים.

4 דקות קצרות ומזוקקות, ציניות עד כאב, גאוניות ומעוררות השראה, שמתמצתות בדיוק רב את המנטליות הישראלית: בכיינות בלתי פוסקת, תלונות חוזרות ונשנות, השריר הקצר של ספורטאינו, והרבה רגשי נחיתות. המטרה היא רק "טו סמולר דה השפלה", המחשבה נתונה רק "טו סמולר דה היסטוריק עוול". למען השם, הוונט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אנאף? חתיכת טכנוקרט.

ב"שירים, שערים וטכנאים" הגששים הפכו את אוהדי בית"ר ירושלים למיתוס ("אם לא, נשרוף את המועדון"), ב"אופסייד סטורי" הם רק הגבירו אותו ("לבן אחד שלי קוראים בית"ר, לשני ירושלים"), עם אותו סיפור על השופט שתובע אוהד בית"ר. יש שיאמרו ששני מערכונים אלה, שהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, קיבעו את התדמית החוליגנית של אוהדי בית"ר. אחרים יאשימו דווקא את שריפת היציעים בבלומפילד ושאר אירועי האלימות.

"אני אוהב אותך, רחל", אמר אורי זוהר לאשתו לפני גמר הגביע האנגלי בין מנצ'סטר יונייטד לליברפול, ותימצת בקצרה את תחושות השמחה והאושר שזרמו בגופו, תחושות שיהפכו מהר מאוד לזעם בלתי נשלט. "אבל שילמתי את האגרה", הוא ייבב בבכי קורע לבבות, בטרם איבד את שפיותו. האירוניה היא שהערוץ הראשון, שבעבר חטא לא פעם בשינויים לא צפויים בלוח השידורים, עדיין מתאפיין באותן תקלות טכניות והחלטות שרירותיות. 30 שנה חלפו, והמערכון ממשיך להיות רלוונטי. גם היום אנחנו לא יכולים לראות חלק גדול מהמשחקים, ושוב בגלל קבלת החלטות מוטעית של האנשים בחלונות הגבוהים. אי אפשר שלא להזדהות עם חוסר האונים של אורי זוהר ובנו, שמרוב ייאוש פשוט הביאו פטיש, וניפצו את המקלט. בקרוב אצלכם.